פמיניסטיות משביתות שמחות (וסובייקטים עקשנים אחרים) | שרה אחמד

Reading Time: 19 minutes

מאנגלית: ניצן טל
עריכת תרגום: יסמין הלוי

לשמיעת המאמר בקולה של שיא ברבי

קשה לזכור ממתי את פמיניסטית, ולו משום שקשה לזכור מתי לא הרגשת ככה. האם תמיד היית כזאת? האם אפשר להיות פמיניסטית מההתחלה? סיפור פמיניסטי יכול להיות התחלה. אולי אם נצליח להסביר איך פמיניזם הופך למושא לרגש – למשהו שאנחנו מושקעות בו, משהו שדרכו אנחנו מתייחסות לעולם, דרך להבין את היחסים שלנו עם העולם – נצליח להבין את המורכבות של הפמיניזם כמרחב לפעילות. מתי הפכה המילה "פמיניזם" למילה שלא רק מדברת אלייך אלא מדברת אותך? מילה שמתארת את הקיום שלך, או אפילו מכוננת אותך? מילה שצלילה הוא צלילך? איך אנחנו יכולות להתכנס סביב המילה הזאת – לדבוק בה כדי לדבוק אחת בשנייה? מה הייתה בשבילך אז המשמעות של להחזיק חזק ב"פמיניזם" ולהילחם בשמו? מה המשמעות של זה היום? מה זה אומר כשאת מרגישה שהגאות והשפל של המונח פמיניזם, העליות והמורדות שלו, הם הגאות והשפל, העליות והמורדות שלך?

מה הסיפור שלי? כמוך, גם לי יש הרבה סיפורים. דרך אחת לספר את הסיפור הפמיניסטי שלי מתחילה בשולחן. סביב השולחן משפחה מתכנסת. המקומות קבועים: אבי בראש השולחן, אני בראש השני; שתי אחיותיי בצד אחד, אמי בצד השני. אנחנו תמיד יושבים ככה, כאילו מנסים להבטיח את מקומנו; להבטיח יותר מאשר את מקומנו. זה זיכרון ילדות, גם אבל גם זיכרון של חוויה יומיומית במובן המילולי, חוויה שחוזרת על עצמה כל יום. יומיום אינטנסיבי: אבא שואל שאלות, אחיותיי ואני עונות עליהן, אמא לרוב שותקת. מתי אינטנסיביות הופכת למתח?

נתחיל בשולחן. סביב השולחן הזה המשפחה מתכנסת, מדברת בנימוס. זו שיחה שמותר להעלות בה רק דברים מסוימים. מישהו אומר משהו שנראה לך בעייתי. את נעשית מתוחה; האווירה נעשית מתוחה. כמה קשה להבחין בין "את מתוחה" ל"האווירה מתוחה"! את מגיבה, אולי, בזהירות. את אומרת שלדעתך מה שהם אמרו בעייתי. את מדברת בשקט, אבל את מתחילה להרגיש דרוכה, מזהה בתסכול שמישהו דורך אותך, דורך עלייך. כשהחלטת לדבר – כשהחלטת למחות – ערערת את המצב. ברגע שתיארת את מה שמישהו אחר אמר כבעייתי, יצרת בעיה. את הופכת להיות הבעיה שיצרת.

את הופכת למושא למורת רוח ולמבטים שפוגעים בך ומחריגים אותך. חוויה של ניכור יכולה לנפץ עולם שלם. המשפחה מתכנסת סביב השולחן – אלה אמורים להיות מועדים לשמחה. אנחנו עובדות קשה כל כך כדי שהאירוע יישאר שמח, לשמור על השולחן ממורק כך שמשפחה טובה תשתקף בו. יש כל כך הרבה דברים שאת אמורה לא להגיד, לא לעשות, לא להיות, כדי לשמר את ההשתקפות הזאת. אם תגידי, או תעשי, או תהיי משהו שמפריע לבבואה השמחה של המשפחה להשתקף בחזרה, העולם יהפוך מעוּות, ואת תהיי הגורם המעַוות. אַת עצמך העיוות שגרמת לו: עוד ארוחה נהרסה. אבל הניכור בינך לבין התמונה המשפחתית יכול לאפשר לך לראות את מה שהתמונה לא משקפת, את מה שהתמונה לא רוצה להראות.

להיות פמיניסטית זה לפעמים לחוות ניכור משמחה (אבל לא רק ניכור: איזה אושר טמון ביכולת לעזוב את המקום שהקצו לך!). כשאנחנו חשות שמחה כלפי האובייקטים הנכונים אנחנו נשים "מן השורה", מיושרות – אנחנו בכיוון הנכון. את חווה ניכור – כלומר לא מיישרת קו עם קהילת הרגש [א]– כשאת לא מרגישה שמחה מהדברים הנכונים. הפער בין הערך הרגשי שהחברה נותנת לאובייקט לבין האופן שבו אנחנו חוות אותו מייצר מנעד של רגשות. מה שנרגיש מול הפער הזה תלוי באופן שבו נסביר אותו לעצמנו.

אם אנחנו מאוכזבות ממשהו שהיה אמור לשמח אותנו, אנחנו מייצרות הסבר: למה הדבר הזה מאכזב? אנחנו יכולות להתאכזב ממשהו שמעולם לא שימח אותנו. חשבי על חתונה: אנחנו מדמיינות אותה בתור "היום המאושר בחיינו" הרבה לפני שהיא מתרחשת. מה קורה אם האושר לא מגיע כשהיום הגדול מגיע? ארלי ראסל הוכשילד כותבת בספרה הקלאסי The Managed Heart שאם כלה אינה מאושרת ביום חתונתה אלא מרגישה מדוכאת ומצוברחת, היא חווה "רגש בלתי מותאם" – היא לא מתאימה. את צריכה להציל את המצב בעזרת הרגשות הנכונים: "כשהכלה מרגישה שיש פער בין ההרגשה האידיאלית לרגשות שמתעוררים אצלה, היא מבקשת מעצמה לשמוח".[1] היכולת "להציל את המצב" תלויה בכלה שתשכנע את עצמה להרגיש את הדבר הנכון, או לפחות שתשכנע את האחרים שהיא מרגישה את הדבר הנכון. כשאנחנו מתקנות את הרגשות שלנו אנחנו מתנתקות מהרגשות הקודמים: הכלה עושה את עצמה שמחה כי היא לא מרשה לעצמה להיות אומללה. הדוגמה הזאת מלמדת שאפשר גם לא לחוות את השמחה במלואה, או אפילו לחוות ניכור מהשמחה אם הרגש שקדם לה עדיין חי, או אם הצורך לגרום לעצמנו לשמוח מעורר אי-נוחות.

