Reading Time: 4 minutes

תלבושת אחידה זוכה לשם רע, אבל יכולה לתרום לבנות שלנו

האם מותר למורה להעיר לתלמידה על לבוש חושפני? למה לא מעירים לבנים? מה המשמעות של כל הערה? האם תלבושת אחידה יכולה לספק סביבה חינוכית תומכת? שאלות של מורה אמיתית, שמדווחת אלינו מחצר בית הספר
Reading Time: 4 minutes

מאת: לינור (*)

"תגידי, האם מותר לי, כמורֶה, להעיר לתלמידה על בגד הים שלה?". זו השאלה ששאל אותי קולגה אחרי יום בריכה בית ספרי. הוא לא נקב בשם התלמידה ואין לי מושג מי היא או איזה בגד-ים היא לבשה. שיחת מסדרון חטופה.

כשלעצמי, התשובה הייתה לי ברורה. לא. לא, כי אתה מורֶה וזה לא מקומך. בדיוק כמו שזה לא מקומי, כמורָה, להעיר כזו הערה. למחרת, אחרי כמה שיחות מסדרון נוספות באותו נושא, עם מורים אחרים, חזר אליי הקולגה עם פסיקה: "את במיעוט, את טועה, גם המורות האחרות חושבות ככה".

אני מלמדת בבית-ספר שש-שנתי שלא מונהגת בו תלבושת אחידה. בכל פעם שעולה דיון על לבוש של תלמידה, וזה תמיד על תלמידות ולא על תלמידים, אני מנסה לחשוב מה עומד מאחורי האמירה הבית ספרית שאין תלבושת אחידה.

תלבושת אחידה: למה כן ולמה לא?

באופן כללי, ישנן שתי גישות עיקריות בכל הנוגע לתלבושת אחידה. לפי הגישה הראשונה תלבושת אחידה מייצרת אחדות, תחושת ביחד, מטשטשת פערים כלכליים ותורמת למשמעת במוסד החינוכי. גישה זו הנחתה את גדעון סער, בתפקידו כשר החינוך בשנת 2010, לחייב בתלבושת אחידה בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, חיוב שלא האריך ימים. עד אז תלבושת אחידה הייתה המלצה בלבד, הנתונה להחלטת הנהלת והורי בית-הספר וזה מצב הדברים גם כיום.

התלבושת האחידה היא לא עניין ישראלי – היא נהוגה במדינות שונות. וגם בבריטניה, בקנדה, באוסטרליה ובארצות הברית, יש מקומות בהם התלבושת האחידה היא חובה ומקומות בהם הנהלת בית הספר וההורים הם אלו שמחליטים אם להנהיג תלבושת אחידה או לא.

הגישה השנייה מתנגדת להנהגת תלבושת אחידה במוסדות חינוך ומבוססת על האמונה שתלבושת אחידה פוגעת בחופש הביטוי של התלמידים, משרה אוירה צבאית ולא נותנת מקום לאינדיבידואציה של כל אחת ואחד.

למה אני מתכוונת? בני ובנות הנוער קשובים קשב רב לרשימת הדרישות, הגלויות והסמויות, מה ללבוש? איך לדבר? כיצד להתנהג. הדרישות משתנות ממקום למקום – בבית, בבית-הספר, בתנועת הנוער או בקבוצת הספורט, וכמובן, ברשתות החברתיות, מה שהופך את הבנתן למורכבת עוד יותר. האמת היא שלהיות בת או בן עשרה זה די קשה. שאלות של זהות, בירור עצמי, מי אני בעולם? רצון להשתייך ועדיין להיות ייחודית, בדיקת גבולות ומה נכון לי, איך אני רוצה להציג את עצמי ואילו תגובות אני מקבלת?

אחרי עשור של עבודה מגוונת עם בנות ובני נוער, למדתי שצורת הלבוש היא דרך להביע משהו, לפעמים זו הדרך שלי להגיד שאף אחד לא מחליט עליי ולפעמים אני רוצה שמישהו ישים לי גבולות ויגיד לי, זה לא מתאים. חולצה גזורה או מכנס שק שעוד רגע נופל, רק שמישהו יראה אותי, גם אם זה המנהלת בכניסה לבית-הספר שתיקח אותי לשיחה כי הגעתי עם גופיה, לפחות היא ראתה.

תלבשי מה שאת רוצה? לא בבית ספרנו  

וכך, בית הספר בו אני מלמדת אימץ את הגישה הזו ואין בו חובה של תלבושת אחידה. זאת אומרת שמותר חולצות בטן, גופיות ספגטי, מכנסונים קצרצרים, כפכפי אצבע ושיער צבעוני. בשנתי הראשונה בבית הספר, הופתעתי מכך שהכל מותר, לא הכרתי זאת בבתי-ספר אחרים שעבדתי בהם. הופתעתי לטובה מכך שתלמידות מגיעות באיזה בגדים שבא להן וזה בסדר, אף אחת, ויותר מזה, אף אחד מאנשי הצוות לא אומר להם כלום. זה לא עניין, non-issue.

אבל אז, שמעתי שני מורים מנהלים שיחה על לבוש לא הולם, לדעתם, של תלמידה. הבנתי שעם כל הרצון הטוב זה כן עניין. המילה צניעות נזרקה לאוויר והישראליות, על שלל שסעיה, מצאה את ביטויה דרך גופיה של נערה.

