Reading Time: 6 minutes

אני רוצה שהעולם ידע ששמה הוא ג'יוטי סינג

בשנת 2013 אירע מקרה אונס שהחריד את הודו. בעקבותיו ולאחר שהחליטו הוריה של הקרבן לחשוף את שמה, מחאות בשם נשים בהודו עלו מדרגה. מה השתנה מאז ועד ימינו? סקירה
Reading Time: 6 minutes

מאת: אפרת בוסאני לוי

"הבת שלי לא עשתה דבר רע, היא מתה כשהגנה על עצמה. אני גאה בה. חשיפת שמה תעניק אומץ לנשים אחרות ששרדו תקיפות כאלה, שישאבו כוח מבתי", כך אמר ב-2013, באדרי סינג, אביה של ג'יוטי סינג, סטודנטית לפיזיותרפיה בת 23, אשר נאנסה, נשדדה, עונתה ונרצחה על ידי שישה גברים כאשר עלתה עם חבר לאוטובוס בדלהי.

המקרה שארע ב2012 עורר מחאות רבות ברחבי המדינה ונחשב לקו פרשת המים בנושא זכויות נשים בהודו. בעקבותיו שונו חוקים, זורזו משפטים והוחמרו העונשים על אונס ותקיפות מיניות.

בינואר השנה, לאחר מאבקים משפטיים וערעורים רבים, החליט בית המשפט העליון בהודו שבתחילת מרץ 2020 יוצאו להורג בתלייה ארבעה מתוך ששת האנסים של ג'יוטי סינג: מוקאש סינג, וינאיי שארמה, פאוואן גופטה ואקשאיי טאקור. בפועל, ההוצאה להורג התרחשה בסוף אותו החודש.

מחאה על רצח ג'יוטי סינג
במחאה על האונס המחריד, 3.1.2013 צילום: Ramesh Lalwani

 

ראם סינג (אחיו של מוקאש), שמעשיו זעזעו את העולם, נמצא מת בתאו בשנת 2013. על פי טענת משפחתו, אסירים אחרים התנכלו לו, אנסו והכו אותו כשהיה בכלא. עד היום לא ברור אם התאבד או נרצח.

האנס השישי היה בן 17 בעת ביצוע המעשה. הוא נשפט כקטין, למרות מאבקים משפטיים והתנגדות מצד משפחתה של ג'ויטי סינג, ונאסר לשלוש שנים בלבד. על פי הדיווחים, בכלא הוא למד מקצוע וכששוחר ב2015, קיבל זהות חדשה, עבר לעיר אחרת ואף קיבל מענק כספי מהמדינה כדי שיוכל להתחיל מחדש. משפחתו נידתה אותו בעקבות המעשה.

על פי החוק ההודי שמה של נאנסת אסור לפרסום, על כן לפני שחשף אביה את שמה היא כונתה נירבהאיה, כינוי שמשמעותו "חסרת הפחד". בהודו עדיין מכנים אותה כך, אולי מפני שהיא כבר הפכה לסמל: ההתנהגות האמיצה שלה ומאבקה, גם במצב הקשה בו הייתה, עוררו השראה בנשים רבות והיא קיבלה את אות האומץ הנשי הבינלאומי בשנת 2013.

ג'יוטי סינג הייתה ביתם של אשא ובאדרי סינג. היא חלמה לעסוק ברפואה ולהקים בכפרה מרכז רפואי שיסייע לעניים. היא החלה ללמוד פיזיותרפיה ועבדה קשה כדי לממן את לימודיה. במקביל, גם הוריה מכרו חלק מאדמתם כדי לממן את השכלתה. מסביב שאלו, "למה אתם מוכרים את זה בשביל השכלה לבת?", אבל מבחינתם לא היה הבדל בין ההשכלה של ביתם לבניהם.

סינג אמורה הייתה להתחיל התמחות מפרכת שלאחריה תוכל לסייע בפרנסת משפחתה. בליל ה16.12.2012 הלכה לסרט עם חבר, אווינדר פנדיי. בשעה 21:30, כשחזרו מהקולנוע, הם עלו על אוטובוס בו היו שישה גברים. בשלב מסוים, סטה האוטובוס מנתינו, האור כבה והגברים החלו להטריד את השניים. הם שאלו מדוע בחורה נמצאת בחוץ בשעה כזו. התפתח עימות והם החלו להכות את פנדיי במוט ברזל. ג'יוטי סינג נאבקה וניסתה להגן עליו. היא צעקה לעזרה, ניסתה לפתוח את הדלתות ולהתקשר למשטרה, אבל הם לקחו ממנה את הטלפון. הם תפסו אותה וסחבו אותה לאחורי האוטובוס, שם אנסו אותה בתורות (ואף החליפו את הנהג, כדי שגם הוא יוכל לאנוס אותה), הכו אותה במוט הברזל והתעללו בה בצורה אכזרית במשך כשעה. היא נאבקה בהם, אך זה לא עזר. ובכל פעם שפנדיי ניסה להתקרב ולעזור לה, הם תפסו והכו אותו.

