לעמוד הראשי של הפרויקט
מאת: חלי טל שלם
יש חוויות הנצרבות בזיכרון. בוודאי כשאת בגיל הרך, והמבוגרת האחראית מחזיקה עבורך את כל העולם. כל דבר שהיא עושה או אומרת – נחרט, נצרב, נשרט. זוכרת איך התקנאתי בתקשורת בין האם והבת בסרט "פוטורומן" של אסי דיין. היא לא היתה מושלמת, האמא בסרט, ולא פחדה להודות בכך. להיפך – בתה התיכוניסטית (סמדר קליצ'ינסקי) דקלמה יחד איתה שיום האם הוא לא על שמה. "החיים מזויינים" לחשה לעצמה מול המראה בחדר האמבטיה, וכשיצאה ממנו או ממיטתה לא מכרה אשליה או פנטזיה של איך הם אמורים להיות כשהם לא. ועם זאת בכל פעם כשהתעוררה, התעניינה באמת – אבל לא בחודרנות פולשנית – בשלום בתה: חייכה, צחקה, חיבקה, נישקה והכי חשוב – הייתה מרוצה מבתה כמו שהיא. ראתה אותה.
שריטה
הָיָה יוֹם הָאֵם
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֻזְמְנוּ לַגַּן.
הַגַּנֶּנֶת פִּזְּרָה פִּרְחֵי צִפֹּרֶן עַל הָרִצְפָּה
כְּמוֹ בְּמִשְׂחַק הַכִּסְּאוֹת אוֹ בְּשַׁבַּת סֻכָּרִיּוֹת.
הוּטַל עָלֵינוּ לֶאֱסֹף אֶת הַפְּרָחִים
כְּשֶׁבָּרֶקַע הַמְּנַגֶּנֶת מוֹתַחַת אֶת הָאָקוֹרְדְּיוֹן
וְשָׁרָה "אִמָּא-יְקָרָה-לִי"
לְקוֹל מְחִיאוֹת הַכַּף הָרָמוֹת שֶׁל הָאִמָּהוֹת.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁתַּרְתִּי אַחַר הַצִּפֹּרֶן הֲכִי מְיֻחֶדֶת ־
זוֹ הַלְּבָנָה עִם אָדֹם בַּקְּצָווֹת
וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּךְ
שֶׁהִתְעַקְּלוּ כְּלַפֵּי מַטָּה
כְּשֶׁהִגַּשְׁתִּי לָךְ, חַסְרַת-נְשִׁימָה כִּמְעַט,
אֶת הַפְּרָחִים שֶׁלִּקַּטְתִּי, אֲדֻמִּים וּלְבָנִים,
וְאַתְּ אָמַרְתְּ: "אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאִמָּא אוֹהֶבֶת
אִירוּסִים אוֹ צִפּוֹר גַּן עֵדֶן
אֲבָל לֹא צִפָּרְנִים."
