"הרבה יותר מרפקים"

מאת מריאלה יאבו ומאיה רומן

הסדרה הדוקומנטרית החדשה של היוצרות אפרת שלום דנון, אסנת טרבלסי, ליאור אלפנט – ״הנבחרות״, שתעלה הערב ב"כאן" היא קודם כל הישג נדיר על מסך הטלוויזיה, כיוון שהיא עוסקת באופן מעמיק בשאלה על נשים בפוליטיקה, במאבקים שהביאו אותנו לשם, בחוויות של מי שנמצאות שם ובאתגרים שניצבים בפני מי שרוצות לייצר משם שינוי עבור נשים באשר הן.

מדובר במאורע נדיר: סדרה שמדברת על מאבקים פוליטיים – ולא על מציאות פוליטית דיסטופית או על סיפור אנושי מרגש של אינדיבידואל כזה או אחר. במובן הזה, "הנבחרות" מבדלת את עצמה מהרבה סדרות על המרקע. היא לא תמיד מציגה את הפמיניזם הכי רדיקלי בסביבה, אבל היא תמיד מדברת על מאבקים פמיניסטיים, בתוך ומחוץ לכנסת. בכך היא דואגת להזכיר לנו ששינוי פוליטי קיים בעולם וכן – אנחנו יכולות ליצור אותו. 

מעבר לכל השאלות הפמיניסטיות המעניינות שאפשר לשאול ותיכף נשאל בנוגע למסרים של הסדרה, כדאי להתחיל ולהגיד שהיא פשוט סדרה טובה, במובן של סדרה שכיף לצפות בה. היא מורכבת מראיונות מרתקים עם נשים מדהימות מכל הקשת הפוליטית, קטעי ארכיון מזעזעים, מעצבנים ומרגשים ועבודת נרטיב שמצליחה לייצר מכל אלה משהו מעבר. ברגעים המוצלחים ביותר שלה, היא מעבירה סוגיות פמיניסטיות מעמיקות בצורה נגישה. 

הנושא המרכזי של הסדרה בת שלושת הפרקים, הוא ייצוג נשים בפוליטיקה הישראלית, כאשר בכל פרק היא ניגשת לנושא קצת אחרת. הסוגייה של ייצוג היא אכן נושא מרכזי בפמיניזם בכלל ובפמיניזם הליברלי בפרט. מאבקים למען הזכות לבחור ולהיבחר היו בין המאבקים הראשונים של נשים פמיניסטיות (או סופרג'יסטיות, כפי שנקראו בזמנו). עם זאת, ההיסטוריה לימדה אותנו, ו"הנבחרות" מראה את זה יפה, שייצוג הוא לא נושא כל כך פשוט ו"חמישים אחוז נשים בכנסת" לא מספיק כדי להבטיח קידום של מעמד האישה בחברה, או שוויון שהוא מהותי ולא רק מספרי. ואכן הסדרה עוסקת בבעיות הרבות שיש בייצוג מכל מיני כיוונים. 

מהשאלה הפשוטה של למה הייצוג של נשים בפוליטיקה הישראלית כל כך נמוך, איך הוא נוצר ומדוע הוא נמשך היא עוברת לשאלות מורכבות יותר. בפרק השני היא שואלת "ייצוג של מה?" ומדגישה שיש הבדל בין ייצוג של נשים לעומת ייצוג של נשים פמיניסטיות בפוליטיקה הישראלית. בפרק השלישי והאחרון היא שואלת "ייצוג איפה?", ומצביעה על כך שגם אם היום יש יותר נשים בפוליטיקה, הן לרוב לא נמצאות בעמדות כוח, ונוכל למצוא רק בודדות בצמרת. 

