מחשבותיו של אבא חייל מילואים

מאת: אורי שרמן-קנוהל
הבוקר התפרקתי בבכי, ראיתי את הקליפ שכנסיית השכל הוציאו עכשיו, לשירו של ארז שטרק ז"ל -"שום דבר לא יפגע בי"
הם חיברו את הביצוע המטלטל שלהם לשירתה המצמררת של עמית מן, הפרמדיקית הגיבורה שמסרה את נפשה מתוך רצון לתת סיוע רפואי בקיבוץ בארי, ואף טיפלה באנשים ששרדו את הטבח, אך היא לא.
החיבור הכואב הזה שחרר את הסכר שאני מסתובב איתו מאז מוצאי השבת האיומה.
לאורך כל הימים הבלתי נגמרים האלו, מאז ה-7.10, הנפש שלי בתודעת מלחמה והישרדות.
החלל הפנוי של הנפש והראש, מתמלא כולו במחשבות על המשימות של המילואים, בעדכונים אינסופיים על "המצב", בנונסס חסר משמעות או בעיסוק בכאן ועכשיו.
לא עשיתי כמעט מקום לפגוש בעומק, להרגיש באמת את צער העולם, את הדבר הנורא הזה שאנחנו בתוכו. גם ביציאות אל הבית וברגעי ההפוגה מחוץ למילואים, המפגש עם המשפחה-הילדים והדס מילא את הנפש.אורי שרמן-קנוהל ומשפחתו

כמיהה עמוקה

היום התעוררתי אחרי הפוגה קצת יותר ארוכה, פזרתי את הילדים במסגרות ונשארנו בבית רק הדס שיר ואני. וברגע הזה, שכבר לא הייתי צריך לדאוג לאף אחד, הדס הייתה עם שיר ואני ישבתי בספה, הכל עלה או ירד פנימה לעומק.
התחושה העמוקה של חוסר התכלית, של הבור השחור הזה של הקיום האלים שאנו בתוכו ונשאבים עוד יותר ועוד יותר למטה, אל תהומותיו. חלל שגם כל ההסברים הרציונליים, הרוחניים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, הלאומיים והקיומיים, לא ממלאים אותו. תחושה עמוקה שאנחנו נמצאים במציאות חולה, שהעולם שלנו בוער, שהוא מכלה את עצמו.
שאנחנו כבני אדם קיימים כבר אלפי שנים, ועדיין הורגים אחד את השני כאילו כלום לא השתנה מאז קין והבל, כאילו לא למדנו כלום חוץ משפת הכח והשליטה.
זה מקום בנפש שלא מוכן לקבל את המילים "אין פה סימטריה" ו "אין ברירה אחרת"
מקום שמזדעזע מצהלת ההרס, תמונות של "הישגים" בדמות חיילים על מבנים הרוסים, אוניברסיטה מלאת חורים. דחפורי ענק שמפרקים רחובות.
שמתחלחל מההרג ההמוני, הבלתי פוסק, האובדנים שלא נפסקים מאז ה-7.10, אולי מאז קין והבל.
גברים, נשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. רשימה בלתי נגמרת.
מקום שמזדעזע מהבדיחות הרשומות על פגזים, אותם פגזים שיושגרו אל בתי האויב כי אין ברירה.
אני מבין את הצורך לצחוק וצוחק בעצמי ואז נחרד בעצמי.
מקום שנחרד מכמות הנשקים שמככבים בתמונות בפיד שלנו, טנקים, מטוסים ונגמשים, מכך ש m-16 ותבור הם אקססוריז אופנתיים עכשיו.
מקום שנחרד מחגיגת תמונות הבינה המלאכותית של סלבס ככיתת כוננות.
מקום שדוחה את העובדה שאני עצמי מסתובב עם נשק וציוד לחימה.
מקום שמכיל בתוכו את הכמיהה הנאבית העמוקה למציאות אחרת, בריאה, מתוקנת שבה אנחנו כאנושות פועלים יחד, בחיבור ובשותפות ולא באלימות ומתמשכת ובלתי פוסקת.
מקום שכופר בכל האמיתות שממלאות לנו את החלל, הריק, הוואקום המפרק הזה.
מקום שזועק "אין אלוהים"
כמו שזעק הרב מנחם פרומן מול רגעים כאלה.                                                          
המקום שעליו כתב בכנות ובאומץ, גבריאל בלחסן ז"ל
"ירדתי למטה
פה לפנות בוקר
לקנות שוקולד וסיגריות
ראיתי מתפללים הולכים לסליחות
להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו
על כל הימים הנוראיים שברא לנו
על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש"
(כדורי הרגעה בדבש / גבריאל בלחסן)
"העולם שלנו בוער
גחלים לוחשות לחישות
כבר בגיל צעיר הבנתתי
את מה שידעתי כל חיי
ההתחלה היא ריק
הסוף חלול
והכל לא התחיל אף פעם
ולא יסתיים לעולם
הטובח והנטבח
העוקד והנעקד"
(העוקד והנעקד / גבריאל בלחסן)
בכיתי את כל אלה, והדס חיבקה אותי חזק.
היא אמרה שזה באמת קשה ובלתי נתפס, ומה שנשאר לנו זה הרגעים הקטנים של הביחד, החיבוק החם הזה, החיוך המתוק של שיר, הידיים הקטנטנות האלה שמושכות לי את השערות של הזקן ונאחזות בי בעוצמה וברכות.
החיבוק.
הדסה פרומן אומרת שמול החלל הפנוי הזה, אין אלא שתיקה.
אז אני שותק ונאחז בסיום השיר הנוגע של גבריאל
"ככלות האש
תשקוט הארץ
תצמיח עשב
עדין ורך
בעיניים שלה
אין שום רוע
הן צלולות
והן אוהבות אותי
וזה כבר נס"
(העוקד והנעקד / גבריאל בלחסן)
ומודה על זה שיש לי את הדס והמשפחה, שאני לא לבד בעולם השבור והמפורק הזה.
ומקווה להמשיך לנסות לשנות איפה שאפשר.

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חיילות המועמדות לתפקיד תצפיתניות מסרבות להתגייס לתפקיד והן נכנסו לכלא במעמד גיוסן. כתבת המשך למעצרן של חיילות מפי נ', שפנתה אלינו בעקבות הכתבה הקודמת. על תנאי המעצר והסירוב לשרת בתפקיד אך לא לכולן זה מתאפשר. נ' התחילה את ההכשרה למרות שהיא זכאי לתנאי שירות קרובים לבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.