בסדרת טורים מיוחדת עיתונאיות מרחבי התקשורת הישראלית כותבות לפוליטיקלי קוראת. והפעם: אבירמה גולן, שבמשך שנים הייתה "האישה היחידה בחדר", מספרת על מה שלמדה בדרך, על מה שאיבדה ועל החבל הדק עליו אנחנו מהלכות
Reading Time: 4 minutes

את הדרך הארוכה והמרתקת בעיתונות התחלתי ליד האשה הכי גדולה בתקשורת הישראלית, חנה זמר. בניגוד לנשים רבות שהגיעו לצמרת בבדידות מזהרת, חנה טיפחה לידה נשים תמיד.

בשנת 1983 הייתי תסריטאית בטלוויזיה החינוכית ותרגמתי וכתבתי סיפורים לילדים. כשנסעתי ללמוד בפריס הציע לי המו"ל שלי, אוהד זמורה, לכתוב טור ל"דבר השבוע" שהוא ערך אז. חנה באה לביקור קצר בפריס, ובלי הרבה הקדמות הודיעה לי: כשאת חוזרת יש לך מקום ב"דבר".

עד סוף שנות השמונים למדתי ממנה כל מה שצריך לדעת על עיתונות, וחשוב לא פחות – כל מה שצריך לדעת על הכוח שאשה חזקה יכולה להעניק לאשה צעירה בתחילת דרכה. ב-91' היא פרשה ויומיים אחר כך עזבתי את "דבר" והלכתי ל"הארץ".

לכאורה עליתי מדרגה. "דבר" כבר היה בפרפורי גסיסה ואילו "הארץ" היה בשיא תפארתו. אבל גם עפתי מאה שנה לאחור. מערכת "הארץ" היתה אז מבצר גברי אליטיסטי, שהשינויים הדינמיים בחברה הישראלית המורכבת בקושי חלחלו אליו. במוסד המהולל שנקרא "הנהלת המערכת" ישבו העורך הראשי, עורך המשנה וקבוצת פובליציסטים בכירים, כולם גברים אשכנזים בגיל המעבר, מרושתים ומקושרים.

בעמודים הראשונים של העיתון לא היה זכר לשום נושא פרט לענייני צבא ומדינה. חברי הנהלת המערכת, שבעיתונים אחרים קראו להם בלגלוג "ממשלת הצללים", הדהדרו בחשיבות אין קץ את דיוני המטה הכללי של צה"ל, בכירי השב"כ והמוסד וישיבות הממשלה.

חנה זמר. מאת יעקב סער / לשכת העיתונות הממשלתית
חנה זמר. מאת יעקב סער / לשכת העיתונות הממשלתית

 

אבל העורך החדש, חנוך מרמרי, שבא ממקומון "העיר", התעניין בתכנון, עירוניות ותחבורה, ואילו דיוויד לנדאו שבא אחריו רצה להרחיב את סיקור המגזר החרדי והדתי. זאת היתה הזדמנות מצוינת בשבילי; אשה חכמה אחת אמרה לי פעם "אם את רוצה שלא ידברו מעל לראש שלך תבחרי נושא שיהיה רק שלך. תהיי חיונית והם ישכחו שאת אשה".

וזה מה שעשיתי, ובלי מאמץ, כי הנושאים האלה ממילא עניינו אותי יותר מהשאלה איזו פעולה צבאית תתחיל איפה. סיקרתי את הרווחה, הדתיים, התשתיות והשלטון המקומי. התמחיתי בנושאים שנחשבו עד אז שוליים והבאתי אותם לעמוד הראשון. אפילו לכותרת הראשית. "בג"צ הקרקעות" למשל עשה היסטוריה. פעם ראשונה כותרת לא מדינית פתחה את העיתון של יום שישי.

"למה את היסטרית?"