בכל אחד מהפרקים אנחנו נחשפות למאבקים מגוונים ובלתי פוסקים של נשים עוד מלפני קום המדינה. בתחילת הפרק הראשון מתחיל המסע המפרך הזה למען ייצוג, שהתחיל בדרישה לבחור ולהיבחר ביישוב העברי, אבל תפס את רוב התאוצה שלו בשנות ה-80 עם המאבק של נשים לייצוג במפלגות שונות הרצות לכנסת. ייצוג זה התגבר בזכות כל מיני כלים, כמו למשל שריונים בחלק מהמפלגות – קונספט שלא כל הנשים מסכימות עליו. בפרק עולה שאלה מעניינת לגבי פריימריז ונשים – לאור המלחמה שהיא פריימריז והצורך בכסף ובקשרים, האם פריימריז טובים לנשים? מצד אחד אנחנו רואות נשים שהתשובה עבורן היא כן – כמו מירי רגב או שלי יחימוביץ, שהצליחו בזכות הפריימריז להתקדם בצורה משמעותית במפלגות שלהן. מצד שני, יש נשים שאומרות באופן מפורש שלא – כמו פנינה תמנו שטה שמסבירה בצורה פשוטה שלא היו לה את המשאבים להתמודד בפריימריז ולכן הצטרפה למפלגה בה ראש המפלגה שלה קובע את מיקום של כל אחד ברשימה (ואכן ביש עתיד יש אחוז יחסית גבוה של נשים, ושל נשים עם רקע מגוון כמו פנינה תמנו שטה או קארין אלהרר). הפרק כמובן נגמר עם כלי חדש בשדה הפוליטי הישראלי והוא שיטת הריצ'רץ' אותה יישמה מרב מיכאלי לאחרונה במפלגת העבודה. 

השאלות האלו חשובות, בעיקר בתקופת בחירות. הן מראות שהמאבק על ייצוג מייצר שלל כלים שאנחנו יכולות להיאבק עבורם, אבל שהם באים עם מחיר. בחירות דמוקרטיות עלולות לפגוע בנשים, שריון יכול להציב נשים להתמודד אחת מול השנייה ולעודד מאבקים במקום שיתוף פעולה. ממש לאחרונה ראינו איך אפילו שיטת הריצ׳רץ׳ הרדיקלית של מירב מיכאלי, שהצליחה להכניס לא מעט נשים חדשות לכנסת, פגעה בנשים בפריימריז האחרונים והורידה חלק מהמתמודדות מקום לטובת גברים. כאן עולה שאלה שהסדרה לא עוסקת בה, האם חמישים אחוז זו השאיפה? יש בכנסת מפלגות שבהן יש רק גברים, במשך שנים ארוכות היו נשים בודדות בכנסת – האם עלינו לשאוף לכנסת נשית? במפלגת העבודה הפמיניסטית, תודות לשיטת הריצ׳רץ׳ של מיכאלי, יהיו מעתה תמיד חמישים אחוז נשים, אבל אף פעם לא יותר. נכון שהמאבק הפמיניסטי הוא מאבק לשוויון, אבל קשה שלא לתהות איך רשימה שרובה או כולה נשים הייתה מתנהלת ואולי היא הייתה מסוגלת לקדם חוקים שרשימות אחרות לא. ואם המאבק שלנו לייצוג תמיד יתמקד בחמישים אחוז, לעולם לא נדע. 

הפרקים הבאים בסדרה מעמיקים את העיסוק בשאלת הייצוג ומשמעותה. הפרק השני והרדיקלי מהשלושה, מתקדם מעבר לעיסוק בחמישים אחוז נשים ושואל אילו חוקים הנשים הללו יעבירו, מה משמעות הייצוג, האם הוא מתרגם לעשייה בשטח? באופן לא מפתיע, הנשים שמככבות בפרק הזה הן נשים פמיניסטיות שגם מצהירות על עצמן ככאלה. אחת השאלות המעניינות שעולות מהפרק, היא האם נשים עושות פוליטיקה אחרת? האם הן יכולות לעשות פוליטיקה אחרת? ומה התנאים לכך? כלומר, בסופו של יום, הנוכחות של נשים במסדרונות הכנסת כשלעצמה אינה הישג פמיניסטי אם היא לא מתורגמת לשינויים שמייצרים עולם פמיניסטי, כזה שיש בו שוויון לנשים באשר הן, כזה שיש בו פחות היררכיה ויחסי כוחות. הפרק עוסק בשאלות האלה בעיקר דרך פעילותה של שדולת הנשים בין השנים 1992-2003, שיצרה חיבור של נשים מכל המפלגות לקידום חקיקה לטובת מעמד האישה. זה הוביל ל"מהפכה בחקיקה מגדרית", הבסיס המשפטי של מעמד האישה בישראל עד היום. בפרט מראה לנו הסדרה את המאבק למען אישור חוק למניעת הטרדות מיניות, חוק מהפכני לתקופתו ובכלל, שעבר רק בזכות שיתוף הפעולה הרב-מפלגתי של נשים בכנסת. מנגד, הפרק מסתיים בניסיון להעביר לאחרונה את החוק לזכויות נפגעות תקיפה מינית, ניסיון שנכשל כי נשים רבות הצביעו נגד בהתאם למשמעת הקואליציונית.

