עריכה: איילת גל

השתחררתי לפני ארבע שנים. שירתי בקרקל ובמהלך רוב השירות שלי הייתי בגבול מצרים ליד ניצנה. במעבר בין הבסיסים ובשמירה בגדר הבסיס ראינו אותם. גברים אפריקאים הולכים במדבר הגדול. הם היו אסירים במתקן חולות שבו נכלאו מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן. הם היו הולכים, כל יום, בלי מטרה. עם הזמן הם הפכו שקופים בעינינו. הם היו שם אבל אנחנו לא ראינו אותם. עד שיום אחד הסמג"ד אסר עלינו להסתובב בין הבסיסים כי הם עלולים לפגוע בנו. אני זוכרת את העלבון. יותר משהוא ניסה לומר משהו עליהם הוא ניסה לומר משהו עלינו. למרות ההכשרה שלנו ולמרות האמון שצה"ל נתן בנו לשמור על גבולותיו בדיוק כמו הגברים, עדיין יש איומים שאנחנו לא יכולות להתמודד איתם. העלבון הזה גדל עם הזמן להיות ספק בשוויון שביקשנו וביכולת שלנו לממש אותו.

שלוש שנים אחרי השחרור למדתי עם בחור שהיה פליט מדרפור. הוא סיפר לי על הבריחה מסודן, על השבי במצרים, על איך הוא עבר את הגבול ונתפס ע"י חיילים ישראלים והרגיש נחמה כי ידע שהגיע למקום בטוח. הוא סיפר על כל אלה שמתו בדרך ועל איך נלקח למתקן חולות אחרי כמה שנים שכבר חי בתל אביב. ואז הוא אמר "אני יודע שהם קראו לזה מתקן שהייה אבל זה בעצם היה כלא. יכולנו לצאת בבוקר והיינו חייבים לחזור בערב, לא באמת יכולנו ללכת לשום מקום". נזכרתי בעלבון מהשיחה עם הסמג"ד ופתאום מאוד התביישתי. התחושה הזאת, שכל כך רצינו להיות שוות עד שלא ראינו איך אנחנו משמרות את חוסר השוויון הטרידה אותי. אל מול הוויכוח הציבורי על שוויון הזדמנויות לנשים בצה"ל והניסיון למסגר את הסיפור של שילוב נשים בצה"ל כסיפור הצלחה אני מבקשת לשאול שאלה אחרת. יותר מהשאלה אם הצלחנו או לא, ראוי בעיני לשאול את השאלה – למה בשם שוויון שאנחנו מבקשות לעצמנו בצה"ל ובחברה הישראלית אנחנו מוכנות להתייחס לאחרים כלא שווים?

ביקשתי לשאול את השאלה הזאת עם שלוש נשים שכמוני שירתו כלוחמות, ועדיין נושאות את השאלה הזאת איתן. כל הנשים בכתבה העדיפו לא לפרסמן את שמן והן מוצגות כאן עם שמות בדויים.

של מי המלחמה הזאת

האישה הראשונה שפגשתי היא ריטה (30). ריטה נולדה במזרח אירופה ובתור נערה עברה לאנגליה, שם גם סיימה את לימודיה האקדמיים. ריטה מספרת שהרעיון של שירות צבאי עבר בה לראשונה רק כשהשתתפה בחילופי סטודנטים בישראל.

למה התגייסת ללוחמה?
במקום בו גדלתי חוויתי אנטישמיות בבית ספר ולא הרגשתי שייכת. המעבר לאנגליה זרק אותי לחוויה של הגירה, ואז הגעתי לישראל, והרגשתי שייכות. בשנת חילופי סטודנטים אמרתי שאני רוצה לבנות את החיים שלי בישראל. חשבתי, וגם אמרו לי, שאחד הדברים שצריך לעשות בשביל להתאקלם ממש זה שירות צבאי. שזו חוויה ישראלית מאוד חשובה שצריך לעשות. התגייסתי לא רק מתוך עקרונות ציוניים, אלא גם מתוך פמיניזם פנימי, הרגשתי שאני רוצה לעשות יותר ואני יכולה גם לעשות יותר. תמיד עשיתי דברים כמו שהבנים עושים בשביל להוכיח, או להראות לעצמי, לא יודעת. האתגר הפיזי והנפשי היה לי חשוב בשביל להוכיח משהו לעצמי. כשהייתי ילדה הייתי טום בוי, שיחקתי עם הבנים וטיפסתי על עצים וכל החיים הנושא הזה הטריד אותי, שעושים הבדלים בין בנים ובנות.