לא תמיד את יכולה לסגור את הפער בין איך שאת מרגישה לאיך שאת אמורה להרגיש. מאחורי ה"לא יכולה" הזה יש עולם שלם של אפשרויות. אולי אקטיביזם פועל כולו מתוך הפער הזה, פותח את הפער, משחרר אותו? לא לסגור את הפער בין מה שאת מרגישה למה שאת אמורה להרגיש עשוי להתחיל בתחושת אכזבה, או לצמוח ממנה. אכזבה יכולה לכלול נרטיב של פקפוק עצמי וחרדה (למה הדבר הזה לא משמח אותי, מה לא בסדר בי?); או נרטיב של זעם, שבו הדבר שהיה אמור לשמח אותנו נתפס כמה שגרם לאכזבה. אולי הזעם שלך מכוון לדבר המשמח-כביכול, ואולי הוא מכוון כלפי מי שהבטיחו לך שהדבר הזה יהיה משמח כשהכריזו עליו כטוב. ברגעים כאלה אנחנו הופכות זרות לקהילת הרגש שלנו: זרות רגש.

זרות רגש הן אלו שמרגישות רגשות זרים. את מודחת ממושבך סביב שולחן השמחה. מה קורה למי שמאבדת את הכיסא שלה? הרבה פעמים אקטיביזם הוא עניין של מושבים. המילה האנגלית dissidence (מילולית "התנגדות") באה מהשורשים הלטיניים dis (נפרד) ו-sedere (לשבת). התנגדות היא לשבת בנפרד. או, המתנגדת היא זו שהיתה מודחת אם היתה לוקחת את מקומה ליד השולחן: המושב שלה הוא מקום הוויכוח. בספר הקודם שלי, "פנומנולוגיה קווירית", התמקדתי בשולחנות ולא שמתי לב לקוויריות של הכיסאות. אבל הצעתי אז שאם נתחיל את הניתוח מהגוף שמאבד את הכיסא שלו, העולם שנתאר יהיה שונה לחלוטין.[ב]

 

משביתות שמחות

כשאת מודחת משולחן השמחה את מאיימת לא רק על השולחן אלא גם על מה שמתכנס סביבו, מה שנערם עליו. לפעמים כשאת מאבדת את מושבך את אפילו מפריעה לאלה שעוד יושבים, אלה שרוצים יותר מכול לשמור על מקומם ליד השולחן. האיום באובדן הכיסא משבית את שמחתם של היושבים לשולחן. כמה מוכרת הדמות של הפמיניסטית חסרת חוש ההומור, משביתת השמחה! כמה הגיונית הדמות הזאת! בואו ניקח אותה ברצינות. רעיון לפרויקט פמיניסטי: להחזיר למשביתת השמחות את קולה. התפיסה של פמיניסטיות כמשביתות שמחות היא אמנם צורה של ביטול, אבל הביטול הזה חושף באופן אירוני את יכולת הפעולה שלנו (agency). אנחנו יכולות להודות באשמה.

אפשר להבין את הדמות של הפמיניסטית-משביתת-השמחות אם נחשוב עליה בהקשר של ביקורת פמיניסטית על שמחה: שמחה היא כלי להצדקת נורמות חברתיות כטובין חברתיים (טוב חברתי הוא מה שגורם לאושר, בהינתן שהאושר מובן כמה שטוב). סימון דה בובואר תיארה זאת כך: "תמיד קל לייחס אושר למצב שמנסים לכפות [על הזולת]".[3] לסרב להישאר במקום שהקצו לנו פירושו אולי לדחות את השמחה שקיוו לה בשבילנו. לכן להיות מעורבת באקטיביזם פוליטי משמעו להיות מעורבת במאבק נגד השמחה. גם אם אנחנו נאבקות למען דברים שונים, גם אם יש לנו חזונות שונים לגבי העולם שאנחנו רוצות ליצור, אנחנו חולקות את הדבר שנגדו אנחנו נאבקות. הארכיונים האקטיביסטיים שלנו אינם ארכיונים שמחים. רק תחשבי על העבודה הביקורתית שקדמה לנו: ביקורת פמיניסטית על דמות עקרת הבית המאושרת; ביקורת שחורה על מיתוס העבד המאושר; ביקורת קווירית על הערצת ההטרוסקסואליות כמודל של שמחה ביתית. המאבק על דמות האושר הוא האופק שמולו מועלות טענות פוליטיות. אנחנו יורשות את האופק הזה.

כדי להיות מוכנות לצאת נגד סדר חברתי שקיבל מעמד של צו מוסרי – צו האושר – אנחנו צריכות להיות מוכנות לקלקל את האושר הזה, לצעֵר, גם אם המטרה שלנו אינה להשבית את השמחה. הנכונות להשבית שמחה יכולה לנבוע מהאופן שבו את חיה את חייך (סירוב לחיות ב"דרך הנכונה" מתפרש כוויתור על השמחה שהדרך הזו אמורה לעזור לנו להשיג). הורים שילדיהם יוצאים מהארון מגיבים פעמים רבות בצער, לא משום שילדם או ילדתם קווירים, אלא בגלל הצער שהקוויריות תביא כביכול לאותה/ו ילד/ה.[4] גם אם לא רצית לצער את אהובייך, חיים קוויריים משמעם לחיות עם הצער שלהם. הנכונות לצעֵר היא גם דרך ליטול חלק במאבק קולקטיבי, תוך עבודה עם אחרות שחולקות אותה תחושת ניכור. אלו שמודחות ממקומן ליד השולחן יכולות למצוא זו את זו.

אז כן, בואו ניקח ברצינות את הפמיניסטית משביתת השמחות. האם היא משביתה את שמחתם של אחרים כשהיא מצביעה על רגעים של סקסיזם? אולי היא דווקא חושפת את הרגשות השליליים שסממני השמחה הציבורית מסתירים, מגרשים או שוללים? האם רגש שלילי נכנס לחדר כשמישהי מבטאת את כעסה על משהו, או שהכעס הוא רק הרגע שבו צפים הרגשות השליליים שזרמו כל הזמן מתחת לפני השטח? הפמיניסטית בחדר "מבאסת" את האחרים לא רק משום שהיא מעלה נושאים מדכאים כמו סקסיזם, אלא משום שהיא חושפת איך סימנים של אי-הסכמה נמחקים כדי לשמור על השמחה הכללית. במובן מסוים, פמיניסטיות באמת משביתות שמחות: הן מערערות את עצם הפנטזיה שאפשר למצוא שמחה במקומות מסוימים. גם אם השמחה שאת משביתה היא פנטזיה, את עדיין מפריעה לשמחה כרגש להתקיים. לא רק שכפמיניסטיות אנחנו לא תמיד מאושרות מהדברים שאמורים לגרום לנו אושר; חוסר היכולת שלנו לשמוח מתפרש כחבלה באושרם של אחרים.

