ניצן פינקו בת 32, גרה בתל אביב, כתבת מוזיקה ב"כלכליסט", פרסמה ב Bitch Mag, הארץ, טיימאאוט ועוד. בחמש השנים האחרונות היא משדרת את תכנית הרדיו ריוט! ברדיו "הקצה", שמוקדשת למוזיקה מהפכנית ושהצטרפה בימים אלו לפלטפורמת התמיכה "פטריאון".
ניצן פועלת גם למען קידום המודעות לאנדומטריוזיס ופיברומיאלגיה, מיוזמות "מכתב הגיניקולוגים", בוגרת החוג לאנגלית והחוג ללימודי נשים ומגדר באונ' ת"א (בהצטיינות). ולא פחות חשוב: סולנית להקת הפאנק הפמיניסטית הלא פעילה "קרם בורלסק", שיום אחד עלולה להוציא את אלבום הבכורה שלה.
נטע עמית ראיינה אותה על ריוט! על רדיו ופמיניזם, וכיצד כל אחת מאיתנו יכולה לתמוך בנשים בעולם המוזיקה בארץ.
ספרי לנו עוד קצת על ריוט!
ריוט! היא תכנית המוזיקה הפמיניסטית היחידה בעברית, ובנוסף היא אחת מהבודדות בכל העולם שעוסקות במוזיקה מהפכנית (להט"בית, קווירית, אנטי גזענית). במהלך חמש השנים מאז שהתחלתי לשדר את ריוט! ברדיו הקצה, התכנית הפכה גם לפנזין עם ליה שפיגל, לאלבום אוסף, וגם לקהילה בפייסבוק שמלאה באנשים חמודים שאוהבים מוזיקה אקטיביסטית ופמיניסטית.
מה הכי מיוחד בתכנית לדעתך?
הדבר הכי מיוחד בתכנית לדעתי הוא החופש. בעיקר כרגע, נראה שהאקלים התקשורתי מאד מגביל ומפוחד – המיינסטרים לא רוצה אנשים עם דעות, ובטח לא נשים ביקורתיות. הוא רוצה "צייתנות". לשמחתי ולמזלי, קוואמי, אחד ממייסדי רדיו הקצה שמנהל את התחנה בהתנדבות מלאה, מעניק לי חופש מוחלט לעשות כל מה שאני רוצה בתכנית.
אני יכולה לשדר כל שיר שבעיני חשוב, מוזיקה שלא הייתה מקבלת במה באף מקום אחר. דף צ'ונקי, למשל, הושמעו לראשונה בריוט!. שירים על הטרדות רחוב, תקיפות מיניות ואונס, ששודרו אצלנו לפני שתרבות האונס הפכה לנושא שיחה מקובל בזכות תנועת #metoo. שירים שלא היו יכולים להיות מושמעים בשום תחנה אחרת בעולם.
כשפיצ'ס הגיעה להתארח בריוט! היה שם רגע בו דיברנו על פלאי הסטראפ און, וחשבתי שרגע כזה יכול לקרות רק בקצה.
החופש מתבטא לפעמים בדברים קטנים, שההשפעה שלהם חורגת מגבולות האינדי. למשל, כשהתחלתי לשדר, בפתיחת המיקרופון הראשונה בתכנית, התחלתי להגיד "אתן ואתם על רדיו הקצה". ההוספה הזו של הנשים, של "אתן" ולא רק "אתם", נולדה מההבנה שהשפה שלנו לא מכירה ביותר מחצי מאיתנו, ושאנחנו לא חייבות לשתף עם זה פעולה. בצד השני יש גם מאזינות, ומגיע להן שנפנה אליהן כי הן שם וכי הן קיימות.
לאט, אבל באופן די רחב, עוד הרבה שדרניות ושדרנים התחילו להגיד את זה, גם בתחנות ממסדיות ויותר גדולות, וזה משמח. זה חלק מהכוח שלנו כשדרניות: לשנות את החשיבה באמצעות השפה, להשתמש בפלטפורמה שלנו בצורה שבוחנת מחדש אפילו את הניסוחים הכי בסיסיים.
למה חשוב לדעתך שיהיו יותר נשים בעמדות האלו – עורכות, שדרניות, מבקרות מוזיקה?
מה שמעניין בשאלה הזו היא שהיא מניחה שאין, כלומר שיש היעדר מובנה של נשים בעמדות כוח בעולם התקשורת והמוזיקה בפרט. וזה נהדר שהשאלה הזו נשאלת בצורה הזו, כי הרי בדרך כלל החברה שואלת "בשביל מה בכלל צריך את זה? רגע, יש מגישה בערוץ 2 בערב, לא? מה אתן מתלוננות?".
מיי ווסט אמרה "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות". אם אני לא הייתי רואה את דנה קסלר, שרון קנטור, קליה מור ואליוט כותבות על מוזיקה, לא הייתי יכולה לדעת שזו אופציה בשבילי, שאיפה לגיטימית לעתיד שלי.