איך נראה השירות שלך?
במשימה הראשונה שלי, עמדנו 19 שעות בכניסה לכפר ובדקנו רכבים. הסתכלתי על תעודת זהות של מישהו והוא היה זקן, נולד בשנות ה40 ואמרתי לעצמי, מה אני עושה? אני ילדה בשנות ה20. אני צריכה לכבד אנשים מבוגרים ולא להגיד לו לצאת מהרכב או להראות תעודת זהות. לא היה כלום, לא הייתה התעללות אבל הסיטואציה הרגישה לי לא טבעית. הוא נכנס הביתה, לכפר שלו ואנחנו עומדים ואומרים צא מהרכב, תפתח את הבאגז׳. אז מההתחלה היה ברור שאני לא מתאימה לזה. זה הרגיש לי לא טוב. אני לא ממש יודעת להסביר את זה אבל לא באמת הייתה חוויה של שני אנשים שנפגשים, זה היה לחלוטין אוטומטי ושטחי. נראלי שזה באמת מובנה ככה כי ברגע שאת כן מתחילה לראות בן אדם במי שמולך זה קשה. זה בדיוק מה שקרה לי במשימה הראשונה. ברגע שהסתכלתי בתעודת זהות וראיתי שהוא זקן ואיכשהו זה ריגש אותי אז זהו. לא יכולתי כבר לא לשים לב שהם לא אנשים ופשוט לעשות הכל על האוטומט.

ישבנו בצד ואיזשהו בחור ערבי כיוון עלינו לייזר אדום. באיזשהו שלב המפקד התעצבן והלך אליו ועשינו עליו חיפוש ומצאנו סכין יפנית. כשאני חושבת על זה בהגיון – בן אדם עובד, אז יש לו סכין יפנית, מותר שלבן אדם תהיה סכין יפנית. אבל התחילו לעצור אותו. ובדיוק אבא ואמא שלו עברו, ובגלל שהם ראו שמתחילים לעצור אותו הם באו והתחילו לצרוח עליו דברים נוראיים. 'הלוואי היית נכה כמו אח שלך ולא היית עושה לנו צרות'. הוא התחיל לבכות. הוא היה אולי בן 20 והוא התחיל לבכות. נורא. ולהתחנן, ולנשק את הרגליים של אבא שלו ופשוט… מחזה נוראי. אני חושבת שלכולם יצא שם הלב.

הרגשת שהיה תפקיד להיותך אישה באיך שהתנהגת או איך שתפסו אותך?
כשהגענו לאחד הקווים אז הסמ"פ אמרה שאנחנו צריכות להתנהג יותר קשוח כי הערבים לא לוקחים אותנו ברצינות, הם חושבים שאנחנו כמו בובה עם נשק. זו בכלל לא הייתה החוויה שלי. מבחינתם אני לא חושבת שהם הבחינו. זה היה בן אדם עם נשק, מאיים ומפחיד שיש לו את כל הכוח. אז לא נראה לי שהם באמת תפסו אותנו אחרת.

את חושבת ששירות נשים בצבא מקדם חברה שוויונית יותר?
אני חושבת שאנחנו חיים במציאות נאו-ליברלית שאומרת ששוויון בין מגדרים זה בעצם שנשים עושות את כל מה שגברים עושים. שלהיות לוחמת בצבא זה שיוויון מגדרי, זה פמיניזם. בעיניי זה לחשוב רק על המגדר רק בתוך הקבוצה המעמדית שלך. את לא חושבת על אנשים עניים ועל נשים עניות ואת לא חושבת על מיעוטים ואת לא חושבת על אותן פלסטיניות שנמצאות בשטחים. ואני כבר לא מאמינה בפמיניזם הזה. כשהתגייסתי לצבא כן האמנתי בו ואמרתי לעצמי אני הולכת לעשות כל מה שגברים יכולים לעשות, כי זה מה שאני צריכה לעשות כדי להוכיח את עצמי בשביל לחיות את השוויון הזה. היום אני כבר לא מאמינה בזה.