אפשר לבחון את הקשר בין הדימוי השלילי של הפמיניסטית המבאסת לבין גופים אחרים שנתפסים כשליליים. מרילין פריי (Frye) טוענת שהדיכוי כולל דרישה להיראות שמחה במצב שבו מצאת את עצמך. כדבריה, "הרבה פעמים דורשים מהמדוכאים לחייך ולהיות עליזים. אם אנחנו מסכימות, אנחנו מראות שאנחנו צייתניות ומשלימות עם מצבנו". הדיכוי דורש שתפגיני שמחה, ובזאת תראי שהסתגלת למצבך. בשביל פריי, "עם פחות מחיוך מאוזן לאוזן את עלולה להצטייר כנבזית, מרירה, כועסת או מסוכנת".[5]

להיות פמיניסטית פירושו להשתייך לקטגוריה בעייתית – ולקטגוריה של בעייתיות. ברגע שאת מזדהה כפמיניסטית את נתפסת כ"אישה קשה". כדי להוכיח שאת דווקא לא קשה את נדרשת להפגין רצון טוב ואושר. לכך מתכוונת פריי כשהיא מתארת איך "מספיק שניחשב לבלתי נעימות, או לנשים שקשה לעבוד איתן, כדי לאבד את פרנסתנו".[6] אפשר גם להבחין עד כמה החברה מסורה לרעיון האומללות הפמיניסטית (המיתוס שפמיניסטיות משביתות שמחות כי הן לא יודעות ליהנות). יש רצון להאמין שנשים נעשות פמיניסטיות כי הן אומללות. התפיסה הזו מגינה על השמחה הכללית מביקורת פמיניסטית. אני לא אומרת שפמיניסטיות לא יכולות להיות אומללות; הרי להיות פמיניסטית פירושו להיות מודעת להמוני הדברים שאפשר להתבאס מהם. אפשר להבין את התודעה הפמיניסטית כמודעות לאומללות הקיימת, וזו מודעות שמתאפשרת על ידי הסירוב להתעלם מאותה אומללות. הנקודה שלי כאן היא שפמיניסטיות נתפסות כמבאסות, כאילו הן גורמות למצבים של עימות, אלימות וכוחנות במקום לתפוס שהעימות, האלימות והכוחנות הם הדברים שבגללם הן אומללות מלכתחילה.

אומללות היא נושא למאבקים פוליטיים. אנחנו צריכות לתת היסטוריה לאומללות. חשוב שנשמע ב"אומללות" יותר מאשר את שלילתה של השמחה. אולי היסטוריה של המילה אומללות תחשוף בפנינו את ההיסטוריה המצערת של השמחה. בשימושיה הראשונים, משמעות המילה אומלל (unhappy) היתה דבר שגורם ביש מזל או צרות. רק מאוחר יותר התחילה המילה לתאר את מי שחש צער או חווה ביש מזל. אפשר ללמוד הרבה מהמהירות שבה גרימת צער היתרגמה לתחושת האומללות. חשוב שנלמד.

ל"אומללה" אחרת – wretch – יש גניאולוגיה משלה: משמעותה המקורית היא זר, גולה, אדם שהוקע מהחברה. הזליגה של המילה באנגלית עתיקה לסימון אדם שפל או נתעב משקפת, כך אומרים, את מצבו העגום של מי שנודה מן החברה. האם אנחנו יכולות לכתוב מחדש את ההיסטוריה של השמחה מנקודת מבטן של האומללות? אולי אם נקשיב לאלו שהחברה מלהקת לתפקיד האומללוֹת, צערן לא יהיה שייך רק להן. צער של אדם זר עשוי ללמד אותנו משהו על שמחה, לא משום שהוא מלמד אותנו מה ההרגשה כשאת זרה, אלא כי הוא יכול להביא להזרה שלנו מן השמחה של המוכָּר.

הפנומנולוגיה עוזרת לנו לחקור איך דווקא המוכר הוא מה שסמוי מן העין. פנומנולוגיה קווירית מראה לנו שהמוכר אינו נגלה לעיני מי שמוצאים בו את מקומם. קוויריות ואחרות אחרות יכולות לראות את המובן מאליו, מפני שאנחנו לא מוצאות בו את מקומנו. ה"הוקעה" ממשהו עשויה להיות התנאי ל"מודעות" ביחס אליו. זאת הסיבה שאפשר להפיק ידע ולבנות עולם מתוך עמדה של משביתת שמחות.

 

שולחנות פמיניסטיים

קריאה פמיניסטית יכולה להיות קריאה לכעס, לפיתוח של זעם כלפי אי-צדק. עם זאת, חשוב שלא נהפוך את הרגשות הפמיניסטיים לאתר הצדק, כאילו תמיד מובן מאליו שאנחנו כועסות בצדק. זעם צדקני יכול להיות דכאני; ההנחה שהכעס הופך אותנו לצודקות עלולה להיות עוול בפני עצמה. אנחנו הרי יודעות כמה מהר פוליטיקה של כעס יכולה להחליף פוליטיקה של שמחה: אם אנחנו סבורות שיש לנו זכות לשמוח, אנחנו עלולות לגלוש במהירות לכעס על אחרים (זרים, נוכרים, מהגרים) שלקחו לנו את השמחה ש"זכותנו" להרגיש. הנקודה היא שאנחנו לא יכולות להגן על עצמנו מפני שימוש מתגונן ברגשות. אפילו רגשות שכוחם נובע מחוויה של אי-צדק אינם תמיד צודקים. רגשות, אפילו רגשות פמיניסטיים, הם אטומים ומתוּוכים על ידי גורמים שונים; הם אתרים של מאבק, ואנחנו צריכות להיאבק יחד איתם.[7]

אחרי הכול, מרחבים פמיניסטיים הם מרחבי רגש – והם אינם מתמצים בסולידריות. יש לנו שולחנות משלנו. אם הודחנו מהשולחן המשפחתי, זה לא בהכרח אומר שאנחנו יושבות יחד. אפשר למקם את דמות הפמיניסטית משביתת השמחות לצד דמות האישה השחורה הכועסת, כפי שהראו יפה כותבות פמיניסטיות שחורות כמו אודרי לורד ובל הוקס.[8] האישה השחורה הכועסת משביתה שמחות – אפילו שמחות פמיניסטיות – כשהיא מצביעה על גזענות בתוך הפוליטיקה הפמיניסטית. אולי היא אפילו לא צריכה להגיד את זה כדי להשבית את השמחה. הקשיבי לתיאור הזה של בל הוקס: "קבוצה של פעילות פמיניסטיות לבנות שאינן מכירות זו את זו נפגשות כדי לדון בתיאוריה פמיניסטית. אולי הן מרגישות חיבור על בסיס היותן נשים, אבל האווירה בחדר תשתנה מהותית ברגע שאישה לא-לבנה תיכנס לחדר. האישה הלבנה תידרך מיד, היא כבר לא רגועה, כבר לא מרגישה חגיגית".[9]

לא רק שיש "רגשות מתוחים", אלא שהמתח הזה ממוקם איפשהו: גופים מסוימים חשים בו, והוא מיוחס לגוף אחר כגורם שלו, גוף שהופך להיות נפרד מהקבוצה, גוף שמפריע להנאה ולסולידריות. מקור המתיחות מיוחס לגוף השחור, ובכך מיוחס לו גם אובדן האווירה המשותפת. כפמיניסטית לא לבנה את אפילו לא צריכה להגיד שום דבר כדי לגרום למתח. עצם השהייה במחיצת גופים מסוימים גורמת לתפנית רגשית. מהדוגמה הזו אנחנו למדות שהיסטוריות שלמות טמונות בחוסר המוחשיות של האווירה, או במוחשיות של הגופים שנתפסים כמפריעים. האווירה יכולה לחזור להיות משותפת אם יש הסכמה על מיקומו של המתח.

