בפעם האחרונה שבה הייתי בסופרמרקט חשבתי שאני הוזה וקיוויתי שזה לא סימן ראשון לקורונה. זה קרה כשהלכתי לעבר הקופה, ומבלי לחשוב נעצרתי במרחק ממי שעמדה מלפניי.
כשהבטתי קדימה ראיתי התארגנות שקטה של תור עם רווחים בו. מבלי לדבר, להזכיר או לפקוד, אנשים יצרו מרחב. זה נשמע פשוט, אבל זה היה נפלא.
לא הרגשתי נשימות של אף אחד על הצוואר שלי, לא הרגשתי עצמי נדחפת קדימה, לא הייתה יד של אחר במרחב האישי שלי. לא היו ריבים וצעקות בתור שמרגיש פתאום כמו קרב לחיים או למוות.
השורה התקדמה ב"ניחותא של קורונה" ואני בהיתי בקיר הסופרמרקט. פנטזתי על ישראל עתידית, בה לא ארגיש שאני בתחרות הישרדות בכל תור לאוטובוס, לבנק, לחנות. כמה נפלא יהיה, חשבתי לעצמי, אם נשמר את החוויה הזו: לעמוד בתור, במרחק מכבד זה מזו, ולדעת שיהיה בסדר ושלקופה נגיע בזמן המתאים והבריא לכולם.
כשהקופאית היא המלכה החדשה
ועוד משהו מדהים קרה. כשאישה נכנסה והמוכרת אמרה לה לצאת ולשים כפפות: היא יצאה מיד. כש"גבר גבר" נכנס פנימה והקופאית אמרה לו לחכות בחוץ עד שיהיו פחות אנשים במתחם: הוא ציית מבלי לסנן איזו קריאת תיגר בקול מלא בוז משועשע.
כרגע, הקופאיות הן בין אלו שצריכות לוודא שההנחיות הממשלתיות מיושמות בפועל. בסופר שלי, האמירות והסמכות שלהן זכו לכבוד וללגיטימציה, שבתורם הובילו להתנהלות בטוחה ולערבות הדדית במרחב הציבורי של החנות.
ועכשיו בואו נשווה את המצב לימי טרום הקורונה, שגם בהם בעלות תפקידים, למשל קופאיות, אחראיות לעיתים על הסדר הציבורי והטמעה בשטח של חוקי המדינה.
אם ניקח לדוגמא מקרים של הפסקת הטרדות מיניות, נמצא במקומות מסוימים שלטים שאומרים שאישה שחווה הטרדה יכולה לפנות לנהג/ת האוטובוס, לראש/ת המשמרת בבית העסק, לקופאי/ת. ההנחה היא שבמקרה כזה, אנשי ונשות המקצוע ייאמרו למטרידן להפסיק, הוא יקשיב (ואם לא, יוענש), והמוטרדת תוכל להרגיש בטוחה יותר.
ומה קורה בשטח? אין ציות כזה. ברוב המקרים להם הייתי עדה, המטרידים צעקו על הנהגים והנהגות, איימו על אחראי/ות המשמרות, וצחקו על הקופאים הקופאיות. כל אלו, בתגובה, השתתקו בחשש או לא דיברו מלכתחילה.
למה? כי בלתי אפשרי לא/נשים בשטח לייצג את "החוק" ללא 3 מאפיינים: הכשרה הולמת, סמכות מוכרת ומכובדת על ידי הסביבה, וגישה לסנקציות.
קובעות גבולות בריאים בשטח
בחסות משבר הקורונה 3 התנאים האלו מתמלאים ביותר מצבים. אם נחזור רגע לסופר שלי: סמכות הקופאיות הוכרה בידי הסביבה. לקופאיות היה ברור מה מותר ומה אסור והונחו כיצד להציב גבולות. הן זכו לתמיכה מצד דניאל המנהל. גם הסנקציות שלהן זכו לכבוד, וכלל הלקוחות הסכימו עם הקופאית ששלחה אישה החוצה עד שתשים כפפות.
אבל כשמדובר בדוגמת ההטרדות המיניות, ברוב המצבים, 3 התנאים לא מתקיימים. בסופר, באוטובוס, בבאר: המטרידנים מאיימים על אלו שאמונים לעצור אותם; אין הכשרה ואימון בעצירת איומים בזמן אמת לממקצוענים/ות; אין תמיד "גב" מההנהלה אבל כן יש סכנת פיטורים. התוצאה: אין מימוש מלא של הפוטנציאל לעצירת הטרדות באמצעות התערבות של בעלי ובעלות מקצוע בשטח.
יש מדינות בהן 3 התנאים האלו מתקיימים, עבור קופאיות ואנשי מקצוע אחרים, וניתן לראות שא/נשים בשטח מכבדים/ות את המילה שלהם/ן. ולכן, אני מייחסת את ה"פספוס" הישראלי לכשל מערכתי, כזה שתמיד קיוויתי שיתוקן במהרה אבל בסתר ליבי האמנתי שלא יתרחש בימי חיי.
כלומר, עד שעמדתי ב"תור הקורונה" בסופר, ודמיינתי.
מהסופרמרקט תצא הבשורה
מה אם בימי קורונה נתרגל להתנהלות אחרת? האם ההתנהלות שראיתי בסופר שלי תופיע במקומות אחרים במרחב הציבורי? כיצד יכולה להיראות מציאות עתידית כזו?
- הציבור יתרגל לשמוע, לקבל ולציית להנחיות מנשות ואנשי המקצוע, כמו קופאיות.
- הקופאים והקופאיות יזכו לאימון מעשי בהצבת גבולות ועצירת איומים או אלימות מצד הלקוחות.
- מנהלי ומנהלות הסופר יתרגלו לתת גב לקופאיות ולקופאים גם למול לקוחות לא מרוצים. העובדים והעובדות יתרגלו להציב גבול בביטחון ולדעת שלא יפוטרו כי אמרו שהלקוח לא צודק.
- במקרה של אי הקשבה להנחיות, לכל העובדים והעובדות יהיה כוח מערכתי להטיל סנקציות (להוציא מבית העסק, לקחת פרטי זיהוי, לעכב עד שהמשטרה מגיעה).
ואולי זה יקרה לא רק לקופאיות ולבוסים שלהן, אלא לבעלי מקצוע אחרים ולמנהלות שלהם. בכלי תחבורה, במשרדים, בבארים.
האם מה שחדש עכשיו יהפוך לטבעי? אולי בעתיד המרחב והגבולות האישיים שלנו יישמרו וייעצרו הטרדות מיניות והפרעות סדר אחרות? אולי בעקבות מגיפה בה תחושת הבטיחות שלנו מאוימת כל כך עד שהיא כמעט לא קיימת, ייווצר עתיד בטוח יותר?
* הכותבת היא חוקרת ויועצת בתחום עצירת אלימות מגדרית
קרדיט תמונה בראש הכתבה: Mireyaz02 from Pixabay
בואו להשתתף בפרויקט הדמיון! אנחנו מזמינות אתכן לנסות לדמיין ביחד איתנו את הרגעים של אחרי ואת מה שמצפה לנו: לאיזה עולם נתעורר כשהוירוס יעזוב אותנו? אילו תובנות יהפכו לחלק מהתפיסה האנושית החדשה שתצמח בעקבות המשבר הזה?כיצד יראו חייהן של נשים? דפוסי העבודה, דפוסי המשפחה? האם הפטריארכיה תצא להפסקה ארוכה?
מוזמנות לשלוח דמיונות וכל חזון שהוא אלינו ב- Politically.corret@gmail.com או במדיה החברתית, ונפרסם אותם באתר!