ב-96' הלך לעולמו הפובליציסט המיתולוגי ד"ר שלמה גרוס (פולס), שכתב את רוב מאמרי המערכת הלא חתומים. עורך המשנה, צבי בראל, חשב שהגיע הזמן להכניס אותי להנהלת המערכת. מרמרי הסכים והביא את ההצעה להצבעה בהנהלת המערכת. אחד התנגד בנימוק שאני סוציאליסטית וזה ממש לא מתאים לעיתון (מה שהיה נכון), ואחר אמר שאני נורא פמיניסטית ובמקום ברווחה אני מתעסקת באי שוויון מגדרי ובאלימות נגד נשים (גם נכון) ולמה זה בכלל טוב, אבל הצורך גבר על ההסתייגויות וקיבלתי מכתב מינוי חגיגי.

יום יום, בשעה 12:00 בדיוק, התייצבתי לדיון שבסופו הוחלט לאיזו כותרת נתייחס ומה נגיד. הגברים ישבו ודיברו בסמכותיות מופלגת על כל נושא בעולם, לרבות נושאים שאין להם מושג עליהם. ישבתי ביניהם וניסיתי להבין את כללי המשחק: איך מקדמים את הנושאים שנראו לי חשובים, כשברור למדי שהדעות שלי לא ממש מקובלות.

צריך לומר שאהבתי את העבודה העיתונאית מאוד. היא היתה מרתקת ומלהיבה ופתחה בפני עולם מלא. לפעמים אפילו הצליחה להשפיע. אלה היו השנים היפות של העיתונות והיה לי מזל להיות שם. ב"הארץ" גם היו כמה עורכים (ושתי עורכות!) שהאמינו בעצמאות מוחלטת של כתבי השטח ואפשרו לי לתחקר ולכתוב על פי שיקול דעתי. בישיבות המערכת, לעומת זאת, בזבזתי המון אנרגיה על דיונים מתישים ומאבקים מטופשים.

סיגלתי לעצמי טון דיבור נמוך, כי בכל פעם שפתחתי את הפה להביע דעה, הקול שלי נשמע דק ולא סמכותי. למדתי לדבר בביטחון מופרז, כמוהם. הצטיידתי בעקשנות במספרים ועובדות בניסיון להפריך אמירות כמו "דו"ח העוני לא אמין. הנה למשל האשה שמנקה אצלנו את חדר המדרגות…" נזהרתי לא לחשוף שום רגש כדי להימנע משאלת הזהב "למה את היסטרית?". פעם, בעקבות ראיון במוסף עם פרופסור שאול משעל שתיאר את מסלול האפליה המתמשך שחווה כל חייו, סערו הרוחות בחדר במיוחד. כשהעזתי להביע תמיכה בתיאור של משעל אמר לי אחד מעמיתי ברחמנות אבהית "אני אקח אותך לכוס קפה ואסביר לך למה את טועה".

אם את כבר כאן – תעשי פאנלים

כן. זה היה שוביניזם רע לתפארת. אבל הבעיה היתה מורכבת פי כמה. ידעתי שאני לא יכולה לוותר על עמדת הכוח המקצועית שרכשתי בעמל רב, ונשארתי שם בחירוק שיניים. גם הבנתי שאני חייבת לעמוד כל הזמן על המשמר. הגברים התגאו בכך שהם הירשו לאשה להיכנס להיכל, אך אם היא כבר כאן – שתעשה פאנלים: יום האשה הבינלאומי? אבירמה תכתוב. אנסו עובדת במפעל עוגיות וניתן פסק דין תקדימי? ברור שאבירמה. סגן שר הרווחה החרדי סייע לעמותה קיצונית לחטוף ילד ממשפחת אומנה? נו מה, שאנחנו, העוסקים בשאלה הרת הגורל "מי אמר מה לשר הביטחון" נטריח את עצמנו? ברצינות? ואנחנו גם נורא עסוקים. השר מה שמו מחכה לנו במסעדת צמרת. ביי.

16 שנים הלכתי על חבל דק: ככל שהצלחתי לקדם את הנושאים שנחשבו בטעות "נשיים" – ולמעשה היו אזרחיים ונגעו בנימי הנימים של חיי כולנו, כך הגברים הרגישו שיש מי שדואג לעניין הזה והם פטורים. לעתים הם התעוררו בבהלה, כשהרגישו שאני מעזה לגעת בתחום הכי קדוש לעיתון – המדיניות הכלכלית: עד כאן גברתי! השתגעת? להרחיב את תקציבי הרווחה ולפתח דיור ציבורי? מה עם מסגרת התקציב? נו באמת, אל תדברי על נושאים שאת לא מבינה בהם. תחזרי לדאוג לנשים מוכות ולילדים מאומצים.