"מצב לא נעים" יכול לשמר היסטוריה שלמה. כשאישה לא-לבנה מדברת מתוך כעס, היא מאששת את עמדתה כגורם המתח; הכעס שלך הוא מה שמאיים על הלכידות החברתית. כפי שאודרי לורד מתארת, "כשאישה שחורה מדברת מתוך כעס ששזור לא פעם במגע שלה עם נשים לבנות, אומרים לנו שאנחנו "יוצרות אווירה של חוסר אונים", "מונעות מהלבנות להתגבר על רגשות האשם שלהן", או "מפריעות לתקשורת ולפעולה המבוססת על אמון".[10] חשיפת האלימות הופכת למקור האלימות. האישה הלא-לבנה צריכה לשחרר את הכעס שלה כדי לתת לאישה הלבנה להמשיך הלאה.

האישה השחורה הכועסת היא דמות מדומיינת שיש לה השלכות ממשיות. טענות סבירות ומנומקות נדחות כביטוי של כעס (מה שכמובן מפרק את הכעס מההיגיון הטמון בו), וכשזה מכעיס אותך, התגובה שלך נקראת כראיה המאשררת את העובדה שאת לא רק כועסת אלא גם לא מתנהגת בהיגיון. מכיוון אחר, הכעס של פמיניסטיות לא-לבנות הוא כעס שמכוון כלפי משהו. אולי את כועסת על האופן שבו גזענות וסקסיזם מצמצמים את אפשרויות הבחירה של נשים לא-לבנות. הכעס שלך הוא קביעה שמשהו לא בסדר. אבל כששומעים אותך כ"כועסת", מניחים שהכעס הוא המניע לדברייך. הכעס שלך מובן כרגש ללא מקור, כאילו את לא כועסת כי את מתנגדת למשהו, אלא שאת מתנגדת לו רק כי את כועסת. את מתקוממת נגד חוסר הצדק שמייחס לך את הכעס כמניע, מה שרק מקשה עלייך עוד יותר להפריד את עצמך מאובייקט הכעס. את מתערבבת בדבר שעליו את כועסת, כי עכשיו את גם כועסת על זה שערבבו בינך לבין הכעס שלך. בכעסך על הערבוב הזה את מאשרת את דבקותם או דבקותן בכך שרק הכעס "עומד מאחורי" מה שאמרת, וכך הכעס שלך נחסם ולא מגיע אליהם או אליהן. בכך שאת לא מגיעה אליהם, את נחסמת.

גופים מסוימים הופכים בעצמם לחסמים, לסתימות, לנקודות שבהן התקשורת נפסקת. קחי את שיר הפרוזה הנהדר של אמא אטא איידו (Ama Ata Aidoo), "אחותנו משביתת השמחות", שבו המספרת סיסי, אישה שחורה, נאלצת לשמר את הנוחות של מי שמסביבה. דיילת לבנה מזמינה אותה לשבת בירכתי המטוס עם "החברים שלה", שני אנשים שחורים שהיא לא מכירה. היא עומדת לומר שהיא לא מכירה אותם, אבל מהססת. "הרי אילו סירבתי להצטרף אליהם היה נוצר מצב לא נעים, נכון? ויש גם להביא בחשבון שמלבד החינוך הטוב של הדיילת, הכשירו אותה גם לדאוג לרווחתם של כל הנוסעים".[11]

ברגע ההיסוס הזה, הכוח מדבר. האם תזרמי עם זה? מה זה אומר לא לזרום? אם תגרמי למבוכה תיתפסי כמביכה. שימור הנוחות הציבורית דורש מגופים מסוימים "לזרום עם זה". אם תסרבי לזרום עם זה, תסרבי לשבת במקום שהקצו לך, תהיי "בעייתית", אחת שגורמת לאי-נוחות של אחרים. יש מאבק פוליטי על ייחוס רגשות חיוביים ושליליים. אנחנו מהססות סביב השאלה הפשוטה כביכול, מי מעוררת אילו רגשות אצל מי. רגשות יכולים להידבק לגופים מסוימים בהתאם לאופן שבו נתאר מרחבים, מצבים או דרמות. וגופים יכולים להיתקע במקום אם נייחס להם רגשות מסוג מסוים.

 

להפריע

משביתת שמחות: מי שמפריעה לשמחתם של אחרים. או סתם זו שמפריעה –אם את כבר נתפסת כמפריענית את יכולה להפריע לכל דבר. עצם הכניסה שלך לחדר מזכירה היסטוריות שמפריעות למי שיושב בו. כמה סיפורים פמיניסטיים נסובים על חדרים, על מי שיושבת בהם, על האפשרות לתפוס מקום בחדר? מה קורה כשלהיכנס לחדר זה להפריע – מה את עושה? אפשר לחשוב על הפוליטיקה של משביתת השמחות דרך הפוליטיקה של העקשנות. הצעתי קודם שארכיון אקטיביסטי הוא ארכיון של אומללות, ארכיון שעוצב על ידי אלו שמוכנות להיאבק נגד השמחה. אפשר לתאר זאת כמאבקן של מי שמתעקשות להתעקש. ארכיון של אומללות הוא ארכיון של עקשנות.

בואו נחזור לאחור – בואו נקשיב למה ולמי שמאחורינו. אליס ווקר תיארה את ה"נשיסטית" (womanist) כך: "פמיניסטית לא-לבנה או שחורה… מתאפיינת בדרך כלל בהתנהגות שערורייתית, חצופה, נועזת או עקשנית. רוצה לדעת יותר, ולהעמיק יותר משנחשב "טוב" בשבילה…אחראית. בשליטה. רצינית".[12] ג'וליה פנלופי תיארה לסביוּת כעקשנוּת: "הלסבית ניצבת כנגד העולם שיצר הדמיון הגברי. איזו עקשנות יש בנו כשאנחנו לוקחות את החיים בידיים![13] הפמיניזם הרדיקלי של מרילין פריי עושה שימוש במונח עקשנות: "התקווה הגדולה ביותר שלנו בימים אלה של סכנת מוות טמונה ביצירה עקשנית של משמעות חדשה, של אתרי משמעות חדשים, ושל דרכים חדשות להיות בעולם, ביחד."[14] עקשנות כתעוזה, כהתנגדות, כיצירתיות.

כדי להבין איך העקשנות (willfulness) קשורה לכאן, כדאי לבחון הגדרה טיפוסית למונח: "לתבוע, או להיות מוכנה לתבוע את רצונך, גם נוכח שכנוע, הוראה או פקודה; להישלט בידי הרצון בלי להתחשב בהיגיון; נחישות ללכת בדרכך; קשיות עורף או סטייה" (מתורגם מהגדרת הOED). להיקרא קשת עורף או סוטה כי ההיגיון של אחרים לא משכנע אותך – זה מוכר לך? שמעת את זה כבר פעם? כשמאשימים אותך בעקשנות, נדמה שהקיום שלך הוא קיום דווקאי, סירוב לפנות את הדרך, לסגת, לוותר על הדרך שלך. האם האישום הזה נגדנו יכול, כמו שתיארה ווקר, להפוך לדרך שלנו להיות בשליטה? אם אנחנו מואשמות בעקשנות, אנחנו יכולות להודות בה ולגייס אותה לטובתנו.

