מירב כהן, השרה לשוויון חברתי, בטור מיוחד ל"יום המשפחה"
אני חושבת שעד שהפכתי לאמא לא הבנתי לעומקה את ה"מהומה" הפמיניסטית. הבנתי אותה שכלתנית, הכרתי בצורך, עמדתי על החשיבות, אבל לא חוויתי אותה על בשרי, לא הבנתי אותה בבטן, בחושים. ואז רוני הגיעה לעולם ואיתה נולדו גם אמא מירב ואבא יובל. ופתאום הרגשתי. ועם התחושה הבשילה ההבנה.
הבנתי על בשרי את המשמעות של להיות אמא, לא רק את האהבה האינסופית, הדאגות ורגשות האשם רגע לפני השינה; אלא גם מהכיוון השני – הפנמתי את המשמעות של שעות העבודה המטורפות שהייתי מורגלת בהן, את חשיבות זמן האיכות שלנו כמשפחה אבל גם את המחיר היקר של הזמן הזה ביחס לעבודה שלי. חוויתי לראשונה את חוסר האונים שבצורך לבחור. להנדס את מערכת השעות הזו. חוויתי לראשונה את התסכול בהבנה שאני לא הראשונה ולא האחרונה שתנסה לפצח את הקוביה ההונגרית הזו, של קריירה, הורות, משמעות – עם הצלחות, אבל עם לא פחות קורבנות והקרבות.
מאז שרוני הפכה אותי לפמיניסטית "על אמת", הצטרפו ליאור ועמרי למשפחה ויחד עם יובלי (בן זוגי שיחיה) אנחנו מנסים להבין ביחד איך לפלס את הדרך שנכונה לנו במשוואה הלא פשוטה הזו.
ליום המשפחה שחל השבוע הגעתי מותשת, החודש האחרון היה לא פשוט, בלשון המעטה. הוא היה לא פשוט למשפחות בכלל, אבל לנשים ולאימהות באופן מיוחד. הבידודים התכופים, המחלות של הילדים, קורונה לצד כל מיני וירוסים שביקשו להתחרות על תשומת הלב שלנו. הגננות והסייעות שנדבקו מהילדים בגן, נשארו אחרי המחלה עם ילדיהם המבודדים שנמצאו מאומתים כמובן רק ביום האחרון לבידוד. מוכר לכן? ה"הלוך חזור" המסחרר בין מסגרת החינוך לבית, שוב ושוב; ולצד כל אלה: העבודה, התפקיד. שום דבר לא פוסק לרגע, בטח לא במציאות כזו שמחייבת אותנו לספק מענים בלוחות זמנים בהולים. אז עובדים – מהמשרד, מהבית, מהגינה עם הילדים, מהמיטה בלילה (בואו נודה בזה- עובדים מכל מקום ובכל זמן, עצוב להודות שאיכשהו כבר התרגלנו לזה).
השבוע, במסגרת ציון יום המשפחה, עצרתי לרגע לשמוח בחלקי – כי הרי יש כל כך הרבה במה לשמוח, להתגאות, להודות. ונכון, אני עייפה, מעומס היום, מתלאות הלילה (עמרי רק בן שנה וחצי, אמרתי?). אני מחזיקה בתפקיד חלומותיי, קמה מידי בוקר למשרה שנותנת לי משמעות אדירה ויכולת השפעה, וחוזרת מידי ערב למשפחה הנפלאה שלי. לא הייתי מוותרת על דבר, לא מכאן ולא מכאן. אבל כן הייתי משנה. משנה את המינונים. מחלקת את הנטל אחרת. מכניסה את הגברים שעוד לא שם עמוק יותר וחזק יותר למשוואה. ועל זה אני – יחד עם הרשות לקידום מעמד האישה – מתכוונות לעבוד בתקופה הקרובה. על לייצר את השינוי הזה שיטיב איתנו האימהות ועם כולנו, כל הורה. לכולנו מגיע לעשות גם וגם ולשלם קצת פחות מחירים. זה אפשרי, זה קורה בעולם ויגיע גם אלינו, מוטב מוקדם ממאוחר.
השבוע ציינו את יום המשפחה, ולטובת המשפחות של כולנו (ולא פחות לטובת המשפחות שיקימו ילדינו), הרשות לקידום מעמד האישה ואני לוקחות על עצמנו את המטלה "הקטנה" הזו – לייצר בסיס לשינוי נורמטיבי שיאפשר well being הורי א-מגדרי. ישיבה ראשונה בנושא כבר זומנה. מבטיחה לעדכן. יום משפחה שמח!
