השקת הויניל לאלבום "שני לבבות" של עינב ג'קסון כהן, שהתקיימה בהופעה חגיגית ומרובת אורחים ואורחות על רצפת הלבונטין במוצ"ש שעבר (16.6), היא הזדמנות טובה לכתוב כמה מילים על האלבום שלשמו נתכנסו. לקח לי כמעט ארבעה חודשים לכתוב על האלבום הזה, ואולי זה לא מקרי. למרות שמדובר באלבום קצרצר ודי מינימליסטי (8שמונה שירים בלבד), זה אלבום שצריך לעכל לאט, בהדרגה; לתת לשירים ליפול, אחד אחד, אל תוך המקום הנכון בחיים שלך. בין האלבום ראשון, "עץ נופל ביער", לאלבום השני מפרידות שבע שנים – לא מעט זמן בעולם מופרע קשב ומוצף באפליקציות מוזיקה, שבו אלבומים חדשים יוצאים בקצב מסחרר ולהקות ואמני אינדי קמים ונופלים לתהומות הנשייה של הבנדקמפ. אבל מי שאהבה את "עץ נופל ביער", שיצא ב-2011, לא שכחה את עינב ג'קסון כהן, וחיכתה בסבלנות למוצא פסנתרה. את השירים מ"שני לבבות" היא התחילה "לטפטף" לאט בהופעות בשנים האחרונות; ועם יציאת האלבום, אפשר לומר שבגדול – הציפייה משתלמת, גם אם נאלצנו להסתפק במועט מדי (בממוצע שיר לכל שנת המתנה). וההופעה האחרונה שלה בלבונטין, שבה אירחה את יעל אייזנברג, לונא אבו נסאר ושי צברי, הוכיחה שג'קסון כהן בהחלט "עלתה כיתה" עם האלבום הזה.
"שני לבבות" הוא אלבום מפוכח ובשל יותר מזה שקדם לו; כבר פחות מדמם – בלי התחבושות על הידיים והאצבע בגרון – אך עדיין אישי, חשוף ואמיץ לא פחות. הקול של עינב ג'קסון כהן נעים ומלטף, בניגוד גמור למילים הדוקרות והפוצעות; היא תגרום לכן להתמסר לליטוף הזה, ואז תהרוג אתכן ברכות.
השיר הראשון "למזרח", קצר ומינימליסטי – במילים, בלחן ובעיבוד – אולי השיר האהוב עלי באלבום, והוא מספק פתיחה מסקרנת, שמושכת אותך להמשיך ביחד איתו לשיר הנושא, "שני לבבות, שלא נופל ממנו באיכותו. "הבית עולה באש/ לא אגלה להורים/ אם שני לבבות יש/ שניהם שבורים". בהופעה בלבונטין היה זה שי צברי שביצע את השיר, בביצוע מרטיט עד דמעות, שהצליח להכניס רובד נוסף של עומק בין השורות החותכות האלו. בשיר החמישי באלבום, ג'קסון כהן ממשיכה את הסדרה החשבונית הזו עם "שלוש אפשרויות", שכתבה דאנה איבגי, עם לחן מעט קיצבי יותר, לשיר לא פחות מיוסר.
השירים "מחפשת סיבה" ו"בגללה", המופיעים זה אחר זה לקראת סופו של האלבום, גרמו לי לתהות לגבי השלכות החשיפה הזאת של העולם הפנימי על הסובבים את האמנ/ית. ב"בגללה" היא באה חשבון עם אמא שלה "מחר בטיפול נגלה/ שגם זה בגללה", ואפילו השורות האחרונות והמפויסות יותר של השיר לא ממש מצליחות להמתיק את הגלולה המרה. כפסיכולוגית בהשכלתי, אני אמנם דוגלת בלהאשים את ההורים בכל – בכל זאת, "שברת שילמת" – אך גם אם הדוברת בשיר היא לא בהכרח ג'קסון כהן עצמה, והשיר אינו בהכרח אוטוביוגרפי (אנחנו יכולות רק לנחש), לא מדובר בשיר שמחליק בקלות בגרון. בוודאי כשברקע עוד מהדהד "רצח האם" המטאפורי (בפרפרזה על רצח-האב של פרויד) מ"אלגיה", השיר הרביעי באלבום, שהלחינה ושרה למילותיו של המשורר יותם ראובני.