לבסוף, הם שדדו את כל מה שהיה לשניים וזרקו אותם עירומים בצד הדרך. כששכבו מדממים על הרצפה, הם ניסו לדרוס אותם, אך פנדיי הצליח להזיז את סינג ואת עצמו.

ב23:00 בלילה מצא את השניים עובר אורח. ג'יוטי סינג הגיעה לבית החולים במצב אנוש עם פגיעות בכל גופה. הרופאים לא הבינו איך נשארה בחיים. היא שרדה בבית החולים משך כמעט שבועיים ומתה מפצעיה ב29.12.2012. טרם נפטרה, הספיקה לתת עדות מפורטת עם שמות האנסים, תיאור המקרה ופרטים שסייעו בתפיסתם. לפני מותה ביקשה, "תשרפו אותם בחיים, כדי שלא יפגעו כך באף אחת שוב".

בסרט הדוקומנטרי "בת הודו" מאת לסלי אודווין, שנאסר לשידור במדינה מחשש שיעורר שוב מחאות, התראיין גם אחד האנסים, מוקאש סינג, הוא סיפר שהוא וחבריו שתו הרבה אלכוהול ויצאו לחגוג. אחיו ראם היה מי שהנהיג את החבורה, "אח שלי עשה דברים כאלו בעבר, אבל הפעם הוא לא התכוון לאנוס או ללכת מכות. הוא התכוון להסביר להם, הוא שאל את הבחור למה הוא בחוץ עם בחורה בשעה כל כך מאוחרת והבחור ענה "זה לא עניינך" ונתן לו סטירה… אני לא יודע למה המקרה הזה ארע, בעיקר כדי ללמד אותם לקח".

ההתבטאויות שלו במהלך הריאיון עוררו זעם רב. לדבריו, "במהלך האונס היא לא הייתה צריכה להיאבק, היא הייתה צריכה להיות בשקט ולאפשר את האונס. כך היו זורקים אותה אחרי שאנסו אותה והיו מכים רק את הבחור". באופן כללי, אמר כי "בחורה הגונה לא תשוטט ברחוב בתשע בערב. האישה יותר אחראית על האונס מאשר הגבר".

לדבריו עשו מהמקרה "יותר מדי", מאחר והיו בעבר מקרי אונס ותקיפות נשים חמורות יותר. בנוסף, עונש המוות שקיבלו יחמיר את המצב עבור הנשים. לטענתו, כי כעת, כשגברים יאנסו אישה, הם לא ישאירו אותה בחיים (כי יחשבו שהיא לא תספר על כך מתוך בושה) אלא יהרגו אותה.

גם עו"ד של האנסים, מנוהאר לאל שארמה, התראיין בסרט והכעיס רבים, "הבחורה הייתה עם בחור לא ידוע שלקח אותה לדייט. בחברה שלנו, אנחנו אף פעם לא מרשים לבנות שלנו לצאת מהבית אחרי שש עד שמונה בערב, עם אדם זר. הם עזבו את התרבות ההודית, הם היו תחת הדמיון של התרבות בסרט, שאפשר לעשות הכל… עד היום לא ראיתי מקרה אונס אחד של גברת מכובדת.

"היא לא הייתה צריכה להיות בחוץ כמו אוכל. האישה, יקרה יותר מפנינה, מיהלום. זה תלוי בך איך אתה רוצה לשמור את היהלום שלך. אם תשאיר את היהלום ברחוב, אין ספק שכלב ייקח אותו. לא תוכל לעצור זאת", הוא הסביר והוסיף, "יש לנו את התרבות הטובה ביותר. בתרבות שלנו אין לאישה מקום".

