התנצלות שמתנצלות

אני מאמינה גדולה בכוחן של התנצלויות.

בעולם הגברי והכוחני שאנחנו חיות בו היום, יש משהו חשוב ומשמעותי, בעיניי, ביכולת להגיד ״טעיתי״. מדובר במשהו שנעדר כל כך מחיינו, מהשיח הציבורי, מכל מקום. בכמה ויכוחים שהשתתפת בהם לאחרונה אנשים אשכרה שינו את דעתם?
הלוואי וכולנו היינו לומדות ולומדים להתנצל ולהשתנות ולא להתבצר בעמדתנו.

ועכשיו, אחרי שאמרתי את כל זה, בואו נדבר על ה״התנצלות״ של רועי צ׳יקי ארד ולמה היא חסרת משמעות לחלוטין ואף מזיקה.

רועי צ׳יקי ארד, עיתונאי ומשורר, ״התנצל״ לפני מספר ימים בעמוד הפייסבוק שלו על תקיפות מיניות בהן הואשם במסגרת תחקיר של שרון שפורר באתר החדשות האלטרנטיבי "המקום הכי חם בגיהינום".

ארד השכיל להתנצל לפני עליית התחקיר לאוויר, בטרם נחשפו אנשים למעשים בהם הוא מואשם. ה״התנצלות״ שלו לא כללה לקיחת אחריות אמיתית שכן הוא כתב שאינו זוכר את המעשים בהם יואשם. היא כללה בקשת סליחה כללית ומעורפלת ולקיחת אחריות מסוימת בצורת התפטרות מעבודתו בעיתון ״הארץ״ ומניהול כתב העת ״מעיין״ שייסד.

ארד זכה תוך זמן קצר לאלפי לייקים ותגובות תומכות ואף מתלהבות. נשים וגברים היללו את יכולתו להודות בטעותו וזעמו על מי שהמשיכו לבקר אותו. ״שום דבר לא יספיק לכן?״ שאלו את מי שאמרו שעיתוי ה״התנצלות״ ותוכנה המעורפל נראים יותר כאילו תוכננו כדי להשתלט על הנארטיב ולא כמביעים חרטה אמיתית.

אודה שהתחבטתי בנושא בהתחלה. הרי ודאי שעדיף שאדם יודה במעשים המיוחסים לו ויתנצל מאשר שיכחיש מכל וכל ויתקוף את המתלוננות היוצאות נגדו כפי שעושים רבים וטובים.

נכון, התנצלות אינה לקיחת אחריות. ובכלל, אין אף פשע אחר בעולמנו שאדם יכול להתנצל עליו ולהמשיך בחייו. אם מישהו מואשם ברצח, גניבה או תקיפה, אנו נצפה שהוא יעמוד למשפט, לא יתנצל. התנצלות תוכל להגיע אחרי שירצה את עונשו או יעבור תהליך טיפולי. אבל בתוך החוסר המערכתי שנוצר עקב חוסר היכולת של מערכות המשפט והמשטרה להתמודד עם עבירות מין, אנו נדרשות לדון בסוגיות כמו התנצלות ולקיחת אחריות. אם המערכת הייתה מתפקדת כשורה מלכתחילה, לא היה נדרש תחקיר בכדי לחשוף את פשעיו של ארד. המשטרה הייתה חוקרת אותם, בזמן אמת, ומונעת ממנו להמשיך בדרכו.

הפליליזציה והמהפכה מציגות: תאונת דרכים

היות וננטשנו על ידי מערכות הצדק ואכיפת החוק, יצרנו דרכים אלטרנטיביות להשיג צדק שמבוססות על ביוש וחרם. בתוך ההקשר הזה, עלינו להבין את ההתנצלות של ארד ומה היא באה להשיג:

כאשר העונש היחיד שמוטל על אדם עקב מעשיו הוא ביוש, התנצלות היא סוג של התחמקות מעונש. היא דרך לומר ״כן, אני מתבייש״ ובכך למעשה לצאת ידי חובה. אין צורך לבייש את מי שמכיר בטעותו. אבל האם הוא באמת מכיר בטעותו? איך נדע?

ובכן, למזלנו, ארד בעצמו הבהיר לנו את המצב היום.

כפי שקורה פעמים רבות, התחקיר של שפורר הוליד תלונות נוספות נגד ארד וחבריו. אחת מהן חמורה במיוחד. אל מול התלונה החדשה החליט פתאום ארד לשבור את השתיקה שכפה על עצמו. זו הפריבלגיה של מי שגוזר את העונש של עצמו – היכולת להחליט מתי העונש חמור מדי.

ארד הכריז קבל עם ופייסבוק שהוא יוצא להתבוננות עצמית, פורש מהחיים הציבוריים וכופה על עצמו שתיקה. אך הפלא ופלא! לא חלפו שלושה ימים ונדר השתיקה נשבר.

היום מיהר ארד לכתוב שהוא מואשם בעלילת דם, לא פחות. מנסות לבצע בו לינץ׳.

את מעשי העבר שבהם הואשם הוא לא זוכר כלל, אבל את המעשה שנחשפנו אליו הבוקר, החמור, בו הואשם, הוא כמובן זוכר בוודאות שלא ביצע. הוא זוכר להגיד בוודאות שלא היה ולא נברא.

מקודם ביקש מתומכיו להאמין למתלוננות אבל עכשיו, מסתבר, הבקשה הזו לא תקפה.

כאן חשף ארד את כוחה האמיתי של ההתנצלות שלו – הכוח לשמור על הנארטיב. בכך שהתנצל, ארד שימר לעצמו את הכוח להחליט מה ייכלל בסיפור אודותיו ומה לא. בכך שהתנצל, אותת ארד למעשה לתומכיו ובכלל לציבור, שמדובר במעשים לא חמורים במיוחד. "טעויות עבר". הוא היטיב למסגר מחדש את העדויות ככאלו שהתרחשו לפני זמן רב (למרות שאחת התרחשה לפני חמש שנים בלבד), ככאלה שהתרחשו בזמן שהיה שיכור, שאינו זוכר אותן. מראש הוא גרם לכך שכל מי שקרא את התנצלותו, גם מי שלא קיבלו אותה, חשבו שפשעיו אינם כל כך חמורים. מקסימום מעשי שובבות שיצאו משליטה.

אולם עכשיו, כשסיפורים נוספים צצים ואחד מהם חמור במיוחד, מותח ארד קו. עד כאן. את הסיפור הזה הוא לא מוכן לקבל והיות שהודה, באופן חלקי, באלו שבאו לפניו, אז, כביכול, עלינו לקבל את טענתו שכעת מדובר בעלילת דם אלימה.

ה״התנצלות״ של ארד צריכה ללמד אותנו הרבה דברים. בראש ובראשונה, היא צריכה ללמד אותנו ממה להזהר.

התנועה הפמיניסטית צברה בשנים האחרונות כוח, מוגבל מאוד, אבל כוח, ועיקרו ביכולת שלנו להתעקש על הסיפורים שלנו, להאמין זו לזו, להוציא לאור את האמת שניסו לקבור. ה״התנצלות״ של ארד היא נשק אל מול הכוח הזה שלנו. היא דרך לקבור את הסיפורים הבאים שיצוצו, להשפיע על השיחה במסווה של יציאה ממנה. אין בה גרם של לקיחת אחריות משמעותית, שכן ברגע האמת מסתבר שהיא לא כוללת פרישה אמיתית מהחיים הציבוריים, שתיקה או אמונה למתלוננות.

האם שום דבר לא יספק אותנו?

ודאי שלא. אנחנו נסתפק בזה שגברים יפסיקו לאנוס, לתקוף ולהטריד אותנו מינית. היות ולא נראה שזה על הפרק, אנחנו גם נסתפק בזה שהם ייתנו לנו לספר את הסיפורים של אותן תקיפות והטרדות כדי שנדע ממי להזהר ואת מי להחרים. מי שרוצה באמת להתנצל, מי שעבר תהליך של תשובה אמיתית וכנה, יכול לעשות זאת מול הנפגעות שלו, יכול לתרום לארגונים שנלחמים בתופעות שהוא לקח בהן חלק, יכול לפעול לתיקון כנה ואמיתי, כזה שנעשה קודם כל מול הנפגעות ושעיקרו לא התדמית הציבורית שלו, אלא לקיחת אחריות אמיתית. שום דבר מהדברים הללו לא היו ב״התנצלות״ של ארד שכדאי שנתחיל לקרוא לה בשמה האמיתי – ספין.

תמונה בכותרת: תצלום מסך מתוך "האגם הגדול, ניצן ברנשטיין וחברים מאלתרים", יוטיוב