הפרק השלישי חוזר לעסוק בייצוג ומסתכל על ייצוגן של נשים בצמרת. ספציפית הוא בוחן נשים שמובילות מפלגות ונשים שכיהנו כשרות בממשלה. הוא מעלה דיון מחודש בשאלת מורשתה של גולדה ובשאלה של ההצלחה או הכישלון של ציפי לבני ובעיקר שם את הדגש על המספר המזערי של נשים שכיהנו כשרות בממשלות ישראל השונות, ועל חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית בין שרים לשרות (שרים לביטחון, שרות לרווחה). 

הסדרה מצליחה להעביר את הבעיה העצומה של מעמדן של נשים בפוליטיקה הישראלית אבל הדגש על ייצוג מגביל אותה לעיתים. כאשר מחפשות תשובות לשאלות שהיא פותחת, אין בנמצא. ייתכן וכך פועלות דוקומנטריסטיות טובות, אבל ישנה הרגשה שהחומר העצום והראיונות המדהימים יכלו להוביל אותנו הצופות מעבר לשאלות על ייצוג, אל השאלה על מה שאנחנו צריכות ויכולות לעשות כדי לשנות את המצב מהותית. 

שאלות רדיקליות יותר כמו הקשר בין פמיניזם ומיליטריזם במדינת ישראל נדחקות הצידה, למרות שהניצוץ בעיניה של עאידה תומא סלימאן כשהיא מכריזה שמבחינתה זה לא הישג פמיניסטי שיהיו נשים בתפקידים בכירים בצבא מזמין לפתוח שיחה עמוקה יותר בסוגיה. גם תפקידה של החברה האזרחית בשינויים הפוליטיים חסר מהנרטיב של הסדרה. היא מדגישה את השינויים שנוצרו תודות לשדולת הנשים בסוף שנות התשעים, אך לא מתעכבת על הדרך שבה הארגון הצליח לקדם את השינויים הללו ולא מרחיבה את המבט מעבר לפוליטיקאיות המכהנות בכנסת. 

למרות כל מה שהסדרה יכלה להיות ואינה, יש את הלקחים המהותיים שהיא מצליחה להעביר. היא מראה את הדרך הספציפית שבה המאבק לייצוג התעצב בישראל ואת האתגרים הייחודיים לחיים במדינה שמשפיעים על הייצוג הנשי בכנסת. לאורך שלושת פרקיה הסדרה מצביעה שוב ושוב על שני מאפיינים ייחודים שמכתיבים הרבה מהמצב הפוליטי של נשים בארץ; החרדים והצבא. 

אנו רואות שוב ושוב כיצד המפלגות החרדיות ואי מתן הייצוג לנשים, מצרות את היכולת של מאבק פמיניסטי לדאוג לייצוג שוויוני כולל בכנסת ובממשלה. מחד, ההתמקדות הזו באתגר שהאוכלוסייה החרדית מייצגת הוא כורח היסטורי, החרדים אכן התנגדו לחוקים שהוצעו לייצוג שוויוני במפלגות. כמו כן, הקבלה של מפלגות ללא נשים היא חטא קדמון שהפך לדבר מה מוטמע בחברה שלנו ומשפיע על נשים בכלל ועל נשים חרדיות בפרט, שמאבקיהן לייצוג בתוך המפלגות החרדיות לא זוכים לתמיכה נרחבת. לרגעים נראה שהסדרה אומרת לנו שאלו החרדים שבגללם אין לנו ייצוג שוויוני של נשים בכנסת, אך ברגעים אחרים היא מבהירה שהנקודה היא לא החרדים כקבוצה דתית, אלא החרדים כקבוצה בעלת כוח שלא מוכנה לוותר עליו, ובפרט – שיתוף הפעולה של הציבור הרחב עם המצב הזה.  

