שרה נוימן: כשחשבתי שלא תקומי בבוקר

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: שרה נוימן

אמא,

באחד הלילות הרבים מספור בהם שמעתי אותך בוכה, חשבתי שלא תקומי בבוקר. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שעכשיו זה הסוף. פחדתי לישון, להירדם, לאבד אותך. הבוקר עלה ובבית שפעם היה מלא בעוד ארבעה, עלו רעשים של אחת. קמתי וראיתי אותך מאופרת, לבושה ומוכנה לצאת לעבודה. חייכת אליי חיוך ששבר את ליבי ואיחלת לי יום מקסים. אמא אולי את לא יודעת, אבל בזכותך אני מי שאני. לפעמים כשאני מפחדת, כשקשה לי ואני בטוחה שאין לי יותר אומץ או כוח להתמודד עם מה שהחיים מביאים, אני נזכרת שהיית בת 25 כשילדת אותי והבנת שאין בעולם מישהו שם בשבילך. שלמדת להיות שם בשביל עצמך ושאת כל הלימוד הזה עשית במודע או שלא במודע, כדי שלי יהיה כוח לקום בבוקר.

אולי את לא יודעת אמא, ששמעתי אותך בוכה בלילה וראיתי אותך מחייכת ביום. שאני יודעת שכשאת אומרת שאנחנו שווים את זה- את מתכוונת לזה. אולי את לא יודעת כמה פעמים חשבתי ״עכשיו היא לא תקום״ אבל קמת. ואולי את לא יודעת שאת העצב שחווית, הרגשתי גם ולכן ידעתי לזהות אותו כשבא ולבחור טוב יותר לעצמי. אני חושבת על זה שבגילי היו לך שלושה ילדים, משפחה לא תומכת ובעל לא מתפקד שהבטיח לאשפז אותך. ולא איבדת את זה. חושבת על כמה אומץ צריך לקום ולעזוב עם חמישה ילדים וללכת עם האמת שלך, גם כשחלקם משאירים אותך ללכת לבד. חושבת איך את עדיין הולכת הלאה. היום כשאני עומדת לפני ההחלטה האם להפוך לאמא, אני רוצה להודות לך שלא פחדת להראות לי את כל הצדדים שבאימהות. תודה שקמת והלכת, תודה שבחרת בעצמך ותודה שהראית לי את הדרך אליי. יום אם שמח, אמא.