Reading Time: 4 minutes

הפליליזציה והמהפכה מציגות: תאונת דרכים

אנחנו בצומת דרכים וצופות בהתנגשות מול עינינו, בתאונה של ממש בין המשפטיזציה והפליליזציה של החיים שלנו לבין השאיפה למגר את תרבות האונס בדרך של תיקון העולם
Reading Time: 4 minutes

יום לפני שפורסם התחקיר של שרון שפורר ב"מקום הכי חם בגיהנום" על רועי "צ'יקי" ארד, הוא פרסם פוסט מקדים שכלל ביטויים של הכאה עצמית ובקשת סליחה (אם כי לא היה חף מאהבה עצמית, ע"ע איך אוכל ללבוש בגדים מצחיקים ולכתוב כתבות, מקסים ומשעשע שכמותי).

ברשת התפתח דיון שתהה האם מדובר בהתנצלות בכלל, ואם זו התנצלות, האם מדובר בהתנצלות טובה וראויה או אחת פגומה וראויה לגינוי? בתוך כל הדיון הפמיניסטי הזה, נראה כאילו אנחנו מאוד רוצות לדמיין עולם בו אנו, כקהילה, מנהלות מצבים כאלה בעצמנו ומחליטות החלטות לגבי אנשים שעושים דברים ממש רעים כמו אונס למשל. עולם בלי משפט וענישה פליליים, כתבי אישום ובתי כלא.

אני הכי בעד, תאמינו לי, אבל בינתיים אנחנו לא ממש יודעות לתאר לעצמנו איך תראה חברה כזאת ובמציאות הנוכחית, אם אדם מבצע מעשים שעלולים להיחשב כעבירה פלילית והמעשים הללו מתפרסמים, הסכנה הגדולה בה הוא נמצא היא לא סכנה מפניי או מפנייך – שנחשוב שהוא חלאה ונחרים אותו. הסכנה האמיתית היא גם לא קשיי הפרנסה שהוא עלול להיתקל בהם או איבוד שמו הטוב (אם היה כזה). לא. הסכנה העיקרית ממנה אדם שביצע מעשים שעלולים להיחשב כעבירה פלילית מתגונן היא הרשעה פלילית.

אנחנו רוצות לקבל מהפוגע הכרה במה שעשה ובנפגעות. אבל התנצלות אמיתית, כזו שמביעה חרטה על מעשים ולא מתחמקת, משמעותה עלולה להיות הודאה בעבירה. עם כל הרצון להאמין בקיומו של מצפון שידחוף אדם לחזור בתשובה, זה לא ריאלי לצפות ממישהו להתנצלות כנה ואמיתית, כשזה בתורו חושש מענישה פלילית. אני ארחיק לכת ואומר אפילו, שזה לא הוגן לצפות להתנצלות כזאת, במערכת בה הקלון הגדול ביותר שמושת על אדם הוא הרשעה פלילית והעונש הגדול ביותר בפניו הוא עומד הוא כליאה.

אנחנו יודעות שכן, יש אנשים שיעדיפו ללכת לכלא על פני דברים אחרים. למשל, חיילי פשע מאורגן שהולכים לכלא כדי לא להירצח מחוץ לכתליו. מקרים אחרים הם אנשים בעלי אומץ נשגב ותעוזה שילכו לכלא בשביל איזהשהו ערך שהם מאמינים בו, תוך מאבק במשטר דכאני למשל. אבל כאן בטקסט הנוכחי אנחנו לא מדברות על כאלו, אלא על אנשים שיש כלפיהם עדויות על אונס ומאוהבים בעיקר בתדמיתם הערכית, יותר מכל ערך נשגב של ממש.

ובכן, אדם כזה לא יכול להתנצל באמת והפתרון הקרוב ביותר שהוא מוצא לכך, כי בכל זאת, תדמית לוחם הצדק חשובה לו, הוא להתנצל התנצלות מעליבה בסגנון "אני מצטער שהרגשת פגועה ממשהו שאני לא זוכר אם עשיתי". עכשיו, אני יודעת שזה הכי טוב שהוא יכול עכשיו, אבל את זה אנחנו לא רוצות. אז אולי אפשר לומר פשוט בפה מלא: אל תתנצלו, לא צריך שתתנצלו בתנאים האלו, כי זה פשוט מגוחך, אז לא תודה. המציאות הזאת לגמרי הופכת את ההתנצלויות לחסרות משמעות ובלתי-חשובות.