אולי אנחנו חייבות להיות עקשניות כדי להמשיך במה שאנחנו עושות, אם הכיוון שבו אנחנו הולכות לא נחשב ל"דרך הנכונה". אנחנו מכירות את החוויה של הליכה נגד הזרם בתוך קהל אנשים. נדמה שכולם הולכים בכיוון ההפוך ממך. אף אחד לא צריך להדוף או לדחוף אותך באופן אישי כדי שתרגישי שאת נהדפת ונדחפת כנגד המומנטום של התנועה הכללית. כדי להמשיך ללכת את צריכה לדחוף חזק יותר מכל אלה שהולכים בדרך הנכונה. הגוף ש הולך "נגד הכיוון" מפריע לתנועה שמתפרשת כרצון הקהל. להתמיד – להמשיך בהתמדה – דורש מגופים מסוימים מאמץ עצום, מאמץ שאחרים עלולים לפרש כסרבנות, כהתעקשות ללכת נגד הזרם. כדי ללכת נגד הזרם את צריכה להתעקש, אבל שופטים אותך כאילו הלכת נגד הזרם כי את עקשנית. הפרדוקס הנצחי: את נדרשת להיות מה שחושבים שאת.

חיוני שלא נחשוב שעקשנות היא עניין של נשים בודדות שהולכות נגד הזרם החברתי. עם זאת, חשוב לשים לב שהחברה נחווית ככוח; וכוח מורגש באופן הישיר ביותר כשמנסים להתנגד אליו. החוויה שה"עקשנות" נותנת לה שם היא חוויה של עמידה כנגד, לכן פוליטיקה של עקשנות חייבת להיות פוליטיקה קולקטיבית. הקולקטיב שאני מדברת עליו איננו מרחב נתון, אלא אוסף של א.נשים שמנסות למצוא מרחב קיום חדש. כשאת לא הולכת עם הזרם את צריכה תמיכה. זו הסיבה שאני חושבת על פוליטיקה פמיניסטית קווירית כעל פוליטיקה של שולחנות: שולחנות תומכים בהתכנסות, וכשאנחנו חיות את חיינו בדרכים שאחרים תופסים כדווקאיות, אנחנו זקוקות לתמיכה.

זרימה היא תוצר של גופים רבים שהולכים באותו כיוון. ללכת זה גם להתכנס. זרימה יכולה להיות תוצאה של התכנסויות מסוגים שונים: התכנסויות של שולחנות, למשל, כאובייקטים המצויים בין בני אדם ותומכים בקשר ביניהם. כמה פעמים אמרו לי לחכות לשולחן במסעדה, וזוג סטרייטי שנכנס אליה אחריי הובל מיד לשולחן? יש אנשים שצריכים להתעקש כדי להיות מושא לפעולה חברתית. נצטרך אולי להכריז שאנחנו כאן, לנופף בזרוע ולהגיד: הנה אני! לאחרים מספיק פשוט להופיע, כי מקומם ליד השולחן מובטח עוד לפני שתפסו אותו. העקשנות מגלמת את ההשלכות הבלתי מאוזנות של ההבדל הזה.

לייחס למישהי עקשנות זה לייחס רגש שלילי לאותם גופים ש"מפריעים", הגופים שהולכים נגד הזרם. ייחוס של עקשנות הוא אם כך האשמה בהשבתת שמחה. גם שיחות הן זרמים; גם הן רוויות, ואת הרוויה הזו אנחנו חוות כ"אווירה". אם מייחסים לי עקשנות, פירושו שאני זאת ש"הורסת את האווירה". עמיתה סיפרה לי שברגע שהיא פותחת את הפה בפגישה היא כבר רואה את גלגולי העיניים, "שוב היא מתחילה". הניסיון שלי כבת פמיניסטית למשפחה רגילה לימד אותי הרבה על גלגולי עיניים. את כבר יודעת את כל זה. לא משנה איך תדברי, זו שמשמיעה את קולה כפמיניסטית תיתפס כמי שגרמה לוויכוח, זו שערערה את שלום הבית השברירי. העקשנית הופכת לנקודת המתח בחדר. העקשנות דביקה: היא האֲשָמה שנדבקת.

אם להיקרא עקשנית משמעו לגרום לבעיה, אנחנו יכולות לנכס את העקשנות כמטרה פוליטית. היסטוריות של פמיניזם קווירי מלאות בנשים שהכריזו על עצמן שהן עקשניות. נחשוב על "מועדון ההטרודוקסיה" שפעל בגריניץ' וילג' בתחילת המאה העשרים, מועדון של נשים בלתי רגילות. בספר ההיסטוריה הנפלא שכתבה ג'ודית שוורץ על המועדון היא מספרת שהן תיארו את עצמן כ"חבורה קטנה של נשים עקשניות".[15] הטרודוקסיה היא "החזקה בדעות לא שגרתיות, מה שאינו תואם אמונות מקובלות". אם את עקשנית, פירוש הדבר שאת מוכנה להכריז שאת לא מסכימה, ולעמוד מאחורי המחלוקת. אם תתווכחי, אולי יחשבו שאת לא נחמדה. אפשר לומר שפמיניזם הוא יציר כפיהן של נשים לא נחמדות.

ההיסטוריה הפוליטית של שביתות והפגנות היא היסטוריה של אלו שמוכנות לעמוד בגופן בדרכם של אחרים – לחסום בעזרת הגוף לא רק את תנועת העוברים ושבים אלא גם את תזרים הסחורות של הכלכלה. אם עקשנות היא סוג של פוליטיקה, הרי זאת פוליטיקה שלא רק "לא הולכת עם הזרם" אלא גם מוכנה לחסום אותו. שביתת רעב יכולה להיחשב לעקשנות מזוקקת: יכולותיו של הגוף מופנות כולן לחסימה. כשחסימת הזולת הופכת לסירוב-עצמי, חסימת המעבר אל תוך הגוף. תולדות העקשנות הן תולדותיהן של אלו שמוכנות לחסום בגופן את הדרך.

גם תודעה פוליטית יכולה להיחשב לעקשנות: לא רק כי קשה לדבר על מה שנסתר מן העין, אלא כי את צריכה להיות מוכנה לעמוד בדרכה של ההסתרה הזאת. יש טיעון שמשותף לגל השני של הפמיניזם[ב], למרקסיזם ולפוליטיקה שחורה וחשוב לשמר אותו: מודעות פוליטית היא יעד, והעלאת המודעות היא היבט חיוני של עבודה פוליטית קולקטיבית. קשה להעלות מודעות מפני שמדובר במודעות למה שנסתר. אם הסתרה מבקשת לתת את הכוח להשתלט על המרחב לאלו שרוצים אותו (כיבוש אפשר לתחזק רק על ידי הסתרת סימני הכיבוש), העלאת המודעות היא סוג של התנגדות לכיבוש.

