צעדת המופקרות. צילום: רוני נובה

עשור לצעדת המופקרות

מחר תתקיים בירושלים צעדת המופקרות העשירית. אור דוד, שיזמה את הצעדה הראשונה בישראל, כותבת לנו על שינוי השם, על פמיניזם של סולידריות, על מה שהשתנה מאז הצעדה הראשונה ועל מה שעוד נותר לשנות
Reading Time: 3 minutes

מאת: אור דוד

בשנת 2010 השתתפתי במשלחת של הבית הפתוח לגרמניה. במשלחת היו צעירים להט"בקים מכל העולם ושם פגשתי את מרייקה. מרייקה סיפרה לי שהיא מארגנת "סלאטווק" (Slutwalk), צעדה נגד האשמת הקורבן ותרבות האונס, במינכן, העיר בה היא למדה אז.

שנת 2011, אני צעירה בת 21, הולכת לי לתומי ברחוב, לבושה בבגדיי הרגילים ולפתע אני רואה אישה צורחת לעברי. הייתי עם אזניות והורדתי אותן כי חשבתי שהאישה אולי צריכה עזרה, אבל לא. האישה ירתה לעברי צרור קללות עסיסיות, בין היתר אמרה לי שאני זונה ושרמוטה ושבטח מצצתי לבוס שלי בשביל לקבל עבודה. החזרתי את האזניות. כמה ימים לאחר מכן עמדתי לצאת מהבית, שוב לבושה בבגדיי הרגילים, ואמא שלי אמרה לי: "מה זה, שלא יחשבו שאת זונה!".

יש לציין שההערות והקללות האלו היו דבר שבשגרה עבורי, אבל באותו ערב פשוט איבדתי את זה. הבנתי שנמאס לי כל כך שכל אחד חושב שיש לו זכות על הגוף שלי ועל גופן של נשים* אחרות. החלטתי שהגיע הזמן להביא את הסלאטווק לארץ, לירושלים. שהגיע הזמן להתנגד.

הצעדה הראשונה בעולם, נגד תרבות האונס, התקיימה בקנדה בשנת 2011. היא החלה בתגובה לאמירה של שוטר קנדי בכיר שאמר שאם נשים לא יתלבשו כמו שרמוטות, אולי הן יפסיקו להאנס. הצעדה הראשונה בארץ התרחשה שנה לאחר מכן, בשנת 2012. כתבתי פוסט בפייסבוק בו שיתפתי בחוויות שעברתי בהקשר ללבוש שלי ואמרתי שאני רוצה להביא את הצעדה לארץ. פתחתי קבוצה לארגון הצעדה ותוך כשבוע כבר הצטרפו אליה מאות א.נשים. (בינינו, היום זה נשמע מעט, אבל לפני עשור זה היה די מטורף). הצעדה הראשונה התרחשה בתל אביב, יום אחריה בחיפה ולבסוף – גם בירושלים. הצעדה הראשונה בירושלים מנתה כ-70 נשים וגברים וכיום, אחרי עשור, אנחנו מגיעות לכ-1000.

מ-"שרמוטות" ל-"מופקרות"

הצעדה שלנו היא אי מיוחד. אנחנו קבוצת נשים* שמפעילות התארגנות לא היררכית, אנחנו לא עמותה. אנחנו עושות את צעדת המופקרות כל שנה בירושלים בהתנדבות מלאה ונקרעות עליה. אנחנו עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי להיות תמיד בהתבוננות פנימית, להיות פתוחות לביקורת ולשפר את המרחב שיצרנו כאן.

לאחר עשור של צעדות אני יכולה לומר בבטחון שהשינוי שהצעדה הביאה איתה הוא בראש ובראשונה מודעות לדבר הנורא הזה שנקרא תרבות האונס. המרחב בירושלים משתנה, בכל שנה עוד קצת. אני רוצה להאמין שהצעדה נותנת לנשים בטחון לדבר על הפגיעות שלהן, שהיא נותנת להן תחושה שהן לא לבד ושיש מי שמאמינות להן. אני רוצה להאמין שהיא נותנת להן תחושה של מרחב בטוח (עד כמה שאפשר, כי אף פעם אין דבר כזה עד הסוף). אני יודעת לומר בוודאות שאלו התחושות שהצעדה נתנה לי. הצעדה נתנה לי מילים לתאר את האונס שחוויתי, והיא נותנת לי כל שנה מחדש מקום בו אני מרגישה הכי חזקה, הכי נראית, הכי לא לבד שיש.

אם בשנים הראשונות של הצעדה קיבלנו מהרחוב בעיקר תגובות של מה אתן חושבות לעצמכן, איזה הזויות אתן, והצעות מגונות מגברים שראו אותנו ברחוב, בשנים האחרונות אנחנו מקבלות יותר ויותר תמיכה מהרחוב והרבה פעמים גם פשוט מצטרפות אלינו לצעידה.