נדיר מאוד שגברים מכירים בהתנהגות המינית הלא ראויה שלהם ומכבדים אותנו מספיק כדי לא לקרוא לנו שקרניות. יכול להיות שאם זה יקרה, אנחנו נקבל את ההתנצלות ונעריך אותה. אבל רובם לא יעשו זאת כשהדחף לצאת עם היד על העליונה ולפחות לרמוז שאנחנו משקרות או להפוך את הסיטואציה ללא ברורה ועמומה הוא חזק מדי.

עם זאת, ידועים למדע מקרים אחדים, למשל המקרה של דן הרמון, בו יצור מזן גבר התנצל על התנהגות מינית לא ראויה בצורה אמיתית, לפחות על פניה. אבל אני חייבת לסייג, שגם במקרה הזה המעשים אותם הוא כן מתאר אינם פליליים ולא מציבים אותו בסכנה של ממש. בנוסף, מדובר ביוצר סדרות בעל השפעה אל מול תסריטאית שהלחץ עליה לא לעשות בעיות ולקבל את ההתנצלות הוא כנראה גדול מאוד.

התנצלות פומבית בפני קורבן של הטרדה מינית: דן הרמון, תסריטאי ומפיק (קומיוניטי, ריק ומורטי), הואשם לפני כשנתיים בהטרדה…

Posted by ‎כולן – كلهن‎ on Tuesday, October 15, 2019

כשמדובר בעבירות הכלולות בחוק העונשין, המציאות שלנו נשלטת על ידי המערכת הפלילית. לכן, סביר מאוד להניח שאם מישהו כן מתנצל או מגיב בדרך כלשהי, כזאת או אחרת, זה בכלל לא קשור אלינו ולא מופנה אלינו, אלא זוהי חלק מאסטרטגיה תדמיתית, תקשורתית או משפטית וניסיון למזער נזקים עבורו. לא יכול להיות דבר אחר, כי לקבל את זה שהוא עבריין מין והנפגעת אינה שקרנית או ממציאה או מגזימה, זה לא אפשרי בשבילו. לכן, חוץ מלומר את זה ולהנכיח את זה על פני השטח, אין טעם בעצם להתווכח עם או לבקר את אופן התגובה שלו מבחינות של מוסר או הוגנות כלפי נפגעות. מכיוון שהתנצלות כנה ואמיתית זהו מעשה של התאבדות משפטית, אם הפוגע יקבל ויישם איזשהו יעוץ משפטי, ההתנצלות לא תוכל להיות כנה ואמיתית. לכן לא זכינו עדיין לראות כזאת במחוזותינו בימינו אנו.

אז אם לא התנצלות מה כן?

התנצלות מצד הפוגע היא חשובה אבל היא בטח לא הכי חשובה. גם תשלום מחיר או ענישה, אלו לא דברים מאוד חשובים מהבחינה שהם לא יביאו למהפכה או לדעיכה של תרבות האונס. בתנאים הקיימים אלו רק מביאים לעוד ועוד קורבנות. לעוד פגיעה, לעוד מסכנות והתמסכנות, אמיתיות ומזויפות.

אבל קיימות דרכים אחרות בהם פוגע יכול לפעול ואף אחת מהן לא כוללת המון תשומת לב ואהדה וחיבוקים לפוגע. כל הדרכים האלה מאוד עדינות ושקטות ושמות במרכז את הצרכים של הנפגעות, ומצריכות מאמץ שהפוגע לא יקבל עליו שבחים. אבל כל דרך שדורשת הודאה באשמה פלילית, אני חוששת שזה יותר מדי לבקש. יש אולי אנשים ספורים ונעלים שייקחו על עצמם סיכון כזה, ואני לא חושבת שאנחנו רוצות או יכולות להסתפק בזה.

רבות מאיתנו נאחזות בתקווה בשיטה הפלילית. אם רק תהיה ענישה מחמירה יותר, אומרות אי אלו נשים מצוינות, אם רק המערכת תתייחס ברצינות רבה יותר לעבירות מין, יהיה פה טוב. והרצון הזה להתייחסות רצינית יותר וענישה חמורה יותר כל כך מובנות, כי אין לנו את ההכרה הזאת שפשעו בנו משום מקור אחר. אנחנו רוצות שיכירו בחומרת מה שנעשה לנו, ובעיקר רוצות שזה יפסק, כי האלימות נגדנו לא נגמרת. כותבת שורות אלה בעצמה התלוננה היום במשטרה על מישהו ששלח לי דיקפיק. שאלתי את עצמי למה בעצם? אולי זו התקווה שזה יגרום איכשהו לאיש הזה להפסיק, אבל לא רק זה. זו גם הרצון לקבל הכרה בכך שנעשה כלפי פשע, דוקא ממנה, מהמשטרה ומהמדינה, במעין דינמיקה של מערכת יחסים מתעללת.

