תארו לעצמכן איך הייתן מרגישות אם בבואכן לחדש את רישיון הנהיגה, או את הדרכון, היה מתברר שלפי חוקי מדינתכן אין לכן יותר זכאות לרשיון או לדרכון. נשמע הזוי? ודאי. אבל זה בדיוק מה שקורה בעשור האחרון לקבוצה גדולה של א.נשים בבריטניה. הארי ומייגן, ברקסיט, הקורונה, "הכתר": הרבה חדשות בריטיות מעסיקות אותנו, אבל מעטים מחוץ לאי שמעו על שערוריית וינדראש (The Windrush Scandal).
הכול התחיל לאחר מלחמת העולם השנייה, אז בריטניה סבלה ממחסור בעובדים. אי לכך היא פנתה לתושבי הקולוניות הבריטיות והציעה להם ״לחזור אל המולדת״, כפי שנתפשה אז בריטניה בקולוניות שלה, ולסייע לה במאמץ לשיקום הכלכלה. באותה שנה עבר חוק הלאום (British Nationality Act ) שהדגיש את מדיניות הדלת הפתוחה לתושבים ולתושבות באזורי השליטה של האימפריה הבריטית: הם יכלו להיכנס לבריטניה בלי בעיה כאזרחים.
הדלת הפתוחה, והחוק שתומך בה, נותרו בתוקף עד 1962 ובשנים אלו הגיעו לבריטניה כמעט 300,000 מתושבי האיים הקאריביים אותו דור מהגרים מכונה "וינדראש", כשמה של אנייה שהפליגה בשנת 1948 לבריטניה מהקולוניות הבריטיות שבאיים ובתוכה 400 נוסעים.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי אינו עם
אבל, מסתבר שיש הזמנות שכדאי להיזהר מהן, גם דורות לאחר מכן. בשנת 2010, במאמץ לציית לחוק ההגנה על הפרטיות, כל מסמכי ההגעה (Landing card) לבריטניה שהיו קשורים למהגרי וינדראש הושמדו. כיון שלילדים שהגיעו מהאיים הקריביים לא היה דרכון, אלא הם היו רשומים בדרכון האם או האב, נלקחה מהם ההוכחה שאכן הגיעו לבריטניה בצורה לגיטימית.
גרוע מזה, בשנת 2012 חל שינוי בחוק ההגירה ותחת הממשלה השמרנית ובראשה תרזה מאי חלה החמרה במדיניות כלפי מהגרים לא חוקיים. מדיניות זאת לא הייתה אמורה להשפיע על אזרחים כמו מהגרי וינדראש שהגיעו לבריטניה כמעט שבעים שנים קודם לכן, אבל כיון שכל הוכחה למעמדם הושמדה, נשללה אזרחותם של קבוצה גדולה של ילדי המהגרים שחיו בבריטניה כמעט כל חייהם, ולא הכירו שום מקום אחר.
קירסטי ויליאמס בת ה- 26 , למשל, היא נכדתה של אחת ממהגרות וינדראש. סבתה חזרה מבריטניה לברבדוס שבקריביים ונפטרה שם. כשבתה, אמה של קירסטי רצתה לנסוע ללוויה, הממשלה סירבה לתת לה דרכון בריטי בטענה שאין לה הוכחה שיש לה זכות לחיות במדינה. חשוב להבין שהיא הגיעה לבריטניה עם הוריה כילדה בת 11 וחיה שם כל חייה. האם לא נסעה ללויה. אך תלאותיה לא הסתיימו. שנים אחדות לאחר מכן נשלל ממנה גם רישיון הנהיגה כי נטען שאינה אזרחית בריטית.
כשאותם אנשים נזקקו מסיבות שונות למסמכים רשמיים, הם נתקלו לראשונה במציאות הלא מובנת הזאת הם היו בטוחים שהטעות קרתה רק להם ובאשמתם, ולכן התביישו לדבר על מה שקרה. הודות לסדרת מאמרים בגרדיאן בשנת 2018 מאת אמליה ג׳נטלמן, הסתבר להם שהם אינם יחידים. בעקבות הפרסומים בעיתונות התרחשה סערה ציבורית שהכריחה את הממשלה לטפל במחדל הנורא הזה, הידוע היום בשם שערוריית ווידראש (The Windrush Scandal).
