Reading Time: 3 minutes

למה אנחנו תמיד אשמות? מאז מרתא בת בייתוס לא הרבה השתנה

בימי חורבן בית המקדש חיה בירושלים מרתא בת בייתוס, אישה מכובדת. אנחנו מהללים ומשבחים את בעלה עד היום. היא זכורה כאחראית לחורבן. איך היא סללה לבעלה את הדרך לגדולה ולמה דווקא אותה אנחנו נהנים לשנוא?
Reading Time: 3 minutes

הם היו שני בני זוג. גבר ואישה. הם חיו באותו בית. באותה תקופה. אותה אנחנו זוכרים עד היום בגלל שהפינוק המיותר שלה גרם לחורבן ירושלים ואותו בגלל שתיקן את העולם על ידי חוק חינוך חובה. כשמשהו רע קורה, זו אשמתה, אבל כשמשהו טוב קורה, זה בזכותו. זה תמיד בזכותו.

מרתא בת בייתוס נולדה למשפחה עשירה בירושלים. כל הילדות שלה עברה עליה בין משרתים, אוכל טוב ומסיבות. כמו שבת עשירים צריכה לחיות. היא היתה ילדה טובה, הקשיבה לאבא שלה ואף פעם לא יצאה מהבית בלי רשותו, כל כבודה של בת מלך פנימה.

ואז היא התחתנה עם יהושוע בן גמלא וקנתה עבורו את המשרה של הכהן הגדול ישירות מהמלך. כן כן. היא השתמשה בכסף שלה כדי לקנות תפקיד דתי גבוה מאד לבעלה. אל תתפלאו. זה קרה אז וזה קורה גם היום. הון ושלטון תמיד היו מחוברים זה לזה. ונשים עשירות השתמשו בכסף שלהם.

היא היתה כל כך עשירה שכאשר יהושוע בן גמלא, בן הזוג שלה,  היה כהן גדול ביום כיפור והיא רצתה לבוא לראות אותו עומד מול כל העם פרשו שטיח מהבית שלה ועד לבית המקדש כדי שכף הרגל שלה לא תיגע ברצפה המלוכלכת. שטיח שנפרש בכל העיר ומחכה רק לה. את הבקשה הזו שלה אף אחד לא שכח, בסוף, העדינות שלה עוד תתנקם בה.

הסיפור שלו , הסיפור שלה

הייתם חושבים שאולי התלמוד ידבר רעות על יהושוע בן גמלא? שעד היום יאשימו אותו בחורבן כי כהונתו נקנתה בכסף? שהוא יופיע באגדות החורבן? אבל לא, אנחנו זוכרים לו את הטוב שהוא עשה. "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל" כך נכתב במסכת בבא בתרא.

הוא דאג שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, בזכותו הוקמו בתי ספר רבים בארץ, הוא היה הראשון שתיקן את חוק חינוך חובה (רק לבנים כמובן). הוא הוביל את מהפכה שדאגה שלא יהיה ילד שלא לומד בגלל שלמשפחה שלו אין מספיק כסף כדי לשלוח אותו ללמוד בירושלים. את זה אנחנו זוכרים לו. יש אפילו רחובות שנקראים על שמו.

אבל את אשתו? זו שדאגה למינוי שלו, זו שבזכותה הוא הגיע למעמד שיכול לתקן את חינוך הילדים. את אשתו אנחנו זוכרים רק בגלל המוות שלה, בגלל החורבן.

במסכת גיטין מספרים על סופה של מרתא בת בייתוס. בזמן שהרעב השתולל בעיר היא חיה מנותקת בבית המפואר שלה. היא החליטה לשלוח את המשרת שלה לעיר לקנות אוכל. בהתחלה היא שלחה אותו לקנות סולת, אבל הוא חזר ואמר שאין, אחר כך היא שלחה אותו לקנות קמח ואז סובין או קמח שעורין. אבל כל פעם הוא חזר ואמר לה שהכל נגמר. השוק ריק מאוכל, ירושלים רעבה. ומרתא שהיתה עד עכשיו ספונה בארמון שלה מגלה זאת בדרך הקשה.