אבל זה לא באמת מסתדר. אנחנו בצומת דרכים וצופות בהתנגשות מול עינינו, בתאונה של ממש שמתרחשת בלייב, בין המשפטיזציה והפליליזציה של החיים שלנו, שכביכול אמורה להגן עלינו מפני פגיעה ופשיעה אבל בפועל מעולם לא עשתה זאת, לבין השאיפה שלנו למגר את תרבות האונס בדרך של תיקון העולם. אם אנחנו רוצות תיקון, עלינו להכיר בכך שמהפכה צריכה לקרות גם בדרך שבה מתמודדות בחברה שלנו עם פשעים ופגיעות. את דרך ההתמודדות הקיימת המציאה אותה פטריארכיה עצמה, שממנה נובעים אותם פשעים ואותן פגיעות. הרצון לענישה ותגי מחיר הוא מובן, אלא שהוא מעכב ומתנגש עם הרצון לתיקון.

יום אחד אולי נמצא את דרך המלכות להתמודדות עם אנשים אלימים, או לפחות דרך טובה יותר. מה היא תהיה בדיוק, איני יודעת, אך כנראה שהיא תהיה חייבת לתת לנפגעות כבוד והכרה מצד אחד ולפוגעים לרדת מהסולם מהמצד השני.

תמונה בראש הכתבה: melodiustenor from Pixabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    מרב השרוני

    תודה רבה! המאמר חשוב, ולדעתי יש לפרסמו גם בעתונות המודפסת.
    אני מסכימה שאין טעם במצב הנוכחי בהתנצלות מאולצת, שאינה יוצאת מעמדה של לקיחת אחריות וכנות מלאה.
    ישנה גם הסכנה באובדן כיוון, משפטי שדה שאינם מבוססים על עובדות, ברשתות חברתיות.
    אני בהחלט מייחלת ליום שיהיה גם בישראל בית דין פלילי שמותאם למי שנפגעו מעבירות מין.
    בין דין שנותן את כל הבטחון האפשרי והכבוד שלו זקוק-ה מי שפונה לעזרת מערכת הצדק. נציגות שמבינות היטב את הנושא, שיודעות לשים קו גבול ברור בין מי שפגע-ה למי שנפגע-ה, ועם זאת מבינות את מגבלות היכולת ביישור המעוות על ידי מערכת זו. מרכזי הסיוע והטיפול, חדר 4 ו-6 עשו שינוי חשוב בגישה כלפי פגיעות מיניות, אך לא די בכך. ההכרה המשפטית היא מרכיב חיוני בחזרתן-תם של מי שנפגעו אל חיים חברתיים מלאים והמשך התפתחות אישית.
    תיקון חברתי במובן תיקון עולם זאת מטרה רחוקה אבל כל צעד מעשי בדרך אליה – חשוב!
    השופטת רות ביידר גינסבורג ז"ל הוכיחה זאת בדרכה בנושא של ביטול אפליה מגדרית.
    חברה בריאה היא חברה פלורליסטית בה לכל המינים יחס שווה, ותנאים טובים דיים לצמיחה, שמטפחת ומעודדת את האיכויות שקיימות בכל אחת ואחד, ונותנת מענה טיפולי מונע ושיקומי. אדם שבטוח בעצמו, בערכו, אינו נזקק לכוח כדי להשיג הכרה עודפת שאינה מגיעה לו .

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

הומלסית פוליטית: על פוליטיקה פמיניסטית קווירית

Reading Time: 5 minutes הפוליטיקה הגברית המסורתית כולאת אותנו בזהויות פוליטיות שכובשות אותנו ודורשות ויתורים. פוליטיקה פמיניסטית קווירית יכולה להרשות לנו תנועה בעמדות ובזהויות הפוליטיות שלנו, כזאת שמתאימה למציאות מורכבת ויכולה גם לקדם פוליטיקאיות ופוליטיקה של נשים

יום המאבק באלימות כלפי נשים: למה לפעול אם אפשר לדבר?

Reading Time: 3 minutes יום המאבק באלימות כלפי נשים 2020 אפשר לנו להשתתף במגוון פאנלים, כנסים, מפגנים, ולהיחשף לתכנים שיעוררו מודעות. אבל כבר שנים שהמודעות הגוברת לא ממגרת את התופעה. מה כן יכול לעזור לנו להיאבק באלימות שמופנית לנשים?

יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן: המירה את הכסף לצמיד זהב ונסעה

Reading Time: 3 minutes טוני גדלה בקהילה היהודית באלכסנדריה, חלמה להגיע לישראל, והצטרפה למחתרת הציונית. לאחר כט בנובמבר ארצות ערב פנו כנגד היהודים, והיא מצאה עצמה "מזרחית" בישראל. ביום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן, זהו סיפורה