היום ליליאן מולר גילברט (Lillian Moller Gilbreth) מוכרת בתור ״אם הניהול המודרני״, ואף אמא לא תתפלא לשמוע שמי שנחשבת לחלוצה בתחום הייתה גם אם ל- 12 ילדים.

ואם אתן תוהות מיהי ולמה לא שמעתן את שמה, התשובה היא שלמרות שמולר גילברט האמריקאית (1878-1972 ) חיה ופעלה לאורך המאה העשרים: במשך שנים רבות הקרדיט על העבודה החדשנית שלה ניתן לבעלה, פרנק גילברט.

רק לפני כמה שנים, עם התעוררות המודעות הפמיניסטית להנצחת נשים בהיסטוריה, זכתה סוף סוף ליליאן מולר גילברט לכבוד המגיע לה.

מקצוענית כמו שרק אימא יכולה להיות

בעיניי, לא מפתיע שמי שמתפעלת משק בית גדול כל כך הייתה גם בעלת שני דוקטורטים. ליליאן מולר גילברט עבדה כמהנדסת, פסיכולוגית  תעשייתית ויועצת, והיא ובעלה הקימו וניהלו חברת ייעוץ מצליחה.

אבל זה לא הכול. בחייה הארוכים מולר גילברט חוותה אסונות אישיים כמו התאלמנות ומות שני ילדים. היא חיה לאורך שתי מלחמות עולם, התמודדה עם גידול הילדים, סבלה מהדרה ומקשיי פרנסה עקב היותה אישה.

השבוע חשבתי עליה כי בזמן משבר, כמו זה שאנחנו נמצאות בעיצומו, מעודד אותי לחשוב על נשים פורצות דרך בהיסטוריה הפמיניסטית.

12 המופלאים 

נתקלתי לראשונה בליליאן מולר גילברט לפני שנים רבות כשקראתי  את  הספר  " 12 המופלאים" (Cheaper By The Dozen). הוא יצא לאור ב- 1948 ומבוסס על הסיפור המשפחתי שלה.

הספר נכתב על ידי שניים מהילדים שלה. הוא מתאר את החיים בבית ההומה כמלאי עניין ושמחה, אך גם כסוג של מעבדה לימודית.

בספר, האב פרנק הוא הדמות המרכזית. הוא היה דומיננטי, גדול מהחיים, מוחצן  ומבוגר מליליאן בעשר שנים. הספר, שהפך לרב מכר עצום, מסתיים במות האב באופן פתאומי. ליליאן התאלמנה בגיל 46 ונשארה לבד עם הילדים. הקטנה בהם הייתה בת שנתיים, והמבוגרת בת 19, ללא  כסף ועם עתיד לא ידוע.

"כעת פתאום, היא לא פחדה יותר"

העמוד האחרון של הספר מתאר את השינוי שחל באם לאחר מות האב. קראתי את הספר מספר פעמים בחיי. אבל עד שהתאלמנתי לא ידעתי עד כמה התיאור מדויק ורגיש.

 ״אמא השתנתה לאחר שאבא נפטר, השינוי התבטא גם במראה וגם באופן התנהלותה. עד שנישאה, כל ההחלטות שנגעו לגורלה נעשו על ידי הוריה. לאחר שנישאה, על ידי אבא. הוא היה גם זה שהציע שיהיו להם 12 ילדים, וששניהם יהפכו למומחים בתחום הייעול….

״בזמן שאבא היה בחיים, אמא פחדה מנהיגה פרועה, ממטוסים. היא פחדה ללכת לבדה בלילה. כשהייתה סערת ברקים, הייתה נכנסת לארון ואוטמת את אוזניה. לפעמים כשדברים השתבשו בארוחת הערב, פרצה בבכי ונאלצה לעזוב את השולחן. אמנם היא העבירה הרצאות פומביות, אך סבלה מפחד קהל.

"כעת פתאום, היא לא פחדה יותר, כבר לא היה ממה לפחד. דבר לא יכול היה לערער אותה, כי הדבר החשוב מכל התערער. אף אחד מאיתנו לא ראה אותה יותר בוכה.

אלמנה שמוצאת דרך משלה

התיאור בספר מבהיר את השינוי המיידי שחל בליליאן לאחר שהתאלמנה. כשפרנק לא היה שם כדי להיות ה"מוביל", ה"אמיץ", ה"מושיע", החיים הציבו בפניה מספר אפשרויות: לחזור לבית אמה, להישען על ילדיה, או לבחור דרך משלה ולהמציא את עצמה מחדש. היא בחרה באפשרות האחרונה.

"יומיים לאחר מות אבא כשבבית עוד עמד ריח הפרחים. אמא זימנה ישיבה משפחתית. זה נראה טבעי עכשיו שהיא ישבה על כיסא היושבת ראש, במקומו של אבא,  כשלימינה ניצב קנקן מים צוננים.

"אמא סיפרה לנו שאין לנו כמעט כסף – הרוב מושקע בעסק. היא שוחחה טלפונית עם אמה, וסבתא רוצה שנעבור כולנו  לקליפורניה.