לפני שמונה שנים פרשתי מהעיתונות ואני מתבוננת מבחוץ. נראה שיש היום הרבה יותר נשים, אבל במקביל – כמו שקורה במקצועות רבים ובעיקר במגזר הציבורי – קרנו של המקצוע ירדה לשפל חסר תקדים. גם הנסיבות הפוליטיות מכרסמות בשארית השפעתו.

בעיתונות הממוסדת מצב הנשים אפילו קשה יותר מאשר אז. לכאורה, הנושאים ה"נשיים", כלומר האזרחיים, תופסים הרבה יותר מקום בדיווח. אבל הזילות, הפופוליזם והרדידות שנובעת מהצורך לעמוד בתחרות המסחרית הפרועה – כל אלה מאלצים נשים מוכשרות ורציניות לעסוק ברכילות צהובה במקום בעיתונות מקצועית.

הפתרון הוא כמובן עיתונות עצמאית ברשת, ולשמחתי נשים הן אלה שמובילות את הערוצים האלה. אני חושבת שחנה זמר מביטה בכן ואומרת לכל אחת ואחת מה שהיתה חוזרת ואומרת כשבאה לאשר לדפוס את גיליון השבת או החג שערכתי, בלילה שבין חמישי לשישי: "איזה יופי. אם הייתי צריכה להתחיל עכשיו עיתון חדש הייתי לוקחת אותך אתי".

הקודם
הבא

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

עוזרת בית תמונת קידום

"עוזרת בית" בנטפליקס לא מנקה את עוולי ה"אימהות השקופה"

Reading Time: 5 minutes בחברה ובמדיה יש נטייה להפוך את האימהות למשרה נשית שקופה וטבעית, בצורה שמבטלת את עבודת ההורות היומיומית של רובנו, ממשטרת ומענישה אותנו. מ"בנות גילמור" ועד "עוזרת בית": מדוע אתגרי החיים שלנו לא מגיעים לנטפליקס?

קראי עוד »

"אמרו לי שצריך לבדוק את זה" – על סרטן השד והבירוקרטיה הרפואית

Reading Time: 5 minutes בגיל 30 הרגישה עלמה גלית גוש בשד. אחרי שהפנימה את הקמפיין על "גילוי מוקדם", היא מיהרה לרופא. משם, החלה מסכת ארוכה של בירוקרטיה מתישה – בנתיים, הגוש גדל. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד והוא טומן בחובו שאלה – האם הגיע הזמן להשקיע פחות אנרגיה בהעלאת מודעות ויותר אנרגיה בהנגשה ובקיצור הליכי האבחון?

קראי עוד »

אני שונאת את העורך שלי

Reading Time: 9 minutes נשים בתקשורת – עיתונאיות כותבות לפוליטיקלי קוראת: מרב בטיטו על הקשר בין עורך לכתבת ועל הקושי לסקר ולמסגר את הסיפור כשההחלטות לא נתונות בידייך

איפה הנשים בתקשורת הישראלית?

Reading Time: 9 minutes בתום שנת 2020, עדיין קשה לומר שקיים שוויון מגדרי בתקשורת. בפרוס השנה האזרחית החדשה יצאנו לבדוק את מצב הנשים בתקשורת. בסדרת כתבות מיוחדת נצלול אל המספרים, ההשקפות ונקודות המבט שמשפיעות על החדשות שאנחנו צורכות.

על חבל דק

Reading Time: 4 minutes בסדרת טורים מיוחדת עיתונאיות מרחבי התקשורת הישראלית כותבות לפוליטיקלי קוראת. והפעם: אבירמה גולן, שבמשך שנים הייתה "האישה היחידה בחדר",
מספרת על מה שלמדה בדרך, על מה שאיבדה ועל החבל הדק עליו אנחנו מהלכות