מאת: זוהר תור

הסרט התיעודי "לוצ'אדורס" פותח בשוט של אוטובוס מלא נשים, נוסע במדבר, וברקע מסופר סיפור בקולה של ליידי קנדי, אחת מגיבורות הסרט, שמספרת על אישה שנסעה לבדה באוטובוס כאשר לפתע סטה הנהג מהדרך, אנס אותה במדבר וקשר אותה בשמיכה. למרות שהייתה בטוחה שתמות, הצליחה איכשהו להימלט, וכשהגיעה הביתה התביישה לספר את שאירע לה, שמא יאשימו אותה במה שהתרחש. "מה לעזאזל?" שואלת ליידי קנדי, כסיכום של הסיפור. ואז מופיעה תמונת העיר חוארז וליידי קנדי אומרת לנו "ברוכים הבאים".

חוארז ידועה גם בשם "עיר הרצח של מקסיקו" ובשלוש השנים האחרונות נרצחו בה 500 נשים, מספר לא נתפס. היא גם הבית של נשים הידועות בשם לוצ'אדורס ונלחמות בשיטת "לוצ'ה ליברה", אומנות הלחימה המסורתית במקסיקו. הנשים, והעיר, הם גיבורי הסרט התיעודי "לוצאדורס" (Luchadoras) שמוקרן בפסטיבל סרטי הנשים בירושלים, שמתקיים השבוע.

צפיתי בסרט במסגרת הפסטיבל ושוחחתי עם יוצרי הסרט, הבימאית פאולה קאלבו והצלם פטריק ג'אסים. כאשר שאלתי אותם מה פשר האלימות הקיצונית כלפי נשים בחוארז, הם ענו שאין לה מקור אחד. היא תוצאה של אלימות כוללת ומערכתית אשר מקורה במנגנונים הקפיטליסטיים. חוארז היא מקום מסוכן לכולם והאלימות לא פוסחת על אף אחד – אנשים נרצחים ברחוב, בקניון, לאור יום. אבל עדיין, החברה מאוד מאצ'ואיסטית ובחברה שבה גברים יותר חשובים מנשים – נשים נפגעות יותר.

פטריק מספר "בשנות ה-90 עלה דור חדש של מנהיגי קרטל שהיו אכזריים במיוחד. הם רצחו נשים בשביל הכיף. הם הכריחו נשים להיות זונות, וכשכבר לא היו רווחיות, רצחו אותן ומכרו את האיברים שלהן. זו רמה של דהומניזציה בה נשים נתפסות כמשאב כלכלי בלבד, המחשבה היא איך להרוויח מהן כסף, בחייהן או במותן".

רבות מנשות חוארז עובדות במפעלי ההרכבה בעיר – הן מרכיבות חלקי מוצר מיובאים לכדי מוצר מוגמר שמיוצא בחזרה לחברות הגדולות, בעלות המפעלים. הנשים המנוצלות האלו מרוויחות 50 יורו תמורת 6 ימי עבודה של 12 שעות ביום, ואם יפספסו יום אחד של עבודה, יתקשו להאכיל את משפחותיהן. לרוב הנשים האלו הגיעו לחוארז מהכפרים והקהילות במחוז, עוברות מהגנת הקהילה אל שולי העיר שם הן חסרות הגנה וחיות בתת-תנאים, לפעמים אפילו דלת אין בביתן.

לוצ'אדורס - תמונת קידום
תמונות ופרטים של נשים שנעלמו בעיר חוארז, ועקבותיהן לא נתגלו

ובדיוק בגלל הרקע הזה, הסרט מפתיע כשהוא מספר לא רק סיפורי זוועות, אלא על הבחירה של שלושת גיבורות הסרט ללכת להיות לוצ'אדורה, לוחמת לוצ'ה ליברה. אולי עוד צורת התמודדות עם הפחד.

בעולם מדמם, לפעמים ככה נראה הניצחון

הלו'צה ליברה היא אומנות הלחימה המסורתית במקסיקו ורק בשנות ה-80 המאוחרות החלו להשתתף בה נשים. "זה היה מאוד לא מובן בהתחלה, להילחם באישה היה נחשב ללא מוסרי ועד היום אין הרבה קרבות בין גברים ונשים, והנשים נלחמו להגיע לזה" אמרה פאולה, והוסיפה: "אני אוהבת לקרוא להן לוחמות ולא מתאבקות. בספרדית זו אותה מילה, ואני רואה את הנשים האלה כלוחמות לכל דבר."

מבחינה תרבותית זו תופעה מעניינת, ממש אטרקציה לכל המשפחה, "מביאים את הסבתא והילדים. לוחמי הליברה הם ממש כוכבים עם פרסונה שמופיעים בטלוויזיה. מורגש שהלוצ'אדורס הן מודל לחיקוי והערצה. צפיתי בהן נאבקות, קופצות, זה לא להאמין שזה אמיתי ולא סרט מארוול. הן באמת עשו את כל זה! ואחרי שרואים אותן, אפשר לגשת אליהן, לדבר, להצטלם – זה כל כך חשוב ויש לזה אפקט כי הן מהוות דוגמה לדורות הבאים. זה חזק במיוחד."