לצד סוגיית החרדים, חוזר ועולה הצבא כדרך התקדמות בפוליטיקה הישראלית. היעדרן של נשים מצמרת של צה"ל משפיע באופן ישיר על מיעוט הנשים שמצליחות להיכנס באותה הקלות בה יוצאי צבא נכנסים לפוליטיקה. מספיק להסתכל על דרכו הקלילה של גדי אייזנקוט במערכת הבחירות הנוכחית כדי להבין את הבעיה. החשיבות של הצבא משפיעה גם על היעדרן של נשים בתפקידים הקשורים לסוגיות של ביטחון – רק תשע נשים היו חברות בקבינט מאז ומעולם ומעולם לא שתי נשים במקביל. לאור הדגש על חשיבות ההתקדמות הצבאית לעיסוק בפוליטיקה הממוסדת בישראל אפשר היה לצפות שהסדרה תצלול לנושא יותר ותעלה את הסוגיות הפמיניסטיות המהותיות בנוגע למיליטריזם אך היא, כאמור, מחליטה להתעלם מהפיל שבחדר. 

הסיבה ברורה. לאורך הפרקים ברור שהסדרה מתאמצת לא לנקוט עמדה פוליטית / מפלגתית אלא להביא ייצוג של נשים מכל גווני הקשת הפוליטית. מחד, מדובר בהחלטה חכמה שתביא את הסדרה לקהל רחב, מנגד, היא מותירה מאחור שאלות פמיניסטיות חשובות מאוד כמו מה הוא ייצוג פמיניסטי אמיתי. 

למרות שלדעתנו סוגיית הייצוג לבדה אינה מספיקה כדי לדבר על המשמעויות הרחבות שיש לנוכחותן (או היעדרן) של נשים בפוליטיקה, גם לייצוג יש חשיבות. צריך לזכור את המשמעות של הכלי הזה והיכולת שלו ליצור שינוי. בסופו של דבר, הסדרה מראה כיצד כאשר יש הרבה נשים בכנסת, יש גם אחוז גבוה יותר של פמיניסטיות בכנסת, ומכאן סיכוי גבוה ליצור שינוי בחייהן של נשים ושל החברה בכלל. לצד כל אלה, החשיבות של ייצוג היא גם בהשראה שהוא נותן, קשה לדמיין את עצמך שרה או ראשת ממשלה אם בחיים לא ראית מישהי כמוך בעמדה כזו. העובדה שישנה סדרה שלמה שכולה מורכבת מנשים עם מגוון רחב של דעות ושל מסלולי חיים שמדברות על הצלחותיהן וכשלונותיהן לאורך החיים הפוליטיים שלהן, היא השראה מדהימה בפני עצמה לנערות וילדות שיוכלו לצפות ולדמיין את עצמן באותה סיטואציה. 

השאלות שמעלה הסדרה חשובות עכשיו יותר מאי פעם. לצד ההישגים שאנו רואות שהושגו עד היום, קשה שלא לראות גם את מה שהולך ונאבד. המאבק בליכוד למשל מעורר מחשבות על רשימת הליכוד הנוכחית ועל העובדה שיש בה ייצוג מזערי לנשים, שאחת מהן היא לא סתם לא פמיניסטית אלא מתנגדת תקיפה לפמיניזם. בכנסת האחרונה היו 42 נשים, מספר שיא של ח״כיות עד היום. נראה שהכנסת הבאה עתידה להתרחק מהשיא ולא לכיוון החיובי. ייצוג אולי לא פותר את כל הבעיות אבל נראה שגם את הבעיה שלו עוד לא פתרנו ועד שנעשה זאת, סדרות כמו ״הנבחרות״ הן שירות ציבורי משמעותי. 

*גילוי נאות: ליאור אלפנט, אחת מיוצרות הסדרה, היא אחת ממייסדות ״פוליטיקלי קוראת״ והייתה חברה בוועד המנהל של הארגון במשך שנים רבות. בנוסף, היא חברה טובה של כותבות הביקורת הנ״ל – מזל טוב על הסדרה ליאור! 

תמונה בראש הכתבה: אוסף התצלומים הלאומי. צילום: יעקב סער