א.פ סינג, עו"ד נוסף המייצג את האנסים היה אף יותר נחרץ. בריאיון לאחר המשפט, הוא החליט שג'יוטי סינג ואוונדר פנדיי קיימו יחסי מין למרות שאינם נשואים ולכן אמר, "אם הבת שלי הייתה מקיימת יחסי מין לפני הנישואים ומסתובבת בלילה עם החבר שלה, הייתי שורף אותה בחיים. לא הייתי נותן למצב הזה לקרות".

התפיסות האלו אינם שייכות רק לאנסים ועורכי דינם אלא מקובלות אצל חלק נכבד מהציבור ההודי. רבים רואים באישה מי שאשמה באונס, כי יצאה מאוחר או לא התלבשה מספיק בצניעות.

מנהיגים דתיים ופוליטיקאים מובילים ומעודדים את התפיסות האלו, וניתן למצוא גם בשנים האחרונות אמירות של פוליטיקאים כמו "אונס לא קורה בכוונה. אירועים כאלו קורים בטעות" (ראמסוואק פאיקרה), "אם הבחורה לא רוצה, אף אחד לא יעז לגעת בה" (באבו לאל גאבור)

גם במקרה של נירבהאיה התבטאו פוליטיקאים באופן דומה: "אני תומך בעונש מוות לאנסים מדלהי", אמר הפוליטיקאי אבו אסים אזמי, "אבל צריך להיות גם חוק שאוסר על נשים ללבוש פחות בגדים ולהסתובב עם בחורים שאינם בני משפחה".

כשבעקבות המקרה והמחאות החליטו בממשלה להחמיר את העונשים על תקיפות מיניות, התנגד הפוליטיקאי מולאיאם סינג נאדאב והסביר, "בחורים ובחורות אוהבים אחד את השנייה, אחר כך יש ביניהם חילוקי דעות והבחורה נותנת הצהרה שנאנסה. ואז הבחורים המסכנים נידונים למוות. האם מקרי אונס צריכים לגרום לתלייה? בנים הם בנים, הם עושים טעויות".

הגורו אסארם באפו, מנהיג דתי (שנעצר ב-2013 על אונס קטינה ונמצא כעת בכלא), אמר באותה תקופה למאמיניו, "הקורבן אשמה כמו האנסים". לדבריו, היה עליה לקרוא לאנסים "אחיי" ולהתחנן שיפסיקו, וגם לקרוא מזמורי תפילה ולהגיד להם שהיא מהמין החלש יותר וכך התוקפים היו נענים לה וכבודה וחייה היו ניצלים.

הפסיכולוג שטיפל באנסים בכלא הבהיר שמדובר באנשים נורמליים, שביצעו פשעים כאלו בעבר ולא נענשו. לכן כשראו אישה שיוכלו לפגוע בה, הם תקפו. בנוסף, לדבריו, יש בכלא אנסים שנשפטו על 12 מקרי אונס, אך סיפרו שאנסו מאות פעמים מאחר והם רואים אונס כ"זכות של הגבר" ובנשים כפחותות ערך בחברה, בהן ניתן לעשות מה שרוצים.

המקרה של נירבהאיה עורר נשים וגברים רבים להילחם בתפיסות האלו. המונים יצאו למחות ברחבי הודו ודרשו צדק לנירבהאיה. הם רצו לבצע לינץ' באנסים, אך לא התכוונו להסתפק בכך. הם דרשו שינוי דרסטי בחברה ההודית. דרשו שמקרים כאלו לא יקרו יותר, שנשים ירגישו בטוחות במדינה שלהן. שהחינוך במדינה יעסוק ביחס לנשים, שיוטלו עונשים כבדים יותר על תקיפות מיניות ושמערכת המשפט תטפל בזריזות ובצורה הוגנת במקרים.

מי שהובילו את המחאה היו נשים. הן עמדו עם שלטים בהם נכתב "אל תלמדו אותי מה ללבוש, תלמדו את הבן שלכם לא לאנוס", "אני לא גוף שאפשר להשתמש בו" וכן, "כבוד לנשים מתחיל בבית ובחברה".

גם תעשיית בוליווד הצטרפה למחאה; שחקניות ושחקנים הביעו את כאבם על מה שארע לנירבהאיה ודרשו שינוי מהותי בחברה. שארוק חאן, אחד הכוכבים הגדולים בבוליווד, רשם בטוויטר: "לא הצלחנו להציל אותך אבל איזה קול חזק יש לך, ילדונת אמיצה שכמותך. קול שאומר לנו שאונס הוא לא סטייה ולא טעות. אונס ממחיש את המיניות כפי שהגדירו אותה התרבות והחברה שלנו. אני כל כך מצטער שאני חלק מהחברה והתרבות הזו. אני כל כך מצטער שאני גבר. אני מבטיח שאלחם למען הקול שלך. אני אכבד נשים, עבור הבת שלי".