"אין דמוקרטיה בשטחים, אז אין גם פמיניזם. אם אין פמיניזם בשטחים, אז אין פמיניזם. אם יש מישהו, או מישהי שהם לא שווים – אז אין שיוויון"

כל בן אדם ברחוב כמעט יגיד לי, כן זה פמניסטי שיש טייסת שמפציצה בעזה. אני לא אומרת שנשים לא צריכות להתגייס או משהו כזה – אני אומרת שאידאלית צריך שלא יהיה צבא. ברור שזה חלום ורוד. אבל זה לא שנשים גם צריכות להיות בצבא ולכבוש ולמשטר אוכלוסיה אזרחית, אלא שלא צריך להיות כיבוש. צריכה להיות מציאות שבה אנחנו לא מדכאים ולא מדכאות נשים ואנשים ממעמד אחר או מקבוצה אתנית אחרת. כולנו רוצות לשבור את תקרת הזכוכית אבל יש את כל האנשים והנשים למטה שלשם אנחנו צריכות לכוון, להרים אותם ואותן.

בדומה לריטה, גם נטע (26), ששירתה בחיל הים הייתה ילדה פמיניסטית "מבלי לדעת שהיא פמיניסטית". כשהייתה צריכה להתגייס, היא לא ידעה אם רצתה להיות לוחמת, אבל האהבה שלה לים הובילה אותה לתפקיד קרבי בחיל.

איך היה להיות בת ביחידה?
אני עברתי את אותו גיבוש כמו הבנים ואז הגעתי ליחידה. באותו רגע חשבתי שאני אהיה שווה. בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה להוכיח את עצמי פי שמונה. עוד בקורס הייתה לנו אחוות נשים מטורפת. היו פותחים לנו 7 דקות אחריי כניסה לים לרוץ להתקלח ולחזור עם מדים יבשים. אז היה לנו ממש כבר סוג של מפעל שהיינו יודעות כבר ממש מה כל אחת עושה, היינו מלבישות אחת את השנייה. מתקלחות עם המדים עצמם רטובים, חופפות, מישהי עוברת, שמה שמפו לכל אחת על הראש. אחת אחראית לזרוק מגבות אחת על השנייה. היינו צוות וזה מאוד איחד אותנו. וזה גם יצר הפרדה שלנו מהבנים ביחידה למרות שבסוף היינו צוות אחד. כשהגעתי ליחידה אחריי הקורס היה מאוד קשה להוכיח את עצמך כבת ולקח הרבה זמן עד שסמכו עלייך.

איך נראה השירות שלך?
אחד התפקידים של היחידה בה שירתתי היה  לשמור על הגבול על הימי עם עזה מהפרעות. יש תחום ימי סביב עזה שאסור לתושבים שלה לחצות והשונית בו מאוד הרוסה כי הם המון אנשים על שונית מאוד קטנה. מה שאומר שאין צמחייה ויש פחות דגים. דייגים צריכים לעבור את הגבול הימי כדי לחזור עם דגים אל החוף. במקרה ה"טוב" מבריחים אותם חזרה לתוך הגבול ובמקרה הרע הם עלולים להיעצר. לא פעם נהרגו דייגים פלסטינים בהיתקלויות שכאלו.

מה הייתה נקודת המפנה בשירות שלך?
יום אחד התבקשתי לבצע משימה שפשוט לא הצלחתי לבצע. חזרתי לחוף ואני זוכרת שאמרתי לעצמי תודה לאל. שמחתי שהאירוע נמנע ממני, באותו הרגע ידעתי שאני לא שייכת לשם, ושאני גם לעולם לא רוצה לחזור שוב לים על סירה קרבית. פתאום הכל נחת עליי, כל הדבר הזה, כל מה שעשיתי בשנה הזאת, כל המורכבויות הרגשיות שאז לא ידעתי שהן קיימות אצלי בכלל. הייתי חסומה לגמריי לכל ההשלכות של מה שאני עושה או הדברים שאני לוקחת בהם חלק. ואז ברגע הזה הכל פשוט נחת עליי – אני לא רוצה לירות יותר. אני לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. פשוט ככה.

