מאת: ד"ר דבורה לדרמן דניאלי

לאחרונה זכתה רחל אמנו לעדנה ציבורית כששר החינוך לשעבר, הרב רפי פרץ,  פנה לשר החינוך  וקבל על כך שבגלל יום הזיכרון לרצח רבין, נדחק הצידה יום מותה של רחל אמנו שחל על פי המסורת ביא' בחשוון. המכתב עורר שיח ציבורי אודות דמותה של רחל, כסמל נשי יהודי של האישה המוותרת, המקריבה עצמה,  הממעיטה מרצונותיה והכואבת בשתיקה.

למען האמת, רחל המקראית לא וויתרה ולא שתקה. היא קינאה באחותה לאה על שהביאה צאצאים ליעקב ופנתה אליו בטענות  וקובלנות.  היא בחרה להיות אקטיבית, לא נבהלה מזעמו של בן זוגה, והתעקשה על דרכים יצירתיות להביא לה יורשים.  היא למעשה נהלה את יעקב וסחרה בשירותי המין שלו, בהתאם  לחשקיה ורצונותיה.  (הבטיחה ללאה שיעקב יבוא למיטתה בתמורה לדודאים בהם רצתה). שיא  נועזותה התבטא בכך שגנבה מבית אביה את התרפים, שהיו חפצי פולחן דתי  שהיו משמעותיים עבורה. כלומר, היא התעקשה לשמור אמונים למורשתה הרוחנית  ולא לוותר עליה ועל עצמיותה,  גם אם הדבר לא מצא חן בעיני בן זוגה.   את התרפים היא החביאה באוהלה, ישבה עליהם, וטענה, בוטה ולגמרי לא צנועה, שאיננה יכולה לקום ממקומה כי היא בימי הווסת שלה.  רחל אמנו, אם כן, הייתה ערמומית, נועזת, חצופה,  פורעת סדר וסמכות, וקנאית לעוגנים הרוחניים שלה.

המניפולציה המסורתית שנעשתה בסיפור רחל, אופיינית לסיפורי נשים  מקראיות נוספות.  כדי לשלוט בנשים, הפטריארכיה וסוכניה-  הפרשנים, החכמים לדורותיהם וגדולי התורה למיניהם (תמיד גברים), היו צריכים לעצב מודל רוחני-דתי של אישה מושתקת, צייתנית, ממעיטה בתביעותיה ומקריבה את עצמה.  כזו שתקבל את שוליותה בהבנה ובאהבה.   אך לא רק הם עסקו במלאכת המשטור והסילוף של המורשת הנשית, אלא גם עורכי המקרא עצמם לא סיפרו  תמיד את כל הסיפור הנשי, וצנזרו חלקים שלא היו נוחים להם.

ספר משלה: מגילת רות או מגילת נעמי?

סיפור מרים המקראי, למשל,  מתאר את מרים כדמות שולית  יחסית למשה, הנבחר האלוהי, אך  מ"פליטת פה" של מיכה הנביא, אנו למדות שמרים נשלחה יחד עם משה,  כמנהיגה ראשית, להנהיג את מסע ההושעה. מרים לא הייתה רק "היד שנענעה את העריסה של המנהיג העתידי",  אלא סיפורה הוא של מנהיגה בזכות עצמה.  מחקר מנהגי דת ישראל הקדומה מוכיח כי טקסי תיפוף, ריקוד ושירה שהונהגו על ידי כוהנות ונביאות, היו טקס דתי שנתפס כמשפיע  על תנועת הים. מכך עולה כי שירת הים של מרים המוצגת על ידי העורך המקראי כפזמון חוזר ששרות להקת המעודדות של משה, אינו אלא שריד לסיפור קדום בו מרים הייתה מושיעה בפני עצמה.  היא  הנהיגה את נשות ישראל בטקס  רוחני דתי   שנתפס  על ידי העם כמחולל את נס קריעת הים, המכונן כל כך בסיפור ההושעה.

אם כן, כדי לחשוף את הסיפור הנשי במלואו, מבעד למנגנוני הצמצום, הדיכוי וההפחתה, אנחנו נדרשות לקרוא את הטקסטים הקנוניים כטקסטים ממוגדרים. אנו צריכות להיות ערות לכך שמה שלמדנו והפרשנויות בהן הוזנו, הן פעמים רבות פרשנויות  מוטות וממשטרות.  אנו צריכות להכיר בכך שהסיפור המשתקף אלינו בסיפורי דתינו, הוא ה"סיפור שלו" יותר משהו "הסיפור שלה". התורה שלו, יותר מאשר התורה שלה.

כדי לא ללכת שולל אחר המניפולציות  העריכתיות והפרשניות שנעשו  בסיפורי המורשת  הנשית שלנו, אנחנו צריכות לאמץ דרכי קריאה  פמיניסטיות מתקנות.  חשוב להבין שאין מדובר בקריאה פרשנית "מומצאת", בהשוואה לפרשנות המסורתית הגברית ה"מבוססת " אלא על דיוק וגילוי רבדים מחוקים תוך התבססות על ידע מחקרי ספרותי, תרבותי  וארכיאולוגי, ועל הבנת החוויה וההתנסות הנשית הנשענת על עצם היותינו נשים.

בקריאה פמיניסטית שכזו עוסק הספר החדש "עורי עורי: קולות נשיים חתרניים במסורת היהודית", החושף רבדים וחלקים מחוקים בסיפורי המורשת הרוחנית-נשית שלנו.  הספר משתמש באסטרטגיות קריאה ופענוח פמיניסטיות העוקבות אחר האופן בו הקול הנשי שרד תחת הרדאר המפקח של הצנזור הפטריארכלי.

מסר מאסתר המלכה

כך, מתוך המעקב אחר שרידי הקולות, נחשף  עולם נשי פורץ דרך.  על אף שעולם זה עתיק ובן אלפי שנים, הוא, פעמים רבות, רדיקאלי ומהפכני באופיו, גם בקריטריונים של העולם הנאור במאה ה- 21.

את וונדר וומן  הראשונה, מסתבר, גילמה אלפי שנים קודם לאשת חיל העכשווית, יעל המקראית, שהבהירה היטב לאיש הצבא הלוחם והחומס, שאישה מסוגלת להיות לוחמת חזקה ועזת רוח לא פחות ממנו, והיא תכניע את מי שיאיים על שלומה ועל בטחונה.

את רוחה של מהפיכת me too#  בצורתה  הקדמונית אפשר למצוא  בדמותה המדרשית של חנה המכבית, גיבורת חג החנוכה היהודי,  שהכריזה קבל עם ועדה שהיא מסרבת להיות אובייקט מין מוחפץ, מוטרד ומותקף. הנורמה החברתית האנדרוצנטרית אומנם אפשרה זאת, אך חנה חתרה נגדה ובעטה בכל כוחה בתכתיבים הפוגעניים.  בדיוק כמו במופעים הנוכחיים האנרכיסטיים,  כביכול, בהם אישה חשפה שדיה כדי למחות ולהפגין,  גם חנה התפשטה קבל עם ועדה כדי למחות כנגד מסירתה לשימושו המיני של ההגמון. התפשטותה אומנם עוררה מהומה רבה ואיום לשרוף אותה, אך היא הוכיחה את אחיה המכבים על העוול והפשע שייעשה בה, עד שלבסוף הם ייצאו להיאבק  בצו האונס.

אל מול מאבקיה העכשוויים של האוכלוסייה הגאה בישראל על לגיטימציה והכרה בסוגי משפחות שאינן הטרוסקסואליות, ואל מול ההתנגדות שמציגים רבנים למיניהם בשם דת ישראל ומסורתה, חושף הספר את  מגילת רות כמתייצבת דווקא לצדו של הצד הגאה. סיפורן של רות ונעמי, שהוא ערש אילן היוחסין של דויד המלך, מוצג כסיפורה החתרני של משפחה אלטרנטיבית. שתי הנשים מתוארות ככרוכות האחת בשנייה באהבה גדולה והתמסרות נפש, ומגדלות את ילדה של רות כשתי אימהות, כשהאבא, בועז, משמש בעיקר כתורם זרע.

בימים ההם בזמן הזה: חשיפת שדיים ומרד נשי במסורת היהודית

פרק נוסף בספר מתאר את סיפורה של שרה, המטריארכית הראשונה, הנאבקת  על הישרדותה של מורשת האימהות המקודשת, כנגד מאמצי הכיבוש האלימים של הפטריארכיה. ולבסוף, בפרק החותם את הספר מופיעה גיבורת שיר שירים, התוססת, הפרובוקטיבית ומשולחת הרסן, שהטקסט-סקס שלה  מדבר תשוקה נשית אקטיבית ופורצת גבולות, ומייצג ריבונות גופנית-מינית המשוחררת מכל בושה ואשמה.

דרך גילוי, שחזור  והדגשת הקולות החתרניים, המרדניים והנועזים של נשות המסורת היהודית, יוצק הספר" עורי עורי" תוכן מתקן, מאחה ומשקם  למודל הנשי המוכפף, המושתק והמקריב עצמו, שקודש במסורת היהודית במשך דורות על גבי דורות.

כשאנו פוגשות את עוצמות הזעם והמחאה של אימהותינו הקדומות, כמו גם את התשוקה היוקדת והתעוזה בהן הן ניחנו, אנו יכולות לשחרר עצמנו מהמודלים הדכאניים  שתוכנתנו  אליהם בשם מסורת פטריארכלית מקודשת.  במקום גניאולוגיה גברית שמוחקת את חירותינו ואפשרויותינו,  אנו יכולת לפגוש מחדש גניאולוגיה נשית אמיצה, פורעת סדר ונאבקת, ששולחת אותנו להמשיך ולהיאבק,  כמו אימהותינו,  למען בנותינו ובנות בנותינו…

על הכותבת: ד"ר דבורה לדרמן דניאלי היא מרצה במכללת דויד ילין,  חוקרת קולות נשיים חתרניים במקרא, מחברת הספר " עורי עורי: קולות נשיים חתרניים במסורת היהודית", ומנחת סדנת "מתעוררות: פיתוח אוריינות ביקורתית פמיניסטית".

סיגל לאה רווה ז"ל שנלחמה על קולה ומסורתה של חנה המכבית, נפטרה לפני חודש מסרטן. זוהי הזדמנות לשמוע אותה בנושא

לקריאה נוספת על פמיניזם בתנ"ך לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: כריכת הספר "עורי עורי: קולות נשיים חתרניים במסורת היהודית", בהוצאת כרמל ירושלים

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

להטב"קים מזרחיים כמעט ואינם נוכחים בייצוג של הקהילה הגאה בישראל, הן בפוליטיקה המקומית, הן בתרבות הפופולארית והן במחקר האקדמי. הכנס הלהט"בקי המזרחי האקדמי הראשון יהווה מפגש לדיון ועשייה בנושאים אלו והוא המשך ישיר לשיח ולפעילות אקטיביסטית שהתקיימו בשנים האחרונות.
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.