בהתחלה היה לי מוזר לצפות בקרבות של הלוצ'אדורס – חלק מהמראות לא סימפטיים והלוחמות נפצעות ממש, מדממות, אין בחילה באמצעים ואין רחמים בתוך הזירה. באחד הקרבות של בייבי סטאר גבר מכה אותה עד אובדן הכרה, וכשצפיתי בזה הרגשתי חוסר נוחות – הרי בכל קונטקסט אחר זו אלימות כלפי נשים. תהיתי עד כמה כל העסק הזה של הלוצ'אדורס הוא פמיניסטי. אבל אז נזכרתי בתמונת הניצחון של ליידי קנדי, פניה מכוסות בדם שלא מצליח להסתיר חיוך ענק של גאווה, והגעתי למסקנה שבעולם מדמם, לפעמים ככה נראה הניצחון.

לוצ'אדורס - תמונת קידום
ליידי קנדי לאחר הניצחון

זה מצחיק, כי השמות של הלוצ'אדורס יכלו באותה מידה להיות שמות של כוכבות פורנו. גם הלוצ'אדורס משתמשות בגופן על מנת להרוויח כסף, אך במקרה שלהן, הן מחזקות את גופן על מנת להגן על עצמן, בזירה ומחוצה לה. דיברנו על זה שדווקא בתוך הזירה, יש חוקים שמגינים על הלוחמות, לא הכול מותר בלוצ'ה ליברה, ובאופן אבסורד הזירה מהווה מקום יותר בטוח עבור הלוצ'אדורס מהרחוב, או מהאוטובוס.

גבולות וחוקים נועדו לשמור עלינו. פאולה שיתפה שבסרט שעשתה על BDSM היא למדה שאגרסיביות ותוקפנות אלה תחושות מאוד אנושיות שאפשר לבטאן באופן בטוח במקומות מסודרים, ואפשר לומר שלוצ'ה ליברה היא מעין מפלט לכל האלימות שמצטברת בתוך בני אדם שגרים באזור כל כך אלים. פטריק הסכים והוסיף שבעיניו, התנגדות נחרצת לאלימות היא עמדה פריווילגית שאפשר להחזיק בה רק במקומות מאוד בטוחים. "באזורים מסוכנים יש צורך באלימות על מנת להגן ולהילחם באלימות אחרת."

ואולי זה הייחוד של חוארז. אל לנו לחשוב שהיא המקום המסוכן בעולם לנשים, או מקרה בודד וקיצוני. אבל, כפי שמדגישה פאולה "יש כל כך הרבה מקומות מסוכנים, אבל בחוארז התחילו לדבר על זה, להיאבק בזה, ולכן אנחנו שומעים על זה." האמירה הזו של פאולה דיכאה אותי, כי מיד חשבתי על כל המקומות שבהם הזוועות לא מתוקשרות אלינו בכלל. אבל פאולה נתנה לי פרפספקטיבה אחרת: "זה חלק מהעוצמה של המקום – קורים שם דברים נוראיים, אבל האנשים שגרים שם נלחמים בזה. אכפת להם מהעיר והם רוצים שינוי, התנועה הפמיניסטית ממש גדולה שם".

לוצ'אדורס - תמונת קידום

ואכן, הנשים מעידות שהלחימה בזירה מעניקה להן תחושת עוצמה מאוד גדולה – הן מרגישות כמו גיבורות-על ממש, והסרט מצליח לייצר את הדימוי שתואם את האופן בו הן רוצות להיתפס – כחזקות, ולא כקורבנות. הן מבקשות שלא נביט עליהן ברחמים ורוצות שנראה אותן כפי שהן רואות את עצמן – כלוחמות שמתמודדות עם מציאות נטולת חמלה.

"אחת המצולמות הייתה בקשר זוגי אלים במהלך הצילומים, לא ידענו על זה. רק לאחר שצפתה בעצמה בסרט, היא התקשרה אלינו והודיעה שזה נתן לה כוח להיפרד ממנו. היא ראתה את הכוח שלה, את מי שהיא באמת. היא לא הבינה עד כמה היא חזקה והיה חשוב שהיא תראה את זה" אמרה פאולה. אני חושבת לעצמי, כמה חשוב הייצוג הנשי בכל תחום שהוא, המהווה מעין מראה לנשים, דרכה הן יכולות לראות את עוצמתן, ולראות לעצמן אופק, בין אם במציאות הממשית ובין אם על המסך.

פסטיבל סרטי הנשים בירושלים, שמתקיים זו הפעם השלישית, ייערך בין התאריכים 4-7 באפריל. ניתן לצפות און ליין בסרט לוצ'אדורס, ובסרטים מומלצים אחרים. לינק לרכישת כרטיסים https://www.jwff.co.il/

לקריאת סקירות מסך נוספות לחצו כאן

תמונות מתוך הסרט לוצ'אדורס: Patrick Jasim

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ב24/3 ציינו בארגנטינה 48 שנים להפיכה הצבאית ומאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לצדק עבור הקורבנות שהועלמו ונרצחו. מה ניתן ללמוד ממשתחררי השבי בארגנטינה על השבי של החטופים בעזה? כיצד ניתן ליישם צדק מעברי על נפגעות אלימות מינית, כפי שיישמו בארגנטינה.
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.