איך את מסתכלת היום על השירות שלך ממרחק הזמן?
לוקח לזה זמן, זה לא מיידי. נדרשת גם איזה בגרות מסוימת כדי להודות או להבין שבמקומות שהיה לי בהם רווח התקיימה השחתה. יש לי כל הזמן את התמונה של הדייגים. דייג זקן על סירת דייגים זה מחזה שעד היום אני לא אשכח אותו בחיים. ובסוף אני החזקתי נשק ויריתי לאוויר כדי להפחיד. החזקתי נשק ויריתי באוויר כדי להבריח אותו מהמשימה שלו.

זה מעניין הבחירה במילה משימה
זו מילה מאוד צבאית, אבל זו משימה כי בסוף זה בן אדם שרוצה להרוויח את הלחם שלו. הים זה דבר שהוא כל כך חלק מהאנושיות שלנו והוא חלק מנפלאות הטבע שמגיע לנו כבני אדם. אי אפשר לקחת ממישהו את הים. הוא כל כך אין סופי והחתיכה שלהם בעזה היא כל כך קטנה. יש כל מיני סכנות בים אבל הגורם האנושי הוא לא סכנה מובהקת בים. ושם בשבילם הוא כן. דייגים שיוצאים לים בעזה הם במלחמה. התמונה של דייג זה מישהו שיוצא לים, לדוג זה אקט כמעט מדיטטיבי ושקט. זה מישהו שיושב על הסירה שלו בשקט, נותן למים קצת לסחוף אותו, זורק את הרשת או החכה ויושב וממתין באיזשהו רוגע. ואני חושבת ששם אין להם כל כך את האפשרות הזאת, וזו מלחמה. על החוף בעזה, אנשים שיושבים לראות את השקיעה ומסתכלים לאופק רואים את הצבא. השליטה נמצאת שם. אין אופק. יש ספינה הספינה הזו יכולה לירות תותח.

"את הדייג שבאנו לעצור זה לא מעניין אם יש עשר בנות על הספינה או עשרה בנים. זה לא רלוונטי אם זו תהיה מפקדת או מפקד"

הרגע הזה שאנחנו נתפסים בו מיד אחריי התיכון הוא רגע קריטי שלא היינו יכולות להיתפס בו בשלב אחר בחיים. אני יודעת על עצמי שהיום לא היו יכולים לשכנע אותי לקחת חלק במשימות כאלו, אין שום סיכוי. אני גדלתי בחברה שלא דיברה איתי על הכיבוש והאופקים שלי בנושא היו מאוד צרים. הכרתי נשים מדהימות בשירות שלי שהיו השראה עבורי אבל את הדייג שבאנו לעצור זה לא מעניין אם יש עשר בנות על הספינה או עשרה בנים. זה לא רלוונטי אם זו תהיה מפקדת או מפקד.

השיחה האחרונה שלי הייתה עם רעות (25), שגדלה ביישוב צבאי במיוחד. בנערותה, רעות השתתפה בתוכנית 'זרעים של שלום' (מחנה קיץ לנוער מאזורי סכסוך בכל העולם).

למה התגייסת להיות לוחמת?
גדלתי ביישוב מאוד צבאי וקרבי, כולם מתגייסים ללא ספק, אז זה היה הדבר הנכון לעשות. [בזרעים של שלום] נפגשנו עם נוער פלסטיני והייתה לי מין בדיה שעדיף שזו תהיה אני מאשר שזו תהיה מישהי אחרת. זה הולך לקרות בכל מקרה וכדאי שנעשה את זה בצורה הטובה ביותר. אז שני המסרים המנוגדים האלה – המסר של 'זרעים של שלום', והמסר של היישוב שלי, השתלבו להיות הדבר הזה. מעין מישמש מוזר כזה. אני חושבת שבעיקר מה שהיה במחנה הקיץ זה לראות אותם [הפלסטינים] כבני אדם. אחר כך כשהייתי בצבא זה היה משהו שאני ראיתי ואחרים ששירתו איתי לא בהכרח ראו. אני חושבת שזה מרגיש לרוב הלוחמים והלוחמות שהפלסטינים הם מטרד, הם לא בני אדם.