ניקח לדוגמה את הגזענות. עצם השימוש במונח גזענות יכול להיות עקשני, כאילו הדיבור על הפילוג הוא מה שמפלג. היות שהגזענות מסתתרת מן העין ומהתודעה הציבורית, נדמה שאלו שמזכירות אותה הן אלו שמקיימות אותה. כבר למדנו שעצם הדיבור על גזענות נחווה כהתפרצות של האישה השחורה הכועסת – כאילו הכעס שלה על הגזענות הוא מה שגורם להתנכרות של התנועה הפמיניסטית. אם נתרחק, סימן שבחרנו לחזור בנו, לסגת. אם נודה באשמה, נפנה לגזענות את הדרך, ניתן לה זכות קדימה. נשים לא לבנות מתבקשות להסכין עם הגזענות הנסתרת: אנחנו מתבקשות "לפנות את הדרך", כלומר לתת לה לשוב. לא זו אף זו, אנחנו מתבקשות לגלם בגופנו את המחויבות למגוון. אנחנו מתבקשות לחייך על גבי הברושורים שלהם. החיוך של המגוון מונע מהגזענות לצוף על פני השטח: הוא סוג של הסתרה פוליטית.

קשה מאוד לדבר על גזענות משום שאופן הפעולה שלה מצנזר את העדויות לקיומה. אלו שמדברות עליה אינן נשמעות כאילו הן מתארות תופעה אלא כאילו הן יוצרות אותה. הסיכון גדול: לדבר על גזענות פירושו לתפוס מקום במרחב רווי מתחים. ההיסטוריה היא מרחב רווי. במחקר על מגוון שהשתתפתי בו פעם, גילינו שלא-לבנים מקבלים לא פעם החלטה אסטרטגית לא להשתמש במונח "גזענות", דווקא משום שהמוסדות והמרחבים היומיומיים רוויים בגזענות.[16] אם את ממילא נתפסת כבעייתית או לא שייכת למוסדות הלובן, יש לך סיבות טובות לא להשתמש באוצר מילים שנשמע מאיים.[17] ההימנעות מהדיבור על גזענות יכולה אפוא להיות דרך להתקיים במרחבים גזעניים. כדי למזער את האיום שכבר טמון בך את מרככת את השפה שלך ואת הופעתך, ושומרת על מרחק מרבי מדמות האישה הלא-לבנה הכועסת. אם כי, כמו שאנחנו יודעות, המרחק הזה יכול להיעלם ברגע שאת נכנסת לחדר, כי הדמות הזאת כבר נכנסה אליו לפנייך.

כשאת משתמשת בשפת הגזענות, אומרים שאת "שוב מתחילה עם זה", שאת "לא משחררת". כאילו לדבר על גזענות זה מה שמנציח אותה. זו הסיבה שגזענות נכנסת לשיח פעמים רבות כסיפור על חוויה מהעבר. קחי למשל את הסרט הבריטי של גורינדר צ'אדה, "שחקי אותה כמו בקהאם" (2002). בבסיס הסרט עומד המאבק על החופש להיות מאושרת, המגולם בחירות שיש לגיבורה ג'סמינדר לעשות מה שגורם לה אושר (במקרה שלה זה לשחק כדורגל – מה שמשמח אותה הוא מה שמקרב אותה לרעיון האושר הלאומי). אביה, שזוכר את הגזענות בעברו, עומד בדרכה.

האב נושא שני נאומים בנושא, אחד בתחילת הסרט ואחד בסופו:

כשהייתי נער בניירובי הייתי שחקן הקריקט הכי טוב בבית הספר. אפילו ניצחנו בגביע מזרח אפריקה. אבל כשהגעתי לארץ הזאת, כלום. הלבנים הארורים במועדון צחקו על הטורבן שלי ושלחו אותי לחפש את החברים שלי… היא רק תתאכזב כמוני.

כשהשחקנים האנגלים זרקו אותי מהמועדון שלהם כמו כלב לא התלוננתי. להפך, נשבעתי שלעולם לא אשחק יותר. מי סבל מזה? אני. אבל אני לא רוצה שג'ס תסבול. אני לא רוצה שהיא תעשה את הטעויות שאבא שלה עשה, תשלים עם החיים, תשלים עם המצב. אני רוצה שהיא תילחם – ואני רוצה שהיא תנצח.

בנאום הראשון האב אומר שכדאי שהבת שלו לא תשחק כדי שלא תסבול כמוהו. בנאום השני הוא אומר שכדאי שהיא כן תשחק כדי שלא תסבול כמוהו. בשני הנאומים מובלע הרצון למנוע מבתו סבל, והוא מובע כרצון שהיא לא תחווה את הסבל שהוא עצמו חווה. הנאום השני רומז שהגורם האמיתי לסבלו של המהגר הוא הסירוב לשחק את המשחק הלאומי: אתה סובל כי אתה לא משחק את המשחק, ומכך משתמע שההימנעות היא הדרה עצמית. האב משחרר את ג'ס כדי שהיא תהיה מאושרת. מתוך השחרור של ג'ס הוא משחרר גם את סבלו-שלו, את האומללות שחש כשהשלים עם הגזענות – ההשלמה היא כביכול מקור ההדרה.

אני רוצה להציע שבנאום הראשון האב מוצג כמלנכולי: כשהוא מסרב לוותר על סבלו, האובייקט האבוד (הכדורגל) הופך להיות חלק ממי שהוא. אפשר לקרוא את הסירוב שלו לרצונה של ג'ס לשחק כדורגל כסימפטום של אותה מלנכוליה, כהיצמדות עקשנית לפגיעה שהוא עצמו חווה.[18] "מי סבל מזה? אני," הוא אומר. מקורה של ההרגשה הרעה הוא המהגר שלא הסכים להרפות מהרעיון שגזענות היא המקור לסבלו. המהגר המלנכולי נאחז באובייקטים שמעידים על האחרות שלו, כמו הטורבן, או לכל הפחות הזיכרון של הלעג לטורבן, כי הם קושרים אותו להיסטוריה של גזענות. כאילו שכדי להשתחרר מהכאב שהגזענות גורמת צריך להרפות מן הגזענות כדרך לזכור את הכאב הזה. הייתי אומרת אפילו שהגזענות מובנת כדבר שהמהגר המלנכולי קשור אליו, כהיקשרות לפגיעה שמאפשרת למהגרים להצדיק את סירובם להשתתף במשחק הלאומי ("הלבנים הארורים במועדון"). אפילו ההיזכרות בחוויית הגזענות, או תיאור של חוויה כמקרה של גזענות, יכולים להעמיד אותך בדרכם של אחרים אל האושר.