״בבקשה תמתינו עד שאסיים," אמרה אמא ובקולה היתה נימה חדשה של סמכות. "יש לנו ברירה אחרת, אבל היא תלויה בכך שאתם תהיו מסוגלים לדאוג לעצמכם, כולנו נאלץ לעשות ויתורים, ולכן אני רוצה שנקבל יחד את ההחלטה.

"מחר אפליג לאירופה באניה"

בשנת 1924, כשפרנק גילברט נפטר, היה קשה, עד בלתי אפשרי לאשה אלמנה  ואם, להיות עצמאית ולעבוד כיועצת המחפשת פרויקטים ומפרנסת משפחה כה גדולה

בכורח הנסיבות  היא נדרשה לעשות שינוי מיידי. לא הייתה לה ברירה. גורל המשפחה היה מוטל על כתפיה. כך גילתה בעצמה כוחות עצומים שלא ברור אפילו אם הייתה מודעת להם.

 "אני יכולה להמשיך את עבודת אביכם, המשרד יכול להישאר פתוח כאן, ואנחנו לא צריכים לוותר על הבית. אבל נאלץ לפטר את הטבחית,  וגם למכור את המכונית. ויהיה עלינו לחיות בצניעות. ועדיין נוכל להיות כולנו יחד. אתם רוצים לנסות? אתם יכולים לנהל את הבית ולדאוג לכל עד שאחזור?"

"תחזרי מאיפה אמא?" שאלנו. "אם אתם רוצים שננסה את זה כאן" אמרה, ודפקה על השולחן  ״מחר אפליג לאירופה באניה, באותה הפלגה שאביכם תיכנן לנסוע בה. הכרטיסים כבר אצלנו, ובעזרת השם אתן אני את ההרצאות המתוכננות בלונדון ובפראג. אני חושבת שכך אביכם היה רוצה. אבל ההחלטה היא בידכם.״ 

יכולת מקצועית שאין לאף גבר

הילדים בחרו לתמוך בה, ומולר גילברט עשתה חייל. היא הצליחה להחזיק את החברה שהקימה עם בעלה, "גילברט", שהמשיכה לשגשג. בעבודתה שילבה פסיכולוגיה וניהול מדעי והנדסי, והתפתחה לחוקרת, ממציאה ויועצת בהתנדבות לממשלה בוושינגטון.

בשנת 1935 ליליאן מולר גילברט הפכה גם לאשה הראשונה שקיבלה משרה אקדמית במחלקה להנדסה באוניברסיטת פרדו באינדיאנה. כחלוצה בתחום הפסיכולוגיה התעשייתית, היא לימדה מהנדסי תעשיה לשלב את המימד הפסיכולוגי בעבודתם

היא דאגה לכלול בעבודתה את נקודת המבט שלה כאישה וכאם, והתמקדה בהמצאות שיעזרו לא.נשים עם מוגבלויות להתגבר על מטלות היום יום שלהם. היא שיתפה פעולה עם ג׳נרל אלקטריק למשל, בתכנון מטבחים ידידותיים יותר לנשים.

ההיסטוריה הנשכחת שיכלה לעזור במשבר הקורונה 

זמן מה לפני משבר הקורונה קראתי שיש שם חדש לפאנלים שבהם לא נכללות נשים (כי אף אחת לא הגישה מועמדות, או כי לא נמצאו מועמדות ראויות?). קוראים להם ״מאנלים״.

עכשיו לקראת אסטרטגיית היציאה מן המשבר, אנחנו נוכחות שוב שהמאנלים חזרו, ובמלוא הכוח. למרות שברור שיש בינינו מומחיות רבות עם ידע, ונסיון  מגוון ורלוונטי הרבה יותר מאלו שנבחרו ונבחרים להוביל את המהלכים, הן נשארות בחוץ.

בשלב מסוים בחייה של מולר גילברט, גם היא לא הייתה מוזמנת לצוותי תכנון שכאלו. לאחר מותו של בעלה, 3 חברות עסקיות ביטלו את החוזה עם העסק של הגילברטים. ליליאן נחשבה לשותפה שווה כל עוד פרנק היה בחיים, אבל במותו היא הושלכה הלאה, מתוך היעדר אמון במקצועיות של אישה.

בדיעבד, לאור מה שידוע על מולר גילברט ברור שהחברות העסקיות ההן הפסידו. הן לא זכו להרוויח מיכולתה לשלב בעבודתה פרפסקטיבות של אם ואישה, ופספסו את היצירתיות, יכולת האלתור, ההבנה הפסיכולוגית והאמפטיה שנלווים לתפקידים האלו.

ומה שהיה נכון לליליאן מולר גילברט לפני מאה שנים, נכון גם היום. יש תוצאות מרשימות ומוכחות לשילוב מומחיות נשים בצוותי תכנון ופיתוח, עובדה שמתעלמים ממנה ממש בימים אלו. חבל שבהווה, נדמה שלא למדנו דבר מההיסטוריה.

כל הציטוטים הינם תרגומים חופשיים שארנה רז עשתה לתוכן מעמוד 237 בספר "Chapter by the Dozen" של המחברים Frank B. Gilbreth ו – Ernestine Gilbreth Carey.

לקריאה של כתבות נוספות על נשים בימי הקורונה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: sttimm מאתר Pixabay תמונה של ליליאן מולר גילברט: Harris & Ewing from the  Smithsonian Institution Archives