בוקר טוב פטריארכיה

מאת: יערה כהן, רחל בית אריה ונטע עמית

עיבוד טלויזיוני ל-MeToo#, זו כבר לא החלטה פמיניסטית – זו בחירה עסקית. התופעה החברתית המשמעותית של שנת 2017, ממשיכה להכות גלים גם בשנים 2018 ו-2019, לחצות תעשיות ומדינות ולעורר שיח חברתי נוקב לצד סנסציות תקשורתיות. ליצור סדרה בנושא הוא הימור טוב לערוץ טלוויזיה מסחרי, ולכן מה שפמיניסטי בסדרה The Morning Show (תכנית הבוקר), בה מככבות ג'ניפר אניסטון וריס ווית'רספון כמגישות בתכנית הבוקר למיינסטרים האמריקאי השמרני, הוא לא בחירת הנושא, אלא אופן הטיפול בו. צפינו בעשרת הפרקים של העונה הראשונה, כל אחת בזמנה החופשי, ובפיאסקו המתגלגל מרגע החשיפה של מיטש קסלר (סטיב קארל), המגיש האהוב "האבא של אמריקה" כמטרידן ונצלן ואז התחלנו לגלגל מחשבות בינינו על מי טו, טלוויזיה, מבני כוח והאם בכלל ניתן לפרק אותם.

עיבוד טלויזיוני-מינסטריימי ל-MeToo, היה עלול לנסות לקלוע למכנה משותף נמוך מאוד: סקס, יחסים אסורים, בגידה, סודות. מכנה משותף נמוך פחות הוא תיאור דיכוטומי ופשטני של התופעה: אונס קורה בסמטה אפלה על ידי אנשים שהם רעים באופן מוחלט. לא – "תכנית הבוקר" מתייחסת לסיפור המלא של תופעת MeToo: סיפור שעוסק ביחסי הכוחות, ולא רק במיניות, בדמויות מורכבות ומערכות אינטרסים מורכבות עוד יותר, פגיעה רגשית לצד פגיעה פיזית, והרבה תחום אפור. יחסי כוחות שמורכבים מכסף, קפיטליזם, מעמדות ישנים, ההומוגניות של האנשים במוקדי הכח, וגם קשר השתיקה ששותפים לו אנשים שנהנים מיחסי הכוחות הקיימים – גברים ונשים כאחד.

"Watching a beloved woman's breakdown is timeless American entertainment" מצהיר קורי, ראש מחלקת החדשות החלקלק, באחד הפרקים הראשונים, במשפט שמעלה אסוציאציה מיידית לחיים האישיים של כוכבות כמו אניסטון. בהצהרת הכוונות המניפוליטיבית הזאת הסדרה ממקמת היטב את העיסוק שלה במי טו: זה לא על מין, זה על כוח.

לאורך העונה, הסדרה בוחנת את הספקטרום שבין אמת לסיפור (או כפי שהאמריקאים אוהבים לכנות זאת – storytelling), ובין האובייקטיבי לסובייקטיבי ברמות שונות. בין החדשות – נושא הסדרה, לבין הסדרה העלילתית שאנו צופים בה, ובין נקודות המבט והחוויות הסובייקטיביות של כל אחת מהדמויות בסדרה. גם האייטמים החדשותיים שנוצרים בסדרה מתוארים (ככל שהם מתוארים כי הסדרה לא מתמקדת בחדשות עצמן) בציניות וזלזול – ההפקה האליטיסטית יוצרת תוכן עבור צופים (טיפשים?) מהמיינסטרים השמרני, מה שמגביר את הטשטוש בין הסיפור לבין המציאות.

הבחינה הזו, גם היא נושא עומק שמציפה תופעת מי טו – שערערה את התפיסה הדיכוטומית שלנו את הצדק והדרך להגיע אליו, באמצעות ראיות ולא סיפורים. הכל סיפור, אומרת "תכנית הבוקר": גם החדשות, גם המציאות – הכל סיפור, שאנחנו, בחדר החדשות, יוצרים עבורכם – הצופים התמימים. אין סיקור אובייקטיבי, ואין סיפור אובייקטיבי, הכל נקבע לפי מי שנמצא במערכת: והמערכת, במקרה הזה, היא הומוגנית וגברית, ארסית ומאפשרת. וכך, התכנית בונה את כתב האשמה שלה – המערכת מקולקלת, היא מאפשרת לגברים לבנים לצבור כוח ולנצל אותו לרעה מול עובדות צעירות, שעליהן מופעל לחץ רב מדי להצליח ולִרַצות בכל מחיר. גברים (ונשים) אחרים, הנהנים מיחסי הכוחות, מסייעים בטיוח ובהנצחת יחסי הכוחות. המערכת המקולקלת גם קוברת סיפורים ועדויות שהיו יכולים לפגוע במאזן הכוחות, ובאלו המרוויחים ממנו. המערכת מקולקלת, והכל סיפור – אז כדאי להאמין למתלוננות, או לפחות להקשיב להן – לפני שיהיה מאוחר מדי.

לא זו בלבד שהסדרה מטפלת באופן רציני בתופעת מי טו, וממקמת אותה במסגרת של יחסי הכוחות הפטריארכליים, היא גם מקיימת את "הקומה הראשונה" של הפמיניזם: סדרה ששתי הדמויות הראשיות שלה הן נשים, שלא מדברות ביניהן רק על גברים ומערכות יחסים רומנטיות (או בקיצור: "עובר בכדל"). הסדרה מתמקדת בנשים בוגרות, ואף כוללת עיסוק בסקסיזם והאייג'יזם, ובמידה פחותה גם בגזענות של הטלויזיה. לאורך כל הסדרה יש תככים סביב החלפתן של נשים מבוגרות בטלויזיה ב"מודל חדש יותר", ומוצג לנו כיצד הן נשפטות על הבחירות בחייהן האישיים – הפלה או גירושין, בעוד שגברים (וגברים מטרידנים בפרט) זוכים למרחב פעולה משמעותי ואף לקוי. מרחב הפעולה המצומצם של הנשים, שנשפטות על כל מעשה שלהן, מהווה תמונת מראה של הסלחנות וה-enabling לו זוכים הגברים המטרידים.

הסדרה נעזרת בשלל דמויות משנה וקווי עלילה משניים על מנת לתאר זוויות שונות של "מי טו": אלכס מוצגת בתור "השותקת" שמשתפת פעולה עם הממסד מכיוון שהוא מיטיב עמה, אבל מוצגת גם בדידותה הרבה, וגזר דינה להיות "האישה הטובה" – שעבורה גירושין הם בעיה תדמיתית חמורה. הזוגיות הטלויזיונית שלה ושל מיטש היא חלום המשפחה האמריקאית, ובמובן מסוים מאשימים את הצופים (או את ההנחות של יוצרי הטלויזיה לגביהם) בכך שהם לא רוצים לשמוע את האמת (על מי טו) אלא רוצים לקבל עולם יפה, מושלם ומשפחתי – ובכלל זה גם מתח מיני מותר במקום העבודה, כי הוא משתלב עם הנרטיב הפטריארכלי.

הא-סימטריה שבין גברים לנשים במקום העבודה בכלל, וביחסים מיניים או רומנטיים במקום העבודה בפרט, מחודדת לנו דרך סיפוריהן של מיה ושל קלייר. מיה, שניהלה רומן מתמשך עם מיטש כאשר עבד בחברה ובטרם היו האשמות נגדו, נשפטת בחריפות על ידי הקולגות שלה, בעוד שבזמנו מיטש לא קיבל יחס שונה, להיפך – חבריו למשרד עודדו אותו וצחקו מ"שעשועיו עם נשים".

קלייר מנהלת מערכת יחסים רומנטית סודית עם יאנקו, קולגה ותיק ובכיר ממנה, אבל – כפי שהיא מפרטת בפניו ובפני הצופים – היא רואה בו שווה לה, כיוון שהיא מגיעה ממשפחה ממעמד גבוה עם רכוש רב, ומעמדו במערכת החדשות פחות רלוונטי מבחינתה. הם שומרים את מערכת היחסים ביניהם בסוד כיוון שהם חוששים מהנהלים הנוקשים, ומהתגובות המזלזלות של הקולגות שלהם – שלא יבינו שלא מדובר כאן ביחסי מרות, בייחוד לאור הסיפורים על מיטש. ואכן, כאשר הם בוחרים לצאת לאור יחד וניגשים למחלקת משאבי אנוש, קלייר נשאלת שאלות חודרניות וחווה אי נוחות רבה עד כדי כך שהיא בוחרת לסיים את מערכת היחסים. עלילת המשנה הזאת מראה את חוסר התוחלת שבקביעת נהלים בלי הבנה לעומק של מהם מבני כוח.