המודעות לגזענות הופכת לסוג של תודעה כוזבת, לידיעה של מה שכבר אינו קיים. הגזענות ממוסגרת כזיכרון שההיצמדות אליו רק מתישה אותנו. משימת ההתאזרחות הופכת למשימת המרה: אם הגזענות אינה קיימת אלא בזיכרון ובתודעה, היא תיעלם אם רק נוכל גם אנחנו להכריז שהיא איננה. הנרטיב שמובלע כאן הוא לא שאנחנו ממציאות את הגזענות, אלא שאנחנו משמרות את כוחה לארגן את הסדר החברתי משום שאנחנו לא מסוגלות להתגבר עליה. הדבר המוסרי לעשות הוא "להתגבר על זה", כאילו אם את מתגברת על זה זה נעלם.

 

סיכום: מניפסט משביתת השמחות

אודרי לורד לימדה אותנו שהחופש להיות מאושרת מיתרגם מהר מאוד לחופש להתעלם ממה שמאיים על אושרך.[19] תולדות ביקורת האושר הפמיניסטית יכולות להיתרגם למניפסט: אל תתעלמי; אל תתגברי על זה. הסירוב להתגבר על זה הוא צורה של בגידה. עקשנות היא צורה של בגידה: חשבי על אדריאן ריץ', שקראה לנו לא להיות נאמנות לציביליזציה. אם זה לא נעלם, אנחנו לא מתגברות על זה. אם זה לא צודק, אנחנו לא נאמנות לזה.[20] אפשר לחשוב מחדש על עקשנות כעל סוג של פוליטיקה: סירוב להסיט את המבט ממה שכולם מתעלמים ממנו. אלו שמתריעות שגזענות, סקסיזם, והטרוסקסיזם קיימים במציאות מואשמות בעקשנות; הן מסרבות לתת לכל השאר לדלג מעל המציאות הזאת.

בעולם שמתאר את המציאות החברתית כחגיגה של מגוון, מי שמדברת על חוסר צדק, אלימות, הכפפה, וכוח עלולה להפוך לאבן נגף – זו שמפריעה לאושרם של אחרים. מה שאת אומרת נשמע כמו חיטוט בפצעים ישנים, כאילו את נצמדת למשהו – זיכרון אישי או קולקטיבי, תחושה שההיסטוריה לא גמורה ולא פתורהבגלל שכואב לך.

 

אנשים אומרים שלהיאבק נגד גזענות זה כמו לדפוק את הראש בקירהקיר שומר על מקומו, והראש שלך הוא זה שכואב. יכול להיות שנצטרך להישאר עם הכאב של היבלות שלנו. אבל זה לא כל מה שאנחנו אומרות ועושות. אנחנו יכולות להכיר בכך שאנחנו לא מקורה של האומללות שיוחסה לנו, אבל גם בהשלכות של הזיהוי שלנו כמקור לאומללות. אנחנו יכולות לדבר על כך שאנחנו עקשניות, משביתות שמחות, נשים שחורות זועמות; אנחנו יכולות להשיב לעצמנו את הדמויות האלו; אנחנו יכולות לדבר על השיחות ההן שניהלנו סביב שולחן האוכל או בפגישות או בסמינרים. אנחנו יכולות לזהות כמה המקום הזה מוכר לנו ולצחוק על זה, גם אם לא כולנו יושבות בדיוק באותו מקום (ואנחנו לא יושבות באותו מקום). יש שמחה בהשבתת שמחות. להשבית שמחות: אפשר, ואנחנו עושות את זה. אנחנו מתעקשות להתעקש.

 


הערות המתרגמת:

[א] המונח בו אחמד משתמשת הוא affective community. Aפקט הוא מונח המקבץ תחתיו מגוון תחושות שהן לאו דווקא רגשות במובן המקובל של המילה: חוסר נחת, לאות, אדישות, או ריכוז, למשל, הם aפקטים. Aפקטים אינם "פנימיים": הם קשורים לזרימה של תחושות בין גופים, לאופן שבו את יכולה לחוש מתיחות בחדר שנכנסת אליו גם אם את לא מכירה את האנשים בו.

[ב] מקובל לחלק את ההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית לשלושה "גלים" מטאפוריים: הראשון הוא ההתארגנות רחבת ההיקף הראשונה במערב למען זכויות נשים, שדרשה זכות הצבעה לנשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. הגל השני החל בשנות ה-60 והמשיך עד שנות ה-80 של המאה העשרים לערך, והתאפיין בקריאה לכלול נשים בממסד הליברלי והכלכלי. פעילות הגל השני פעלו להסרת חסמים בפני נשים בשוק העבודה, לחירות כלכלית בדמות האפשרות להחזיק כרטיס אשראי, ולחלוקה שוויונית יותר בנטל עבודות הבית. אחת הפרקטיקות החשובות של תנועה זו היתה העלאת המודעות אליה מתייחסת אחמד: קבוצות קריאה ושיחה פמיניסטיות הביאו את הדיון בזכויות נשים למשקי בית רבים תחת הטענה ש"האישי הוא הפוליטי". הגל השלישי של הפמיניזם מוגדר הרבה פחות. הוא החל בשנות ה-90 ויש שיטענו שאנחנו עדיין בעיצומו. ככלל, המחשבה הפמיניסטית הכלולה בגל זה כוללת את החוויה של נשים לא לבנות ולא אמידות, שהגלים הקודמים הדירו פעמים רבות; היא מתמקדת בהתייחסות לאלימות מסוגים שונים נגד נשים ובמניעתה; והשפעותיה מורגשות בעולמות האמנות והבידור בייצור דימויי נשים מגוונים. החלוקה לגלים אינה מושלמת, והיא מאפיינת בעיקר את העולם דובר האנגלית – אך הגלים הללו, וגלי-הנגד שהולידו (בהם הממסד התנגד בצורות שונות לדרישות ולדרכי הפעולה של כל שלב בתנועה) ניכרים גם אצלנו במזרח התיכון. 


הערות המקור:

[1] Arlie Russell Hochschild, The Managed Heart: Commercialization of Human Feeling (Berkeley: University of California Press, 2003) 59-61

[2]  Sara Ahmed, Queer Phenomenology: Orientations, Objects, Others (Durham, NC: Duke University Press, 2006) 138.

[3]  סימון דה בובואר, המין השני, כרך ראשון: העובדות והמיתוסים. הוצאת בבל, תרגמה: שרון פרמינגר. עמ' 26.

[4] ראו לדוגמה: Nancy Garden, Annie on My Mind (New York: Farrar, Straus & Giroux, 1982),191

[5] Marilyn Frye, The Politics of Reality: Essays in Feminist Theory (Trumansburg, New York: The

Crossing Press, 1983).

[6] Frye, 2-3.

[7] להתייחסויות מוקדמות לרגשות פמיניסטיים ראו:

Alison Jaggar, "Love and Knowledge: Emotion in Feminist Epistemology," in Ann Garry and Marilyn Pearsall (eds.), Women, Knowledge and Reality: Explorations in Feminist Philosophy (New York: Routledge, 1996) 166-190; Elizabeth Spelman, "Anger and Insubordination," in Ann Garry and Marilyn Pearsall (eds.), Women, Knowledge and Reality: Explorations in Feminist Philosophy (New York: Routledge, 1989) 263-274.