לא מדובר רק בנראות, אלא במהות. אנחנו צריכות להפסיק לקחת כמובן מאליו את המחיקה של נשים מעמדות כוח, ולנסות לתמוך כמה שיותר בחברות הקהילה שלנו. בין אם זו קהילה וירטואלית או קבוצת החברות שלנו או במקום העבודה שלנו או מה שלא יהיה. ככל שהמשבר העולמי הנוכחי מחמיר, הדבר הזה הופך ליותר ברור בעיני.
ככתבת המוזיקה של פוליטיקלי, אולי הייתי אמורה לראות בך מתחרה במקום לראיין אותך לאתר שלנו. אבל בתפיסה שלי, אנחנו יותר כמו קולגות. זה גרם לי לתהות לגבי הקונספט הזה, שבו נשים אמורות להתחרות אחת בשנייה על המשבצת היחידה שמגיעה להן: כמוזיקאית בליינאפ, כשדרנית בפריים טיים, כמבקרת המוזיקה. יש בי משהו שיוצא נגד התכתיבים האלו, כי אני לא רואה בך מתחרה. אני חושבת שהמטרות שלנו זהות ושצריכות להיות יותר משבצות לנשים, במקום לגרום לנו להתחרות אחת בשנייה על המשבצת היחידה שהפטריארכיה מוכנה לתת לנו.
מזדהה איתך במאה אחוז. באותו האופן, אני תמיד שמחה כשאת שמה לינקים לכתבות ולפלייליסטים שלך בקבוצה של ריוט! בפייסבוק, כי זה אדיר. אני לא רוצה להיות לבד בזה, הרבה יותר כיף להיות חלק מקהילה, מסצנה, לא לעבוד בוואקום.
האלבום החדש של פיונה אפל עוסק בנושא הזה בצורה נהדרת (לאחרונה אני לא מצליחה לדבר על כלום בלי לקשר את זה, איכשהו, לאלבום החדש של פיונה). באלבום "Fetch the Bolt Cutters" היא חוזרת אל חוויות שונות שלה עם נשים ובודקת אותן מחדש. למשל אל שמיקה, שלמדה איתה בבית ספר, ואמרה לה משהו חיובי ותומך בעוד שאר הבנות התנשאו מעליה והתרחקו ממנה.
החברה מלמדת אותנו שאנחנו חייבות להתחרות, להיות אויבות, להרוג אחת את השניה במבט. אבל זה פשוט לא נכון. ולהתנגד לזה זה הדבר הנכון לא רק כי זה נכון "מוסרית", אלא כי עדיף לנו להרוויח חברה חדשה.
ספרי על הפטריאון. למה דווקא עכשיו? למה כדאי לנו לתמוך בו?
הרעיון הזה התגלגל בראש שלי הרבה זמן ותמיד דחיתי אותו, כי היתה לי פרנסה. אבל כשהתחילה תקופת הקורונה הבנתי את המשמעות האמיתית של המילים "ביטחון תעסוקתי", ובעיקר עד כמה אני רחוקה ממנו. כעיתונאית פרילנסרית שכותבת על נושאים "לא חיוניים" דוגמת מוזיקה וטלוויזיה, הפרנסה שלי למעשה נעלמה ממש בן לילה.
את הפטריאון הכרתי בזכות אמנדה פאלמר, שעושה פלאים עם הפלטפורמה הזו, שהיא בסך הכל דומה להדסטארט ודומותיה, אבל הפורמט שלה חודשי ולא חד פעמי. זה כל ההבדל.
הבנתי שכדי להתפרנס ולשלם חשבונות אני צריכה את העזרה של הקהילה שלי, ושהפטריאון יאפשר לי לפתח את הקהילה לדברים שתמיד רציתי, כמו מגזין על מוזיקה פמיניסטית שיוכל לתת פרנסה לכותבות וצלמות מוכשרות. או אולי לבנות אולפן ביתי כך שהתוכניות יישמעו יותר טוב כל עוד אני נאלצת להקליט בבית. למצוא את היתרון בחסרון, כמו שאמרה גלוריה סטיינהם.
פעם חברה אמרה לי שזה לא פמיניסטי לעבוד בחינם. אני לא יודעת אם זה נכון, אני חושבת שהתנדבות זה חשוב. אבל אני יודעת שלהמשיך לשדר את ריוט! בלי תמורה כלכלית זה בלתי אפשרי. כדאי לתמוך בפטריאון של ריוט! כדי שהיא תמשיך, אבל גם כדי לקבל שיט מגניב: מרץ' של ריוט!, הפנזינים שהוצאנו לאורך השנים, אוסף ריוט! שכולל מוזיקאיות מדהימות ועוד.
תרבות עצמאית לא יכולה להתקיים כרגע בלי העזרה של הקהל שלה. ואם הממשלה לא עוזרת לנו, אנחנו נעזור אחת לשניה.
כל הפרטים על התשורות בפטריאון: https://www.patreon.com/nitzanpincu
כל תכניות ריוט! זמינות באון דימנד ברדיו הקצה: https://www.kzradio.net/shows/riot
לקריאה של כתבות נוספות בנושאי נשים במוזיקה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: סתיו אטלן. שאר התמונות: יחצ