המחאות הפכו אלימות, המשטרה ההודית נאבקה בהם עם זרנוקי מים ומקלות, נשים וגברים הוכו ונעצרו אך לא התייאשו. במשך חודש המפגינים חזרו כל יום ונאבקו עבור זכויות נשים. לבסוף, הממשלה הקימה ועדה שתציע תיקונים כדי לטפל בתקיפות המיניות והבטיחה לציבור שיתבצעו שינויים. בעקבות אותה מחאה אכן שונו חוקים והוחמרו העונשים.

למרות זאת, שינויים לוקחים זמן, בעיקר שינויים תרבותיים. מצבן של נשים בהודו עוד רחוק משוויון זכויות. על פי סקר שנערך ב2018, נבחרה הודו למדינה המסוכנת ביותר עבור נשים. על פי הסטטיסטיקה שפרסמה ממשלת הודו באותה שנה, בכל 15 דקות, נאנסת אישה בהודו. על אף זאת, חשוב לציין שהמציאות קשה יותר, מאחר ורוב המקרים לא מדווחים, מתוך בושה או מחוסר אמונה במערכת המשפט.

בנובמבר 2019 מקרה נוסף הוציא את ההמונים לרחובות. ארבעה נהגי משאית ארבו לפריאנקה רדי, וטרינרית בת 27, הם ניקבו את גלגלי הקורקינט שלה, חטפו אותה למקום מבודד, אנסו ורצחו אותה ולאחר מכן שרפו את גופתה.

המחאות פרצו מחדש והמוחים הזכירו שוב את נירבהאיה (הכינוי של ג'יוטי סינג) ואת השינוי שלא קרה.

נראה שהשינוי המהותי התחולל דווקא אצל נשים בהודו, שכבר לא שותקות אלא נלחמות על זכויותיהן, דורשות ביטחון, כבוד ויחס ראוי. מתביישות פחות לספר את סיפוריהן. בעקבות המקרה של נירבהאיה, יותר ויותר נשים מעיזות להתלונן על אונס. סוזט ג'ורדן, אישה שעברה אונס קבוצתי חשפה את זהותה ואמרה, "מדוע עלי להסתיר את זהותי, כשאין זו כלל אשמתי? מדוע עלי להתבייש במשהו שלא אני גרמתי? סבלתי אלימות, עינוי, אונס, ואני נאבקת ואמשיך להיאבק".

צילום התמונה בכותרת: Ramesh Lalwani

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

לומדות מהבריטיות: שש הנקודות להצלחת מחאת הנשים

Reading Time: 3 minutes אקטיביסטיות, כמו "נשים עושות שלום", עובדות למעננו ולא רואות תוצאות מיידיות. "קבוצת שש הנקודות" נותנת תקווה: סיפור של אצילות אנגליות שקידמו את מעמד הנשים. והמסקנה? בישראל ובבריטניה: הזמן למחאת נשים הוא תמיד עכשיו

סוכנות הדוגמנות שאחרי מחלת הסרטן

Reading Time: 3 minutes מחלת הסרטן השאירה את נ' עם גוף חדש. כשהמליצו לה לדגמן היא תהתה אם תוכל לייצג אידיאל יופי שחולות אחרות יתחזקו ממנו. אבל מה שקרה לה כשהגיעה לסוכנות עם הצלקות על עורה, היה אחר משציפתה

איך קומדיות רומנטיות מסכנות חיים של נשים?

Reading Time: 4 minutes קומדיות רומנטיות מציגות התנהגויות כמו מעקב, בידוד, השפלה והטרדה מינית, כחלק מפעולה רומנטית שמובילה לאהבת אמת. מחקרים מראים שהסצנות על המסך משפיעות על התנהגות בפועל, ומובילות לבסוף להטרדות, איומים ואלימות שנשים חוות מדי יום

כולנו מיכל סלה: כשהטראומה שלך היא בעצם גם שלנו

Reading Time: 3 minutes רצח הנשים בישראל מוציא אותנו לרחובות. לא רק כדי לזעוק בשם המתות, אלא כדי לשמור על עצמנו: כולנו נמצאות בקבוצת סיכון להיפגע מאלימות. רקפת גינסברג כותבת על הטראומה הקולקטיבית, שעוברת מדור לדור של נשים בישראל