איך היה השירות ביחידה?
שירתי כלוחמת וחובשת בגדוד אריות הירדן שתפס קו בבקעת הירדן. נכנסתי לזה במחשבה שזה הולך להיות משהו אידיאלי כזה, למרות שידעתי שיהיה קשה. כשהייתי בפנים זה היה כל עולמי. הייתי עסוקה רק לשרוד – רק לשרוד ומכוח האינרציה להמשיך. כל הזמן הייתי רעבה ועייפה ולא רציתי להיות שם. כל הזמן דיברו איתנו על רעות, אבל הכריחו אותנו להיות אינדיבידואליסטיות, לדאוג רק לעצמנו. אף אחת לא דאגה אחת לשנייה. בייחוד מול הבנים, כי הם הכי זלזלו בנו. היו כמה בנים שבכלל לא רצו להיות שם, והם אמרו לנו שאנחנו צריכות להוכיח את עצמנו. ואנחנו האמנו להם. גם יש את המשחק הזה בין הבנים לבנות, את אמורה להיות שווה למרות שאת מלוכלכת. חשוב לי לומר שגם בתוך כל המצוקה הזאת כן היו שם רגעים יפים, אולי גם מול עצמי של לדעת שאפשר לגבור על דברים. למדתי להקשיב לגוף שלי אחרי הפציעה.

איך היה בקו?
הייתי החובשת הפלוגתית, ובגלל שהיו מעט חובשים היינו צריכים לצאת ליותר משימות מהשאר. בבקעה יש מלא מבריחים, אבל זה לא של נשק בדרך כלל אז אין אינטרס אמיתי לתפוס את זה. היינו הולכות לסלק רועים, דברים שאני מכירה עכשיו בתוך הצד השני, זאת שקוראת על זה. לא ידעתי שאמור להיות לי צו, לא דיברו איתנו על זה. היה לנו כוח בלתי מוגבל, אז הכל היה חסר משמעות. לא היו שום נהלים. אני נזכרת שכמה פעמים עצרנו מישהו שרעה את העדר שלו באזור שכביכול היה לו אסור, בגלל שזה שטח אש. אבל עכשיו אני מבינה שזה היה השטח שלו שהצבא הפך אותו לשטח אש.

ואיך זה פגש את רעות שרצתה להיות לוחמת כי 'עדיף שזאת תהיה היא'?
בהתחלה הייתי עומדת בצ'ק פוסט ואני מחייכת אבל תוך שנייה זה נגמר. כבר לא היה לי כוח לחייך לחברים שלי, אז לחייך לפלסטינים? מה פתאום! זה לא שהתבדיתי, פשוט לא הייתה בי היכולת הנפשית לחשוב על משהו מעבר למה שאני חייבת לעשות כדי שהדבר הזה ייגמר. זה כן פגש אותי כשהיו דברים שניפצו לי את הבועה. הייתי מפקדת צוות רפואי בתאג"ד ומפקדת של הנסיעה באמבולנס. הנהגים כל הזמן היו מתעצבנים שהפלסטינים הולכים על הכביש. הם היו צופרים להם וצועקים שהם הולכים לדרוס אותם, ואני הייתי צריכה להרגיע אותם. ואז עלתה לי המחשבה – פאקינג שיט, הם הולכים על הכביש כי אין מדרכה וזה הכביש הראשי בכפר שהם גרים בו. הם הולכים לבית ספר או לעבודה ואין מדרכה! הם הולכים על הכביש כי זה מה שיש. והנהג הזה אומר "אני הולך לדרוס אותם, איזה טיפשים הם" וזה היה הנורמה. כל הזמן היו דברים כאלה. כששמרנו על הריסה של בית ספר, הייתה לי המחשבה 'למה אנחנו הורסים בית ספר? אבל זהו, שם זה נגמר. אני עומדת שם, אני מתה שזה ייגמר ואני רק רוצה ללכת לישון. אני חושבת שזה שילוב גם של תשישות וגם של אמונה עיוורת.

"הייתי מודעת שהאנשים מולי מוחים על זה שהורסים להם בית ספר אבל גם המוח שלי אמר לי 'אל תשאלי שאלות', 'את עושה את מה שאת אמורה לעשות', 'תעמדי פה, תהיי בשקט ותסיימי עם זה'"