כשהיינו צעדה קטנה וחתרנית, השם צעדת השרמוטות עורר התנגדות רבה – "השם הזה פרובוקטיבי", "זונות", "זה לא מכבד אתכן". אנחנו בתגובה התעקשנו להמשיך בריקליימינג, ולהגיד שאישה שבוחרת לעשות מה שבא לה – זו לא מילת גנאי. שכל עוד אחת מאיתנו היא "שרמוטה", "מותרת", אף אחת מאיתנו לא בטוחה. עם השנים הצעדה הפכה יותר ויותר מקובלת וידועה, ולמעשה, היא הפכה לתנועת המחאה הפמיניסטית הקבועה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם במדינה. בשלב הזה הצלחנו להקשיב לביקורות המורכבות יותר על שם הצעדה. ביקורות שדיברו על הביטוי "שרמוטות" כביטוי שמדיר נשים ערביות, מזרחיות ודתיות משורות הצעדה.

צעדת המופקרות. צילום: רוני נובה
צעדת המופקרות. צילום: רוני נובה

אחרי מחשבה ארוכה ואינספור דיונים ארגוניים, בשנת 2020 החלטנו שהגיע הזמן לשנות את השם. הדיון עלה בכל שנה אבל בשנה זו הגענו להסכמה כמעט מלאה בארגון והוחלט על השם "צעדת המופקרות". הגענו למסקנה שסולידריות היא הדבר הכי חשוב לנו במאבק הזה, גם על חשבון הפרובוקטיביות. שמחאה פמיניסטית שנשים מקבוצות מסוימות מודרות ממנה לא יכולה להיות מחאה פמיניסטית אמיתית. זה היה צעד מפחיד, ובמקביל מעורר תקווה ומרגש. כשצעדות אחרות ברחבי הארץ החלו לשנות את השם בעקבותינו הבנו שיש לנו שותפות אמיתיות למאבק הזה.

בחרנו בשם "מופקרות" בשני המובנים – ראשון, התרגום למילה "סלאט" (Slut). כינויים וקללות שמופנים כלפי נשים על התנהגות מינית שלא נשלטת על ידי גברים, וגם על הרבה פחות מכך. המובן השני הוא המובן הפוליטי. האשמת הקורבן שאנחנו נתקלות בה במשטרה, הקלות בה גברים אלימים משתחררים בחזרה לבתיהם וממשיכים לפגוע בנשים, רשויות חוק שמשחררות אנשים ותוקפים. המדינה מפקירה אותנו.

השנה מתקיימת צעדת העשור וזה רגע מאוד משמעותי עבורי כאור, האדם הפרטי וכאור, מארגנת הצעדה. בעולם ורוד יותר הייתי רוצה שצעדת העשור תהיה מסיבה ענקית שאחריה לא יהיה יותר צורך בצעדות, כי עשינו את שלנו, כי אין יותר תרבות האונס, כי יש חקיקה וענישה מספקות לעברייני מין, כי אין יותר רצח נשים ועכשיו אפשר לנוח מהמאבק ולדעת שאנחנו משאירות מקום טוב יותר לבאות אחרינו.

לצערי הרב, זה ממש לא המצב. הסטטיסטיקה היא שאחת מתוך אחת עברה הטרדה מינית, אחת מתוך שלוש עברה תקיפה מינית ואחת מתוך חמש עברה אונס. אחד מתוך שישה גברים עבר אונס. אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית ועד גיל 12 שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות.

מתחילת השנה נרצחו כבר 12 נשים. בשנה שעברה (2021) נרצחו 21 נשים ונרשמה עלייה של 10 אחוז בתלונות על אלימות במשפחה.

עד שהנתונים האלו לא ישתפרו, הצעדה תמשיך לתפוס את מקומה במרחב, להזכיר לכולם שאנחנו חיות בעולם אלים, כואב ומכוער ולהזכיר לכל הנפגעות והנפגעים שאנחנו לא לבד, שיש לנו מי שילחם איתנו את המלחמה הזו עד לחורבן הפטריארכיה, תרבות האונס והאשמת הקורבן.

"צעדת המופקרות" תחל מחר, יום שישי. התכנסות בכיכר הדוידקה בירושלים בשעה 10:00, יציאה לדרך בשעה 11:00 וסיום ב"מפעל"

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

כשפמיניזם הופך לכלי היטהרות

Reading Time: 4 minutes הקמפיין המשותף של SafeUp ו"סלברייט", המפתחת טכנולוגיות למעקב אחרי אזרחים עבור שלטונות אפלים, הוא ניסיון היטהרות של סלברייט על הגב של כולנו, נשים ברחבי העולם

קראי עוד »
Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 31 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »