Reading Time: 3 minutes

"טרוקוסי": הילדות שמשלמות בחייהן על חטאי משפחתן

איך מגנה על עצמה משפחה מקללה? שולחת ילדות לחיי אלימות ועבדות במקדש, מבלי יכולת לתקשר עם משפחתן עד סוף חייהן. מנהג ה"טרוקוסי" במערב אפריקה הוא דוגמא לתפקיד של נשים במערכת גברית
Reading Time: 3 minutes

מאת: גאיה דן 

רובכן כנראה טרם נחשפתן למנהג ה"טרוקוסי" (trokosi) בו בתולות נשלחות מביתן לחיי עבודה והתעללות במקדש, וזאת כדי לכפר על העוולות של בני ובנות משפחתן. מדובר במנהג שנפוץ בקרב אנשי ה- Ewe (אווה), קבוצה אתנית שחיה במדינות גאנה, בנין וטוגו שבמערב אפריקה ומונה כ10.3 מיליון איש. 

אנשי האווה משתייכים לדת הוודון (Vodun), דת מונו- פוליתאיסטית שמבוססת על כוחו של אלוהים ואמונה באלים היוצרים של האנושות והטבע תחתיו. בוודון ישנם אלמנטים המזכירים את הנצרות כמו תפקיד הכמרים בקהילה וכוחם או דרכי ההודיה לאלים. 

אנשי האווה משמרים את מורשתם בעזרת שמותיהם של זכרי המשפחה, ובראש כל שושלת משפחתית עומד גבר. אצל האווה גם נשים יכולות לכהן במקדשים בתפקיד עם האחריות לערוך טקסי לוויות וחתונות ובמקרים מסוימים נשים השייכות לשושלות השולטות זוכות בפריווילגיה להנהיג את נשות הכפר.

כיצד נפגשים החיים של ילדה עם מנהג ה"טרוקוסי"? כאשר איש.ה מבני המשפחה חוטא.ת ובכך מפר.ה את צווי האלים, נשלחת בתולה ממשפחתו.ה, בדרך כלל לפני שהגיעה לגיל הבגרות, על מנת לכפר על חטאיו.ה במקדש האלים. לפעמים הנערה או הילדה נחטפות על ידי קרוב.ת המשפחה שחטא.ה ומובאות במרמה למקדש ללא ידיעת שאר המשפחה.

הילדות עונות לשם "טרוקוסי", או "נשות האלים", כפי שקוראים להן בקהילות המקומיות, אך המשמעות האמיתית של כינוי זה  משקפת מציאות אחרת: בשפת האווה טרו- משמעו אלוהים וקוסי-משמעו עבד.  

"הייתי אחת ממאתיים המשרתות של הכומר"

במקדש יכולות לחלוף שנים עד שנאמר לילדות מדוע נלקחו לשבי מהסוג הזה. הן מופרדות באופן אבסולוטי ממשפחתן, סביבתן ומקור השכלתן על מנת להפכן למעין עבדות לאלים תחת השגחת הכמרים הנמצאים במקדש. הן מבצעות עבודות כפיים פיזיות מאוד לפי דרישות הכומר הראשי ולמען האלים. הן הופכות למעין קורבנות אנוש בעודן בחיים.

הילדות נשארות במקדש עד ליום מותן או עד שיצליחו לברוח מהמקדש, דבר שאחדות מהן מצליחות לעשות. לאחר המוות או הבריחה מקומן מוחלף על ידי מישהי אחרת מהמשפחה, זהו מעגל אין סופי של עבדות ואכזריות.

אניונם טורדזרו (Enyonam Tordzro) נשלחה למקדש על ידי הוריה כאשר הייתה בת 18. היא מתארת שכשאר הגיעה למקדש- הפשיטו אותה מבגדיה, שסימלו את החיים הקודמים שלה- שלא יחזרו עוד, והלבישו אותה בפיסת בד כחולה המכסה רק את איבריה המוצנעים. וכך היא סיפרה למגזין החברתי "הקרן על שם ת'ומסון רויטרס":

"הייתי אחת ממאתיים המשרתות של הכומר. היום שלנו התחיל ב4 בבוקר הלכנו להביא מים, ניקינו את המגורים ודאגנו לטפח את השטח של הכומר עד הערב. תמיד היינו רעבות. לא הייתה סימפטיה בין הטרוקוסיות במקדש, ראינו אחת את השנייה כיריבות וכתחרות לאוכל ולתשומת לבו של הכומר."

כאשר הבנות מקבלות את המחזור הראשון שלהן הן לא פעם נעשות לשפחות המין של הכומר הראשי ומדי פעם נושאות את ילדיו. כאשר הילוד נולד הוא עובר לאחריות משפחת האישה אך לעיתים קורה שהתינוק גדל במקדש וגם הוא או היא הופכים לעבדים לכמרים. "אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הכומר, היה לו שוט ארוך והוא נהג להצליף בנו איתו אבל בכל מקרה רציתי את היחס שלו, כולנו היינו נשותיו. יש לי איתו שישה ילדים…" אומרת אניונם.

המנהג שאף אחד לא מצליח לשנות

מנהג הטרוקוסי מושתת על האמונה שהאלים מבחינים בחטא הקטן ביותר שנעשה, ועל כך הם גם מענישים בחומרה. כאשר אדם מרגיש שנעשתה לו עוולה הוא הולך למקדש הטרוקוסי כדי להתפלל שהאלים יניחו קללה על ראשו של האדם שפגע בו, הקללות מתבטאות בדרכים של מחלות מוזרות או חשוכות מרפא ומקרי מוות פתאומיים או המוניים במשפחת האדם שפגע וחטא.

המשפחה יכולה להינצל מהקללה בעזרת שליחת ילדתן הבתולה למקדש לחיי סבל או לפי אמונתם לחיים של כפרה ותיקון. וכך מסבירה אניונם במילותיה "רציתי לברוח אבל הייתי חייבת להישאר כדי להציל את אחיי הקטנים שגססו למוות, ארבעת בני דודי כבר מתו ולפחות שניים מדודי ועליי להציל את שארית משפחתי…".

אניונם שוחררה לפני מספר שנים בעזרת ארגון בינלאומי הנלחם לביטול שרידי המנהג ברחבי גאנה (International Needs Ghana ). הארגון ניהל משא ומתן עם הכמרים וזקני הקהילה שממנה הגיעה, למרות שלכאורה אישרו כולם את שחרורה, כאשר חזרה לכפר שלה אביה דחה אותה ואמר שהיא חייבת לחזור למקדש, אחרת נזק יבוא על המשפחה: הוא פחד מהקללה שעלולה לבוא, עכשיו כשאין מי שתשמור על המשפחה במקדש.

אנינונם לא חזרה למקדש, אבל גם בחיק משפחתה לא נמצא לה מקום. עכשיו בת 35, אניונם עובדת כתופרת עם חברתה, שגם הייתה טרוקוסי בעברה והצליחה לברוח. היא מספרת על הטאבו, הסטיגמה והפחד שסובב אותך בהיותך טרוקוסי לשעבר "כשאנשים מגלים שאנחנו טרוקוסי לשעבר הם מפחדים להתקרב אלינו, אז זה קשה לעבוד ולעשות עסקים עם עבר כזה." 

לא ידוע עד כמה עתיק מנהג הטרוקוסי אבל משוער שהמנהג בן מאות שנים. בשנת 1998 הוצא מחוץ לחוק בעקבות חשיפות תקשורתיות נרחבות מרחבי העולם. מאז המנהג עדיין נמשך אך בקנה מידה מצומצם יותר.

מהם הכוחות שמשמרים את המצב? ראשית, ישנם אנשי מפתח (כצפוי, בעיקר גברים) בקהילות המקומיות, שמתנגדים בתוקף לביטולו של המנהג ומתרצים זאת בכך שזה חלק מהמורשת של אנשי האווה ועל כן חייבים לשמר אותו.

כמו כן, ישנה בעייתיות ביכולת של רשויות האכיפה במערב אפריקה לאכוף את האיסור על המנהג הזדוני. כמו התושבים באזורים הכפריים, גם השוטרים והשופטים פוחדים להביא למעצרם של הכמרים המנהלים את מקדשי המין או של המשפחות ששלחו את בנותיהן למקדש. הסיבה? הם חוששים לעורר את זעמם של האלים נגדם.

לכתבות נוספות בנושא נשים באפריקה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: טרוקוסי מסרטון היוטיוב My Stolen Childhood

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

הוא הלך בשדות: הצגה בבית לסין

ללכת בעקבות מיקה: אשת ספר קוראת את "הוא הלך בשדות"

Reading Time: 4 minutes שמו של הרומן הקלאסי מפנה את המיקוד שלנו לגיבורו, אבל בספר ישנה גם גיבורה – מיקה. ירדן ברקאי מגלה בה אישה פורצת דרך ומודל לחיקוי גם היום, ושואלת איך הצליח משה שמיר ליצור דמות נשית מורכבת כזו בישראל של שנות הארבעים?

קראי עוד »
תמונה של ז'קלין כהנוב

"אילו אלוהים היה קצת אישה": הספור המדהים של ז'קלין כהנוב

Reading Time: 4 minutes מה קורה כשאישה מזרחית כותבת מחשבות הומניסטיות יהודיות בקהיר הקוסמופוליטית של אמצע המאה העשרים? נוצרים טקסטים מהפכניים שרק אישה יכולה לכתוב, ושרלוונטיים גם לנו כיום. הצצה לחיים ולטקסטים של הכותבת ז'קלין כהנוב, לציון יום מותה

קראי עוד »