כשהייתי בתאג"ד היה אקטיביסט ישראלי בבקעה שעבד עם הפלסטינים, הוא היה סופר קשה איתנו, עכשיו אני מבינה אותו. יום אחד הוא עבר אירוע לבבי בגזרה שלנו ואנחנו בתור תאג"ד התכוננו לקפוץ לשם. כולנו כבר באמבולנס והמג"ד מגיע, פותח את הדלת של האמבולנס ומתחיל לתת לנו תדריך. זה אף פעם לא קורה, אנחנו קופצים תמיד, יש לכולנו היתר לצאת בלי תדריך, בייחוד באירוע לבבי. המג"ד עומד שם ומתחיל להסביר לנו שאנחנו צריכים לצלם הכל, אנחנו נטפל בו למרות שהוא שמאלני ושהוא עושה בעיות. אנחנו נעלה את זה לרשתות החברתיות ונראה להם שצה"ל מטפל גם בשמאלנים. ודקות עוברות ואנחנו לא קופצים. ואז אני אמרתי למג"ד "אנחנו לא יכולים לצלם, אנחנו צריכים לטפל בו". ואז הוא אומר לפרמדיקית "את לא צריכה את כולם, לא?" היא לא ממש ידעה מה להגיד והוא המשיך. אחד החברים שאל אותי "לא הבנתי, זאת הקפצה באמת?" ואז אמרתי לו, לא מספיק בשקט "לא, זו הקפצת יח"צ". המג"ד התחרפן עליי, ממש התעצבן וכעס עליי. הוא התחיל להגיד "למרות שהוא שמאלני אנחנו ניתן לו את הטיפול הטוב ביותר, וזה לא משנה שהוא שמאלני" והוא שינה את הנרטיב אחרי שכביכול אמרתי משהו. ואז הוא סוף סוף נתן לנו ללכת. כשהגענו לשם מד"א כבר היו שם והבחור לא הסכים שאנחנו נטפל בו ולא הסכים שמד"א יטפלו בו בגלל שאנחנו כוח של הציונות. הבן אדם עובר אירוע לבבי והוא לא נותן לנו להתקרב אליו והוא צועק עלינו. בסוף הפלסטינים לקחו אותו לבית חולים בטובאס. זה היה משבר מבחינתי, גם ממנו, שאני הייתי מזועזעת איך בן אדם חווה כזה כאב ולא מוכן לתת לנו לגעת בו כי הוא עדיין בכעס ובהופעה. וגם איך אנחנו עשינו בדיוק אותו דבר, אפילו יותר חמור. היינו מוכנים לעכב טיפול רפואי לבן אדם בשביל לעשות הופעה של הצבא המוסרי ביותר. מאז הייתי ידועה כרעות השמאלנית.

היה מחיר חברתי לדבר הזה?
היה מחיר חברתי אבל אפילו לא על פעולה אקטיבית, זה היה מחיר חברתי על התפכחות, על הבנה שמשהו פה לא בסדר, ואם הייתי מדברת על זה עם אנשים ששירתו איתי הם היו אומרים "לא! תראי איך זה עיצבן את המג"ד" כולם תירצו בשבילו תירוצים למרות שכולם ידעו שאני צודקת. זה 'המערכת תמיד צודקת', לפני שאת חובשת, את חיילת בצבא ואת אמורה לשרת את מטרות המערכת. ומטרות המערכת הן להראות שהצבא הוא צבא מוסרי.

ואז, רגע לפני שאנחנו מסיימות את השיחה, רעות מבקשת לדבר על נושא נוסף – יחסי מרות בצבא.
אני חושבת שזה חשוב אם מדברים על שוויון ועל שוויון מגדרי בצבא. כי גם כשהיינו לוחמות לא היה שוויון. היו כל כך הרבה יחסי מרות בפלוגה, גם בין נשים. היה לנו מ"פ נשוי, או מאורס, שהיה שוכב עם הקשרית שלו. וכולם ידעו על זה. היה מ"פ ששכב עם מלא בנות מהפלוגה שלו. ופעם הייתה מישהי שהלכה מהמשרד שלו לחדר שלה בתחתונים וחזייה. כולם ידעו על זה. עד כדי כך זה היה בוטה שהיא יכולה להסתובב בתחתונים וחזייה בפלוגה. היה לנו מקרה של מישהי שעברה אונס על ידי מישהו מהמחלקה שלה, אני חושבת שהוא אפילו ישב בכלא לקצת זמן; הוא חזר לדעתי לפלוגה. אף אחד לא האמין לה, כולם אמרו שהיא משקרת. והיא הייתה אחרי זה בחופשה רפואית מהצבא למשך חודשים. רק אחרי שאני בעצמי עברתי משהו דומה הבנתי מה קרה לה שם. ואיך החופשה הרפואית שלה זה פוסט טראומה, ואף אחד מאיתנו לא האמין לה כי את כל כך בתוך הסרט הזה של לא לערער על מה שאומרים לך. היינו אמנם רוב נשי אבל אנחנו רוב נשי בסביבה גברית. אנחנו אמורות לעשות עבודה גברית ולהיות כמו הגברים. ובסיטואציה הזאת אין אפשרות שגבר עושה משהו לא בסדר. זה נתן להם עמדת כוח.