הסדרה גם מהדהדת ביקורת על בסיס גזע: הליהוק של בראדלי לתכנית הבוקר, שמתואר בסדרה כהפתעה טואטלית – ליהוק של אנדרדוג שלא מתאימה למשבצת של הפריים טיים, הוא מגוחך. כי התוצאה היא ששתי נשים לבנות מגישות את החדשות, כאשר "תורן הדייברסיטי", דניאל האפרו-אמריקאי, נשאר תמיד בשורה השנייה בתור ממלא מקום. צ'יפ, המפיק הראשי, אף מייעץ לדניאל בתחילת העונה, לנסות להיות רך ונגיש יותר, על מנת שיצליח לקבל את תפקיד המגיש הראשי, "אתה מנסה להגיד לי להיות פחות שחור?!" משיב דניאל בכעס. אודרה (מינדי קאלינג) המגישה בתכנית המתחרה, היא ההתגלמות של התחרות לתכנית הבוקר, בדמות התכנית המגוונת באמת. כביכול, הקידמה היא זו שנושפת בעורפה של תכנית הבוקר השמרנית עם הקאסט ההומוגני.

**אזהרת ספויילר לשני הפרקים האחרונים של הסדרה**

נשארנו חלוקות לגבי סיום הסדרה כששתיים רואות בו קיצור דרך תסריטאי מצער שמתפתה לנרטיב הפשוט והדביק, על חשבון נרטיב מורכב יותר לגבי דמות הפוגע והנפגעת והיחסים ביניהם, ואחת דווקא רואה הבהרה של חומרת המעשים והמערכת שמאפשרת אותן, ומסכנת כך את הנפגעות סיכון ממשי.

האנה ראתה במיטש דמות אבהית ונהנתה מתשומת הלב שלו עד שהבינה שזאת אינה הערכה מקצועית. היא בחרה לקבל את הקידום המקצועי שהוצע לה, על מנת שלא תתלונן עליו, ומצדיקה את בחירתה. היא מעבדת את החוויה שלה באופן מורכב, לאחר חוויית אונס, מהסוג שאלמנט הכפייה ניכר בו, אבל אין בו אלימות פיזית מובהקת.

רחל: האנה מוצגת כקרבן אונס "לא קלאסי" ולא עם התגובות שהפטריארכיה מצפה ממנה – החיים שלה ממשיכים. הסדרה מציגה בצורה מאד אכזרית איך קל לנפנף אותה, איך מיטש מטיח בה שהיא אשמה וכמובן שהיא גם מאשימה את עצמה, כי נאנסות באות מכל הגזעים והמעמדות החברתיים והן נשים שונות שמתנהגות שונה ועושות בחירות שונות, טובות ורעות, כמו כל אדם אחר. הן לא קדושות, והמהות שלהן לא מצטמצמת להיותן קורבן. שלושת הפרקים האחרונים, בהם האנה הופכת למוקד הסיפור, ממוטטים את הנראטיב של מיטש (שרוב עמיתיו ועמיתותיו שמחו לקבל), ש"הכל היה בהסכמה", שיש פה תחום אפור. האנה אולי מתקשה להמשיג מה עבר עליה, אבל הכותבות והבמאיות שיצרו את הפרק שמספר מה שקרה, לא מתקשות להציג כפיה ואלימות מניפוליטיבית, וזאת דוגמה נדירה למדי לסצנת אונס שיש לה הצדקה עלילתית.

