[התרעת ספוילר, אבל לא יותר מאשר על הכריכה האחורית של הספר, ל"קרא לי בשמך". אם את יכולה, הכי כדאי לקרוא את הספר בלי לדעת עליו כלום מראש]
לפני שעה קראתי בפעם השניה את העמודים הראשונים של "קרא לי בשמך" (באנגלית – הספר הנפלא הזה עדיין לא תורגם לעברית, והגיע הזמן שזה ישתנה). סצינת הפתיחה, האם היא מרפררת בכוונה אל הפתיחה של "לוליטה"? בשני הספרים, משפט ראשון בן מילה אחת: "Later!"; "Lo-lee-ta." הנה, אפילו המצלול דומה, ורק הניגון הפוך, מה שמחזק את הטיעון, כי גם כל המבנה של "קרא לי בשמך" דומה במצלול אבל הכי הפוך בניגון שאפשר אל "לוליטה", אל "מוות בונציה", אל כל הז'אנר הזה בקאנון המערבי: אליו (Elio), הנער בן השבע-עשרה, הוא זה שמספר את הסיפור, והוא זה שמשתוקק – תשוקה שנדמית תחילה איומה ובלתי אפשרית, אבל מתגלה בשלב הבא כבלתי אפשרית רק לכאורה, ואז מתגלה בשלב שאחר כך כלמרות הכל בלתי אפשרית במובן מיתי, נפקח אל האינסוף, אבל אולי גם זה עוד יתהפך, עוד לא סיימתי את הספר – אליו בן השבע-עשרה הוא זה שמשתוקק, ומשתוקק אל אחד כמוהו, כמוהו אבל גדול יותר, או שנדמה גדול יותר במובנים מסוימים – אל אוליבר, הסטודנט בן העשרים וארבע שבא לגור בוילה המשפחתית למשך הקיץ.
במילה הראשונה של הספר – Later! – אליו שומע את אוליבר בפעם הראשונה. בהמשך העמוד הוא רואה אותו בפעם הראשונה. מה הוא רואה? רשימה, כנהוג, אבל לא רשימה של איברים, אלא – A Billowy Shirt, ואחריה עוד חפצי-לבוש, לרגע חטוף אזכור של "הרבה עור", ומשם פעולות, פעולות. אפרודיטה, כיוון שהיא לא סתם אישה נחשקת אלא אלת האהבה, צועדת על האדמה ופרחים מלבלבים במקומות שהיא דרכה בהם – כמוה, גם אוליבר נחשק דרך העקבות שהוא מותיר בעולם. הנחשקות שלו לא מחפצנת אותו, לא מפרקת אותו מאדם חי לרשימה של איברים, להפך, היא מפעמת רוח-חיים אפילו בחפצים שלו (Billowy יהפוך, אחר כך, לשם הפרטי של החולצה). בשורה האחרונה של הרצף המהמם הזה, לפתע משהו על – אבל אני מצטטת מהזיכרון, הספר זרוק על המיטה, בכוונה אני לא ניגשת אליו – משהו על הקרירות של "הפנים האלו, שלפני חודשים זינקו אלי מהאפליקציה שלו עם הבטחה לinfinite affinities". והנה הפיסקה מזנקת גם עלייך, הופכת על הראש את הנחת הפתיחה של עצמה: כן, אליו רצה את אוליבר מרגע שהוא ראה אותו, אבל הרגע הזה בכלל קרה בזמן אחר לגמרי, באופן אחר לגמרי.
הספר זינק עלי, בסצינת הפתיחה הזאת, כמו שהפנים של אוליבר זינקו על אליו מהאפליקציה: עם הבטחה ל Infinite affinities. כמו הפנים של אוליבר, הוא גם הכזיב וגם קיים את מה שהבטיח.