בישראל לבוש בכלל, ותלבושת אחידה בפרט, נוגע במתחים ישראליים שונים, או כמו שהם נלמדים בשיעורי אזרחות – שסעים, קרעים. השסע הדתי מעלה נושאים שבין צניעות לפריצות, בין שמרנות לפתיחות. השסע הלאומי שם זרקור על שוני בלבוש בין כיפה וציציות לכאפיה ובין כיסוי ראש לכיסוי הכתפיים, המרפקים ועד לכיסוי כל הפנים. והשסע העדתי יוצר קשרים בין לבוש ובין תפיסות של ראוי ולא ראוי, בין ביקורתיות גלויה לבוז בלתי נמנע.

נבחרת נורווגיה בכדורעף חופים באולימפיאדת טוקיו
נבחרת נורווגיה בכדורעף חופים באולימפיאדת טוקיו, בלי ביקיני

היחס ללבוש בתחומים שונים של חיינו מבטא גם תפיסות מגדריות והסללה מגדרית. קיבלנו תזכורת לכך באולימפיאדה  בטוקיו כשנבחרת הנשים הנורווגית בכדורעף חופים עלתה להתחרות כששחקניותיה לובשות מכנסיים ולא ביקיני. הן נקנסו ב-1,500 יורו כיוון שהפרו את קוד הלבוש (את הקנס שילמה הזמרת פינק כאות תמיכה בנבחרת). בענפי ספורט שונים נשים נדרשות להתחרות בתלבושות מינימליות בניגוד לנבחרות הגברים באותם ענפים.

אני כבר כמה שנים בבית הספר והשיח על עור חשוף ממשיך לעלות סביב לבוש של תלמידות. אם תלמידים משחקים כדורסל במגרש ומורידים חולצה, אין עם זה שום בעיה, בנים יהיו בנים וגם כגברים אף אחד לא אומר להם לשים עליהם משהו. אבל כשהמורה מעיר לנערה, הוא רוצה ללמד אותה איך נכון לנערה להתלבש ומקווה שהלמידה הזו תלווה אותה גם כאישה.

על קוצה של הערה 

כשמורֶה שואל אותי אם הוא יכול להעיר לתלמידה על בגד הים שלה הוא רוצה להגיד לה, להסביר לה, שזה לא מתאים, שכך לא הולכים. כפי שהסביר לי המורה המדובר, הוא רוצה להגן עליה מתגובות שהיא עלולה לקבל מכל מיני נערים וגברים.

להעיר לנערה על לבושהּ, על אחת כמה וכמה במסגרת בה אין שום הגבלה על לבוש, זה להסביר לה שהיא לא בסדר בלי סיבה. זה לא לראות את הסביבה והחברה שאומרות לילדות, נערות ונשים שיש דרך בה הן מצופות להתלבש ולהתנהג. זה לא לראות את הנזק שעלול להיגרם, שלא במתכוון, לדימוי הגוף של אותה נערה.

זה גם להגיד אצלנו "אין תלבושת" מן השפה אל החוץ מבלי לעצור ולחשוב "למה בעצם?". הרי המורה אומר לנערה שאמנם אין תלבושת אחידה ומותר בגד-ים בבריכה אבל שהיא לא באמת יכולה לבחור ללבוש את מה שהיא רוצה. שאלתי אותו, מה זה ייתן אם הוא יעיר לה? "שתדע", אמר והמשיך "לפי הגישה שלך היא גם יכולה ללכת עירומה."

כדאי בעיניי לעצור ולחשוב מה עומד מאחורי הבחירה בתלבושת אחידה או בהיעדרה, וגם כיצד נכון שנגיב על הלבוש של הנערות והנערים, אם בכלל. כל תגובה שלנו מייצרת אדוות שמגיעות רחוק בחייהם של הנערים והנערות. האמירות שלנו משפיעות על עיצוב הדימוי העצמי, התפקיד המגדרי ותחושת העצמאות ויכולת הבחירה של הנערות. אם לא נצליח לבחור בתגובות מושכלות וחינוכיות, אולי כדאי לנו לתמוך בתלבושת אחידה, ולהימנע מהאתגרים האלו. הרי, בינינו, זה לא שהן לא מרגישות את המבטים, ממורות וממורים, עיקר התקשורת היא כלל לא במילים ואלה שכן נאמרות כדאי שיהיו שקולות ומאפשרות.

אגב, אני תומכת בתלבושת אחידה שוויונית מגדרית. אני חושבת שיתרונותיה עולים על חסרונותיה. לתחושתי, לכולנו חסרה תחושת שייכות, שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו, חלק מאיזשהו מרקם אנושי. אני חושבת שהלכנו רחוק מידי כחברה עם קידוש האינדיבידואל, אנשים עושים לביתם ומתקשים לראות מעבר לעצמם. יש דרכים יצירתיות לבטא את עצמי ואת הייחוד שלי גם כשאני לובשת תלבושת אחידה. תלבושת אחידה מייצרת מרחב ברור ובטוח בו אפשר לחקור, לתהות, ללמוד ולגלות מתוך הסתכלות שהיא גם פנימית ולא רק חיצונית.

(*) הכותבת אשת חינוך ומורה במערכת החינוך הישראלית, וביקשה לא לפרסם את המאמר בשמה המלא

למאמרים בנושא חינוך מגדרי לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: תמונה מהקליפ של בריטני ספירס "hit me baby one more time" תמונה בגוף הכתבה: adasha  מאתר pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גרפיטי שציירה שמסיה חסאני

לא נרשה שהטאליבן יעלים את האמנית האפגנית שמסיה חסאני

Reading Time: 4 minutes שמסיה חסאני היא אמנית גרפיטי אפגנית שידועה בעולם כמייצגת את הקול המושתק של האפגניות. האמנות המרהיבה שלה מראה את החיות והמוות שאופפים אותן. לאחרונה הטאליבן חזר לשלטון ומצבה לא ברור. אנחנו מסרבות לשכוח אותה

קראי עוד »