מה את חושבת על החוויה הצבאית היום כשאת משוחררת?
הנשים בגדוד, בדיוק כמו המג"ד, או האקטיביסט ההוא, באו להוכיח משהו. באנו להוכיח שגם אנחנו יכולות להיות כובשות וגם אנחנו יכולות לצאת למשימות. בכל מקום צריך להיות שוויון מגדרי – אבל הצבא הוא לא כלי לשינוי חברתי בעיניי, גם כשמשתמשים בו ככלי לשינוי מעמדי. אנחנו צריכים לאפשר לאנשים חינוך טוב, השכלה ומקצוע, מבלי שהם יצטרכו לשלם את המחיר ולחיות באלימות הזאת. אחרי שאני עברתי פגיעה מינית יצאתי מהרבה אשליות, זה פיכח אותי מאוד על העולם. זה גם נתן לי מסוגלות להסתכל על חוסר צדק, על עצמי, על דברים שאני עשיתי, על התפקיד שלי בתוך הדברים. התוצאה של זה הייתה התפכחות לגבי זה, גם אני חייבת לעשות משהו לגבי זה כדי להתמודד. היום אני בסביבה של אנשים שמתמודדים עם הדברים האלה. חשוב לי שתהיה לשירות נוכחות בחיים שלי, שזה לא יהיה רק משהו נוראי שעשיתי בעבר. גם לראות את המורכבות שבזה.

תוך כדי השיחה שלי עם רעות, ניגשה אלינו אישה מבוגרת, וביקשה שנכבה את ההקלטה. ואז היא סיפרה לנו שגם הבת שלה שירתה כלוחמת. היא פנתה לרעות: "אף פעם לא חשבתי, והבת שלי אף פעם לא אמרה לי על דברים מורכבים שעברה בשירות שלה. שמעתי אותך מדברת וזה גרם לחשוב על כל הדברים שאני לא יודעת על התקופה הזאת בחיים שלה". הדברים שהיא אמרה הזכירו לי שאנחנו לא מדברות על החוויות שלנו. אנחנו נשארות עם הגאווה להיות לוחמות, אבל את הקושי משאירות לעצמנו. כשאנחנו חוזרות הביתה אנחנו צריכות להראות שהכול בסדר, כי אם קשה לנו, אולי אנחנו לא צריכות להיות שם?

במשך שנים נלחמנו על הזכות להיות שוות לגברים. החוויה שלי ושל מי שדיברתי איתן היא של כישלון. נכשלנו. ואולי מראש זו הייתה בקשה חסרת סיכוי. כלוחמות, הדרך שלנו להיות שוות הייתה להתייחס לאנשים אחרים כלא שווים. אל מול הניסיון שלנו להיות שוות היינו מוכנות להיות אלימות כלפי פלסטינים ופלסטיניות. הרבה פעמים הלב שלנו היה עם 'האויב', אבל ביקשנו לדכא את החמלה שלנו כדי שנהיה ראויות להיקרא לוחמות.

חשבנו שאנחנו חייבות להיות נאמנות למדינה, להפעיל אלימות ולהשתתף בדיכוי של אחרים. אבל שוויון לא מייצרים דרך מערכות שהמהות שלהן היא אלימות ואפליה. אני מקווה שאנחנו כישראליות נדע שהזכות שלנו במרחב ובשיח הציבורי היא פשוט מהיותנו בנות אדם שוות. צה"ל לא יכול להיות נייר הלקמוס שדרכו נשאל אם המאבק הפמיניסטי בישראל הצליח. מגיע לנו לבקש שוויון אחר. אני מקווה שנמצא מקום לחמלה הזאת והיא תאפשר שוויון אמיתי, לא רק 'לנו' – אלא לכל יושבי הארץ הזאת.

בתמונה הראשית: צילום: קרן מנור | אקטיבסטילס