לפני שהתגלה מותה של האנה, נוצרו שני מחנות בקרב ההפקה – אלכס ובראדלי. שתיהן הלכו כל אחת לפטריארך "שלה" (ייאמר לזכות בראדלי שניסתה לעשות ברית עם אלכס לפני כן, ונדחתה) ויש שם משבר, פירוד, חשדנות הדדית וסכינים בגב. מה שקרה להאנה איכשהו מחבר ביניהן מחדש, גם אם בצורה קצת מעוותת (אבל גם הגיונית), וגורם להן להבין שאם הן רוצות להפיל את המערכת הן צריכות לאחד כוחות. זה קצת מזכיר את הדינמיקה בבאפי והמסר של הסיום שם למרות שפה זה פשטני יותר. האם התסריט באמת היה יכול להגיע לנקודה הזאת רק באמצעות מוות אלים של אישה שחורה.

יערה: בפרק האחרון, לאחר התפרצות על בראדלי שמראיינת אותה על הסיפור, מוגש לנו סיפור פשוט: האנה מתמודדת עם הטראומה המודחקת שלה ובעקבות כך מתאבדת. הבעיה שזה פתרון תסריטאי קל מדי. הסדרה מוכרת את הניואנסים ואת המורכבות – כאילו לא די בקו עלילה שבו האנה מנוצלת על ידי מיטש, ואולי מקבלת קידום במסגרת הטיוח, אך מתקשה לייצב את חיה סביב הטראומה. אנחנו רוצות שיציגו לנו אונס "ברור" עם השלכות ברורות, עם רוע מהסוג שאנחנו מכירות, והשאלה היא האם זה באמת היה הכרחי.

נטע: הפרק האחרון של הסדרה הותיר אותי אמביוולנטית. הרגשתי שעושים פה מניפולציה תסריטאית, שנועדה בעיקר לזעזע את הצופים (וגם את הדמויות), ולקצר תהליכים מבחינה עלילתית – בין היתר, כדי לחבר בין בראדלי לאלכס, ליצור את ה"סיסטרהוד" ביניהן, ולסגור קצוות באופן קצת רשלני בדרך ל"סוף הטוב" ההוליוודי (גרסת הפמיניזם: הגברים הרעים נענשים על מה שעשו), למרות הטרגדיה. יש כאן גם חוסר אחידות בין הרמה של הפרקים השונים בסדרה. לעומת הסיום, שבו כצופה הרגשתי שמפעילים עלי מניפולציה רגשית, פרק 8 של הסדרה הוא מאסטרפיס תסריטאי. הוא גם מתכתב עם פרק 3 בעונה 6 של "בנות", באופן שבו הוא מתאר את הדינמיקה ואת יחסי הכוחות בתוך הסיטואציה. בנוסף על כך הוא גם מראה לנו כמה גורמים צריכים לשתף פעולה – בשתיקה, או באופן אקטיבי יותר – כדי לאפשר ולשמר את המציאות הזאת.

סיום העונה משאיר אותנו עם מספר שאלות פתוחות: האם הברית בין בראדלי לאלכס תעבוד לאורך זמן? האם הקהל יראה בזה שינוי במבני הכוח שהוא יכול להתחבר אליו או שיצליחו למכור להם את זה כברייקדאון של אלכס, כמו שקורי חזה ורצה שיקרה מהתחלה? מה קורי יעשה? מה מיטש יעשה? מה עוד יתגלה על המוות של האנה?

הערה לסיום:

אין זה מקרי שחברת אפל היא היוצרת של הסדרה. חברת הטכנולוגיה, שהחלה זה עתה להיכנס לתחום התוכן הטלויזיוני וזו תכנית הדגל עטורת הכוכבים שלה, בוחרת לעסוק בנושא ביקורת הממסד הטלויזיוני. "תכנית הבוקר" היא כמעט כתב אשמה כלפי מתחרותיה לתחום, והממסד שהן יצרו. ייתכן שזו הדרך שלה לנעוץ אצבע בעינייה של תעשיות השידור האמריקאיות ואף של הוליווד, באומרה: הגיע הזמן לדם חדש, המערכת שלכם מקולקלת, או לכל הפחות הומוגנית מדי. ראוי לציין שווית'רספון ואניסטון עצמן שותפות להפקת הסדרה, ביחד עם חברת ההפקות של ווית'רספון, "Hello Sunshine", ששמה לה כמטרה להציג סיפורים של נשים.