ב"מחפשת סיבה" היא מתארת זוגיות על סף פיצוץ; רגעים קטנים של פאסיב-אגרסיב בין המטבח לחדר השינה, שתיקות, עקיצות, ומרחק שהולך ונפער בין בנות הזוג. את הכעס שמסתתר בין השורות היא מבטאת היטב באמצעות קלידי הפסנתר. השיר היפה הזה הזכיר לי מדוע נדרתי פעם שלעולם לא אצא עם מוזיקאים: אם זה לא ייגמר טוב, אני עלולה להיות מונצחת לדיראון עולם באיזה "תאטרון רוסי", לא עלינו. את האלבום סוגר "הבוקר הוא גשר", שיר שכתבה, הלחינה ומבצעת דניאלה ספקטור, המרחק שנפער והסדקים בקשר כבר נראים היטב באור השמש שעולה, אף הסוף העצוב הזה אולי גם מביא עמו גם אפשרות לשחרור מהמלכוד של זוגיות שכבר לא עובדת יותר, ולבוקר חדש. זהו בוקר שונה מהזריחה שפותחת את האלבום בשיר "למזרח"; אז היתה עושה משאלה ותפילה לנס, שלא נענתה. אבל את המשאלה השנייה בשיר, "אלוהים אדירים/ רק לא עוד מאותו הדבר" – אולי בכל זאת עוד תתממש, בבוקר שיבוא ויהיה הגשר לעתיד חדש.
מחמם את הלב (ופמיניסטי בעיניי, בכל זאת, אנחנו בפוליטיקלי קוראת כאן) לראות את הפרגון ושיתוף הפעולה בין כל כך הרבה מוזיקאיות צעירות ומוכשרות, שנתנו יד לאלבום הזה: דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, הילה רוח, מיכל גבע, איה זהבי פייגלין, סיון טלמור, דורון טלמון, מאיה בלזיצמן (ומדובר ברשימה חלקית בלבד; מוזיקאיות ומוזיקאים נוספים תרמו את חלקם/ן בנגינה, קולות, ועוד). את שמונת השירים שבאלבום עינב ג'קסון כהן אספה וזיקקה אחד אחד, כמו פנינים, לאורך שבע השנים האחרונות; אך ייתכן שמכך גם נובעת החולשה היחסית (ואולי היחידה) של האלבום: כל שיר עומד היטב בפני עצמו, כיצירה עצמאית – אך השירים כולם מתחברים זה לזה רק באופן חלקי. ריבוי הכותבים והכותבות (עינב ג'קסון כהן, דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, יותם ראובני, וסיון שביט ואמיר צורף שאחראים לביצוע המקורי ל"נשקי אותי") וכן ריבוי המפיקים והמפיקות (דניאל שהם, דניאלה ספקטור, הילה רוח ואביב משולם) – מביאים עמם גיוון ו"צבע" מצד אחד, אך הדבר גם גורם לאלבום להיות מעט מפוזר, ולא מהודק דיו, למרות הקונספט של הפרידה ושברון הלב שמחבר בין כמה מהשירים. יחד עם זאת, בתקופה שבה (לצערי) גם ככה ממעטים להקשיב לאלבומים במלואם, לא מדובר ב"דיל ברייקר"; כי הרי כל שיר ושיר כאן הוא פנינה.
בתמונה: עטיפת האלבום "שני לבבות". צילום העטיפה: אלה ברק; עיצוב: אור פורת.