היא מחליטה לצאת החוצה, לנסות לדאוג בעצמה לאוכל. אבל אז היא דורכת עם כף רגלה העדינה על צואה ומרוב גועל מתה.

היא מעולם לא התבקשה להתמודד עם קושי

מרתא בת בייתוס שבימי הזוהר שלה היו פורשים שטיח בכל העיר כדי שכף רגלה לא תתלכלך יוצאת בסוף ימיה לעיר החרבה ולא מצליחה להמשיך לחיות. היא מעולם לא התבקשה להתמודד עם קושי, לגעת בכאב או לצלוח אתגרים. ולכן אפילו המפגש הראשון עם הצד המלוכלך של החיים מכריע אותה וגורם למותה.

וככה אנחנו זוכרים אותה.

הסיפור שלה מופיע בתוך אגדות החורבן. כביקורת על העושר המוגזם. על ההתנשאות ועל הניתוק שהביא למותה. הניתוק שהביא לחורבן העיר. אולי, אם היתה משתמשת בכסף שלה לטובת כולם ולא רק לטובת עצמה היא היתה יכולה להציל את ירושלים.

לתלמוד יש אינטרס לזכור אותה לרעה, כי היא אישה. הנה, בסיפור שמופיע לפני שלה מסופר באהדה ובצורה חיוביות על גברים עשירים וחכמים שתרמו את הונם כדי להציל את העיר הנצורה. והנה, מספר שורות לאחר מכן, היא, שגם השתמשה בהונה, נכתבת בצורה שלילית. התלמוד משתמש דווקא בדמות נשית כדי להדגיש את הניכור של משפחת בייתוס הכהנית מהעם וללעוג על כל האליטה המושחתת.

אף אחד לא עצוב על לכתה, אף אחד לא כואב את מותה או שומע את צעקתה. אנחנו נהנים להצביע עליה ולומר, זה קרה באשמתך. את היית מפונקת מידי, היית צריכה להכיר את העולם האמיתי.

אולי הגיע הזמן שנספר את הסיפור הזה אחרת?

כשסיפרתי את הסיפור בפעם הראשונה לבארי הבן שלי, הוא הביט בי במבט עצוב ואמר "אולי היה לה התקף חרדה". המבט התמים שלו הזכיר לי שבעצם יש כאן אישה, שהייתה כפופה לתכתיבים חברתיים השמורים לנשים. היא עשתה ככל יכולתה להשפיע על העולם מתוך הבית. אולי היא אפילו היתה זו שיזמה את חוק חינוך חובה אבל בעלה הוא זה שיישם בפועל את התקנה? ובזמן החורבן היא היתה אלמנה והיא היתה במצוקה נוראית, אולי מצבה הרגשי השפיע על התגובות שלה לעולם החיצוני?. מה גרם לתלמוד להתעלם מהקושי האפשרי של אלמנה וללעוג לה? האם זה רק כי היא אישה?

ובעצם, יש עוד הרבה סיפורים של נשים נסתרות כמוה בהיסטוריה. כאלה שעמדו מאחורי הקלעים. מאחורי הגבר המנהיג שלהן. שפעלו מתוך הבית. שהניעו תהליכים מרחוק. שלא פגשו את העולם שבחוץ. ושהיציאה הראשונה החוצה הציבה אותן במצב קשה ומורכב. אפילו, בלתי אפשרי. נשים שעד היום אנחנו לא יודעות בכלל את שמן. אז היום, אני רוצה להשתחרר מהביקורת כלפיה, ולהקשיב גם למצוקה שלה, להקשיב לכאבה של מרתא בת בייתוס.

למאמרים נוספים בנושא פמיניזם דתי לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: markusspiske מאתר pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »