מאת: ד"ר שלי זיתוני
ידוע שנשים סובלות יותר מנטיות לדיכאון ולחרדה. מה כבר לא נאמר עלינו – שאנחנו יצורים מורכבים, סופר רגישים, מאוד אמוציונאליים, שאנחנו נוטות לקחת ללב בטורבו ושנשים מנהלות את העולם. אבל כאשר חוקרים העמיקו בשנים האחרונות עוד בענייני הנפש-רגש והמין הנשי, הם גילו להפתעתם שנשים גם מאושרות יותר מגברים באופן ניכר. האם זה קשור לעובדה שנשים מודעות יותר לעצמן, נוקטות פעולה ולוקחות אחריות על חייהן וסביבתן ופונות יותר לטיפולים נפשיים? (29% לעומת 17% לפי נתונים עולמיים).
התשובה היא כן.
הקיטוב הזה בין נגה ומאדים מתחיל עוד בילדות שלנו. בעצם עוד הרבה לפני שנולדנו כבר דאגו לנו לביגוד בגוונים מאוד ספציפיים, לקישוט החדר באופן מאוד מובחן ואפילו המתנות שנקבל למסיבת יום ההולדת הראשונה שלנו תהיינה מאוד חד משמעיות. הבנים: חיילים, לוחמים, שוטרים, אנשי צבא, רובוטים אימתניים ולעתים אפילו נהגי טרקטור ושאר כלים כבדים. הבנות "זוכות" למתנות שמניחות אותן במקום מאוד ברור וחלש יותר: ברביות גבעוליות, דובוני פרווה, מטבחים מפלסטיק ולפעמים גם סט שלם של ביגוד לבובה. שיהיה.
נמשיך לחוג הראשון שלנו אי פעם. אני מבקשת שלא לדבר בהכללה אבל ניתן לשמוע משפטים כמו "מה אתה בוכה?!" שנשמע מפי אב כלפי ילדו שקבל מכה בכדורגל כי "בנים לא בוכים", או אמירות כמו "למה אתה כמו נקבה?" ו-"כדורגל זה לא בלט".
מדובר במשפטים שלא רק שורפים לילד הרך בנשמה, הם גם בונים אצלו מציאות מאוד מאוד ברורה: תחושת גבריות כוחנית אל מול נשים, חוסר אמפתיה, היעדר הקשבה ועוד. את התובנות על ההשלכות האלו לא אני הגיתי. אחד מהמקומות המומלצים ביותר להעמיק בנושא היא הרצאת הטד המטלטלת והמרגשת של ג'סטין בלדוני וגם בסדרת הטלוויזיה הנהדרת שיצר Man Enough.
כחברה אנחנו נולדים אל תוך מציאות שמבחינה בינינו, ההבניה המגדרית ברורה מאוד, יוצרת את החספוס הגברי הזה, שברוב המקרים בא לידי ביטוי באופן שאינו הולם ואינו שוויוני כלפי נשים. וההטמעה הזו נגררת כמו איזה גנום לא רצוי בDNA שלנו, של המין האנושי, ומפריעה לנו באמת להתקדם. היא גם עומדת בדרכם של גברים שטיפול נפשי ומודעות עצמית היו יכולים לסייע להם.
אין לכן מושג כמה שמחנו, שותפתי הפסיכולוגית מיכל יערון ואנוכי, לגלות שבחודשים האחרונים חלה מגמה של עלייה כמעט דרמטית בפניות של הגברים בישראל לטיפול נפשי. בימים כתיקונים, בערך שמונים אחוז מהפעילות באתר שלנו היא של נשים שמבקשות סיוע ותמיכה, ואילו לאחרונה שישים אחוז מהפעילות היא של גברים.
האם ייתכן שמגמת העלייה הזו לטיפול נפשי של הגברים בישראל עבור עצמם, מעידה על השפעת ועוצמת השיח הנשי ברשתות ובצמתי המחאות?
אנחנו נוטות להאמין בלב שלם שבהחלט כן. ואסביר:
רוב הפניות של הגברים לאחרונה העידו על כך שהגברים בישראל כבר לא בוכים בלילה, הם פשוט באובדן דרך מוחלט. הם מודעים לכך, והם מבקשים למצוא בחזרה את המצפן. מה ששימח וריגש אותנו עוד יותר כשצללנו לעומק הנתונים, היה להבין שמעבר לפניות הפרסונליות של הגברים אלינו עבור עצמם היו להם גם בקשות יזומות הקשורות לבני הנוער שהם מגדלים. נוער שעל פי הדיווחים של אותם אבות איבד את המוסר שלו, והסמכות ההורית רחוקה ממנו שנות אור.
"פרשת השלושים" באילת כנראה סימנה קו פרשת מים עבור רבים מבעלי המצפון בישראל. חלק מהפונים אלינו עשו זאת בעילום שם מוחלט ובאנונימיות מלאה באמצעות האלגוריתם של האתר. אבל רבים הרימו טלפון לקו האדום שלנו ותיארו בפני אנשי המקצוע שהשיבו לשיחתם מצב מסובך, קונפליקטואלי, כזה שמקפל בתוכו כ"כ הרבה רבדים של מציאות מוטרפת.
בדידות וקושי להתמודד עם תקופת חוסר הוודאות בשל העדר תעסוקה קיבלו את המקום הראשון בגילויי הלב: גם אם יש להם משפחה וילדים, עבודה מסודרת וחברים – הגברים חשים שהם לבד. לצד זאת רוב הדיווחים של הגברים היו על כך שילדיהם חשים מצוקה בשל עומס האלימות במרחב הציבורי והדיגיטלי. כסאות מתעופפים בבריכות? מעשי אונס ברוטליים מעבר לכל פינה? הנוער שמסתובב חסר מעש ברחובות, מעשן, שותה ולא "שם" על מרותו של אבא? הכל חובר ביחד ונכנס למעגלי המצוקה והחשיבה של גברים.
2020: בין מגיפה למחאה, יש רצון לתקן ולהתנקות
מסתמן שדווקא שנת 2020 מביאה איתה בשורה. כן, דווקא השנה ההזויה, זו שאנחנו מייחלים שתסתיים כבר ושהוכיחה לנו שגרוע מזה כבר כנראה לא יכול עוד להיות, דווקא כאן ולקראת סופה נדמה שחלה התעוררות. איזה זיק, ניצוץ של מוסר, של מצפון, של רצון לתקן ולהתנקות.
לאחר שביולי 2015, משרד הבריאות העביר את הטיפול בנושא בריאות הנפש לידי קופות החולים החלה ההידרדרות המסיבית בכל התחום. אבל גם התעוררה לפני כמה שנים פריחה במקצועות הטיפול הנפשי והרגשי, והיא תוכל כעת להיות לנו לתומך ולעזר בשינוי שהוא חברתי כמו שהוא נפשי. ובשינוי כזה צריך ליווי.
לדעתי אנשי המקצוע יוכלו ללוות אותנו בדרך להיות בני זוג טובים יותר לנשים ולגברים שלנו, להיות הורים סמכותיים ומכילים יותר לילדים שלנו, להיות אנשים ששמחים יותר בחלקם. וחשוב מכל, אנשים שמצאו את המגדלור שלהם בים החושך הזה שמסביב.
אם באמצעות הסיוע הנפשי שאותו מבקשים יותר ויותר גברים עבור עצמם ועבור ילדיהם, נוכל להציל נפשות רכות של נערות ונשים אחרות בישראל – דיינו.
הכותבת היא ד"ר שלי זיתוני, מייסדת פלטפורמת SomeBuddyTherapy המסייעת לאנשים למצוא את המטפל והתמיכה הנפשית המתאימה ביותר עבורם מתוך קהילת אנשי מקצוע מוסמכים. היא מייסדת פרוייקט "דאימונד" המעניק טיפולי שיניים לפליטים ופעילה חברתית במסגרת עמותות לנשים במעגל הזנות, על"ם ועוד.
לכתבות נוספות בנושא חינוך מגדרי לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: 790734 מאתר Pixbay, תמונת הילדים בגוף הכתבה: מסרטון יוטיוב של European Institute for Gender Equality