על הטיעון החשוב בדבר הצורך להפריד בין אי-צדק לבין חוויה רגשית של עלבון או כאב ראו:

Lauren Berlant, "The Subject of True Feeling: Pain, Privacy and Politics" in Sara Ahmed, Celia Lury, Jane Kilby, Maureen McNeil, and Beverley Skeggs (eds.), Transformations: Thinking Through Feminism (London: Routledge, 2000) 33-47.

להמשך הדיון בפמיניזם ורגשות ראו את הפרק האחרון בספרי, "Feminist Attachments", בו אני דנה בפליאה, תקווה וכעס כרגשות פמיניסטיים.

Sara Ahmed, The Cultural Politics of Emotion (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2004).

[8] Audre Lorde, Sister Outsider: Essays and Speeches (Trumansburg, New York: The Crossing

Press, 1984); bell hooks, Feminist Theory: From Margin to Centre (London: Pluto Press, 2000).

[9] hooks, 56

[10] Lorde, 131.

[11] Ama Ata Aidoo, Our Sister Killjoy (Harlow: Longman, 1997) 10.

[12] Alice Walker, In Search of Our Mothers’ Gardens (Phoenix: New Edition, 2005).

[13] Julia Penelope, Call Me Lesbian: Lesbian Lives, Lesbian Theory (Berkeley, CA: Crossing Press,

1992) 42.

[14] Marily Frye, Willful Virgin: Essays in Feminism, 1976-1992 (Berkeley, CA: Crossing Press, 1992).

[15] Judith Schwarz, Radical Feminists of Heterodoxy (Chicago, IL: New Victoria Publishers, 196) 103.

[16] Sara Ahmed, Shona Hunter, Sevgi Kilic, Elaine Swan, and Lewis Turner, "Race, Diversity and

Leadership in the Learning and Skills Sector," (PDF) Unpublished Report, 2006.

[17] Nirmal Puwar, Space Invaders: Race, Gender and "Bodies out of Place" (Oxford: Berg, 2004)..

[18] לדיונים מרתקים במלנכוליה גזעית ראו:

Anne-Anlin Cheng, The Melancholia of Race: Psychoanalysis, Assimilation and Hidden Grief (Oxford: Oxford University Press, 2001); David L. Eng and Shinhee Han, "A Dialogue on Racial Melancholia," in David L. Eng and David Kazanjian (eds.) Loss: The Politics of Mourning (Berkeley: University of California Press, 2003) 343-371.

[19]  Lorde, 76.

[20] Adrienne Rich, "Disloyal to Civilization," in Lies, Secrets and Silence (Norton: New York, 1979).

פרויקט התרגומים הפמיניסטי

כמה שבועות לאחר תחילת הסגר הראשון באפריל 2020, התחלנו לקיים מפגשי זום שבועיים של אקדמאיות בתחילת דרכן באקדמיה לשוויון. השיחות בפגישות האלה הציפו בין היתר את החסר הגדול  בטקסטים נגישים, כתובים בעברית של חוקרות שאותן קראנו רק באנגלית. הרגשנו ששרה אחמד, הוגה פמיניסטית בריטית-אוסטרלית, מלווה את חוויות היום-יום שלנו. רצינו לחלוק עם נשים דוברות עברית את התבונה והנחמה בדבריה, אשר היוו את נקודת הפתיחה לפרויקט התרגומים הזה, וחברות נוספות הצטרפו ליוזמה. אחמד עצמה מדברת על טקסטים כבני-לוויה. בהקדמה לספרה "לחיות חיים פמיניסטיים" (2017), היא מזכירה לנו שטקסטים יכולים ללוות אותנו כשאנחנו הולכות בדרך לא סלולה. אנחנו יכולות להרגיש קרבה לטקסטים מסוימים, כאלה שנותנים ביטוי לתחושות שלא ידענו לתת להן שם ועושים סדר בחוויות שהיו בלתי מובנות לנו. היא אומרת עוד שטקסט שמלווה אותך – טקסט בן לוויה – יכול לעודד אותך להטיל ספק בדרך שאת כבר הולכת בה, או לשקול אותה מחדש; אבל בעיקר, טקסט כזה מזכיר לך שאת מצטרפת לדרכן של אחרות – שאת לא הולכת לבד.

אנחנו מתרגמות לעברית ומפרסמות בפלטפורמה חינמית מאמרים פמיניסטיים שאנו רואות כמרכזיים בתיאוריה, בפרקטיקה ובעיקר בחיי היום יום הפמיניסטיים כאן ועכשיו. מאמרים שנבחרים באהבה על ידי המתרגמות, ושיהיו נגישים לכל אחת ואחד, לקרוא או להאזין, ללא צורך בשייכות אקדמית או אחרת. חשבנו שאם לנו זה חסר, יתכן שזה חסר גם לאחרות, אז למה שלא נתרגם אותם גם עבור מי שאנגלית אינה שפה נוחה עבורן, למי שאין להן נגישות לפלטפורמות אקדמיות, ובכלל, עבור כולנו.

בניית בית ותחזוקו, כפי שכתבה שרי אהרוני, יכולים לייצר "תחושת המשכיות, ביטחון ותקווה". אנחנו מקוות שגם אתן תמצאו בתוך הטקסטים האלו לבנים לבניית המשכן שלכן.

חברות הקולקטיב – שיא ברבי, קלה ספיראפרת בן שושן גזית, רונית מטר, שיר ברבי, ניצן טל ונגה ענבר. מוזמנות ליצור איתנו קשר בכתובת: tirgumim.feministim@gmail.com 

פרסום זה הופק בתמיכת הנציגות בישראל של קרן רוזה לוקסמבורג, באמצעות מימון המתקבל מהמשרד הפדרלי הגרמני לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח. אפשר להשתמש בפרסום זה או בחלקים ממנו בלא תשלום אך תוך ציון מראה המקום. תוכן פרסום זה הוא באחריותו הבלעדית של פרויקט התרגומים הפמיניסטי ואינו משקף בהכרח את עמדתה של קרן רוזה לוקסמבורג.

אני שונאת את העורך שלי

Reading Time: 9 minutes נשים בתקשורת – עיתונאיות כותבות לפוליטיקלי קוראת: מרב בטיטו על הקשר בין עורך לכתבת ועל הקושי לסקר ולמסגר את הסיפור כשההחלטות לא נתונות בידייך

איפה הנשים בתקשורת הישראלית?

Reading Time: 9 minutes בתום שנת 2020, עדיין קשה לומר שקיים שוויון מגדרי בתקשורת. בפרוס השנה האזרחית החדשה יצאנו לבדוק את מצב הנשים בתקשורת. בסדרת כתבות מיוחדת נצלול אל המספרים, ההשקפות ונקודות המבט שמשפיעות על החדשות שאנחנו צורכות.

על חבל דק

Reading Time: 4 minutes בסדרת טורים מיוחדת עיתונאיות מרחבי התקשורת הישראלית כותבות לפוליטיקלי קוראת. והפעם: אבירמה גולן, שבמשך שנים הייתה "האישה היחידה בחדר",
מספרת על מה שלמדה בדרך, על מה שאיבדה ועל החבל הדק עליו אנחנו מהלכות