עשה את שלו ויכול ללכת
כמי שחוקרת את שנות החמישים בבריטניה נראה לי ששערוריית וידראש היא ביטוי נוסף לעוולות הבלתי נגמרות של האימפריליזם הבריטי, שהרים את ראשו המכוער כבר מהרגע בו הגיעו מהגרי וינדראש לאיים הבריטיים.
וכך, למשל, המהגרים הראשונים היו בעיקר גברים, רבים מביניהם לחמו במלחמת העולם השנייה כתף אל כתף עם ״אחיהם״ החיילים הבריטים. אבל ברגע שהגיעו, למרות ההזמנה המפורשת ולמרות האזרחות הבריטית שלהם, הם סבלו מאפליה גזענית מחפירה מצד האנגלים בגלל צבע עורם השחור.
בעלי בתים סרבו להשכיר להם חדרים, ושלטים שהתנוססו הודיעו למשל ש״בבית זה לא משכירים לשחורים״. אלו שכן השכירו חדר למהגרים (לרוב בתנאים מחפירים), דרשו מהם בלי בושה שכר דירה מופקע, שלא יכלו להרשות לעצמם. הגברים שעבדו בעבודות פיזיות קשות, ובשכר נמוך נאלצו לחיות בצפיפות יחד עם מהגרים נוספים.
הנשים שהגיעו מהאיים קיוו למצוא בבריטניה משרות המתאימות לכישוריהן והשכלתן, אבל בגלל מחסור חמור בעוזרות בית (בעיה אמיתית בשנות החמישים) רובן מצאו את עצמן, לפחות בהתחלה עובדות בניקיון.
מצוקת המהגרות והמהגרים מהאיים הקריביים פרצה סוף סוף לתודעה הציבורית במהומות שפרצו בשנת 1958 בנוטינג היל שבלונדון (שהיה באותה תקופה אזור עוני ופשע ידוע לשימצה), בין לבנים עניים ממעמד הפועלים שתקפו את שכניהם השחורים על רקע גזעני.
בהמשך המאה העשרים מצב המהגרים השתפר: הם התקדמו ומצאו משרות מתאימות יותר, עברו דירה, והקימו משפחות. שכונת נוטינג היל השתנתה גם היא, עברה ג׳נטריפיקציה, והשם קיבל קונוטציות חיובית הרבה יותר בעיקר בגלל הקרנבל הצבעוני של האזרחים מהאיים.
לכאורה, סוף טוב. אבל בעשור האחרון שערורית ווידראש מוכיחה, שוב, שאמנם האימפריה הבריטית אינה קיימת עוד, אך הצביעות, הגזענות וההתנשאות של הממסד הבריטי חיים ובועטים, וצובעים את הסיפור של מהגרי וינדראש.
היחס למהגרי וינדראש הוא סימפטום אחד מיני רבים לסירוב מתמשך בבריטניה להכיר באחריותה לעבדות, והרי אפילו אותם מהגרים שהגיעו לבריטניה בשנות החמישים מהקולוניות הבריטיות בקריביים הם צאצאי עבדים. וגרוע מכך אפילו במאה העשרים ואחת, שבעים שנה מאוחר יותר הממסד הבריטי ממשיך להתכחש לאחריותו ומתנהג בצורה מחפירה לקבוצה שלמה של אזרחים מבוגרים שומרי חוק.
רק לאחרונה, לאחר שהוקמה ועדת חקירה, חלה סוף סוף התקדמות מסוימת בטיפול בפרשה. הממשלה הבריטית לקחה אחריות, התנצלה והחלה במהלך לתקן את העוולה ולפצות כספית את ילדי דור הוינדראש. בין הלקחים שפרסמה הועדה נאמר שמה שקרה זאת דוגמה לגזענות ממסדית ומקרה של התכחשות לאחריות כתוצאה מאי ידיעת ההסטוריה וזכרון קצר.
לחדשות חוץ נוספות מאת ארנה רז לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: PublicDomainPictures מאתר pixabay