*
לפני איזה חודשיים ראיתי את הסרט יחד עם אינה, שתינו אהבנו אותו מאוד, ואתה יודע, זה חוק טבע שהספר תמיד יותר טוב מהסרט, אז ברור שהייתי חייבת לקרוא גם את הספר – אני מדמיינת את עצמי משקרת, ובה בעת לא-משקרת, למישהו לא-קיים. האמת היומיומית היא, שמצאתי את הספר בסדנת מיניות לנשים בלבד שהשתתפתי בה לפני כמה שבועות. זו היתה סדנא סטרייטית מאוד: מלא פלירטוט ומגע בין נשים שלא עושות ממנו עניין, מתוך מן הנחה משותפת מוזרה שבין נשים לא יכול לקרות שום דבר מיני באמת, לא כמו שיכול לקרות בין גבר ואישה. וסוג הדבר בין גבר ואישה שהיה נדמה לי שכולן מספרות שהן רוצות היה מאוד הטרונורמטיבי, מאוד רומן רומנטי, מישהו שיסתער עליהן מאחור כשהן שוטפות כלים, זה דיכא לי את הנשמה. אני לא רוצה מישהו שיסתער עלי מאחור כשאני שוטפת כלים, ואני לא רוצה מגע שלא עושות ממנו עניין. אז כל היום וחצי הראשונים של הסדנה טמנתי את עצמי בתוך "קרא לי בשמך" והנחתי לצבעים הרגשיים שלו להתמזג בשלי, זיקית אינסופית בין הזיקות האינסופיות שהוא הבטיח לי, כמו שאליו טומן את הפנים שלו בבגד הים של אוליבר. עד שנגמרה הסדנא הספקתי לקרוא את החלק הראשון-מתוך-ארבעה של הספר, זה שבו יש רק את התשוקה של אליו, ועדיין לא "קורה כלום". למרות שכבר כן, כקוראת את רואה שכבר כן. את רואה איך אליו נראה בעיני אחרים, נחשק בזכות עצמו. אבל אליו לא מעז לדעת את זה, ומרגיש עולה על גדותיו, מבעבע, בחומר הסמיך-אפל של אנרגיה שנחווית כתשוקה נואשת, סוטה/מביכה וחסרת מענה.
החוויה שלי של תשוקה מינית היא שהיא תמיד גדולה לאינסוף מכל דבר שאפשר לעשות, מבחינה חברתית או אפילו מבחינה אנטומית, ודווקא משום כך אין לי צורך להגיע אל הגבולות האנטומיים, דווקא משום כך לגעת למישהו בעדינות במרפק יכול להיות מיתי בדיוק כמו להזדיין במשך חמש שעות, או עשרים שעות, אתן מבינות? – אמרתי בהתרגשות בבוקר האחרון של הסדנא הסטרייטית, כשהעזתי לספר במעגל הנשים כמה זרה אני מרגישה פה, כמה נואשת, סוטה/מביכה וחסרת מענה נדמית לי התשוקה שלי. אבל מה התשוקה שלך, מה הדבר שאת רוצה? סיפרתי כמיטב יכולתי, ואז חוויית הקתרזיס המתוק של ההכרה ההדדית שלא ציפית לה: אנחנו מבינות אותך, גם לנו יש גם תשוקות כאלה (אבל בעיניהן הן פחות ארוטיות מאשר זו שבין המסתער מאחור לשוטפת הכלים). ומישהי שהיתה איתי באוהל, שמהרגע הראשון הרגשנו קרובות זו לזו, נגעה לי בעדינות במרפק: כדאי לך לקרוא את ג'סיקה בנג'מין, נראה לי שמאוד תאהבי אותה.
כשחזרתי הביתה מהסדנא הזמנתי באינטרנט גם את "כבלי האהבה" של ג'סיקה בנג'מין וגם את "קרא לי בשמך", של אנדרה אקימן.
*
שמתי לב שיש לי נטיה לביים דרמות שבהן אני נורא זרה ומוזרה ולכודה בתוך עצמי, רק כדי להתרגש יותר כשמתגלה, בחלק השני של הדרמה, שאני ומי שנראה כל כך שונה ממני בעצם כן דומים וכן יכולים באמת-להיפגש, אמרתי לדניאלה בפגישה הבאה שלנו. דניאלה ענתה, "אבל אפשר גם להיפגש למרות ששונים", מתייחסת אולי לטיעון הפרוידיאני הישן, לפיו התשוקה ההומוארוטית שמבוססת על דמיון, על הזדהות, על התערבבות, על נרקסיזם-ראשוני, היא פחות בוגרת מהתשוקה האדיפלית שמבוססת על הבדל חד משמעי בין גבר ואישה, אני ולא-אני, סובייקט ואובייקט. בהחלט אפשר לקרוא את "קרא לי בשמך" לאור הטיעון הזה; החל משם הספר ואילך, אליו לא מותיר ספק בדבר היסוד ההזדהותי החזק בתשוקה שלו לאוליבר.
אבל אולי דניאלה התייחסה לרעיון המורכב יותר של הכרה ההדדית אצל ג'סיקה בנג'מין. הספר שלה הוא הראשון שהגיע והראשון שקראתי, ובאמת אהבתי אותה מאוד, למרות שגם היא מדכאת את הנשמה. בין השאר, היא גרמה לי לנתח מחדש את פנטזיית ה "מתגלה שאני ומי שנראה כל כך שונה ממני בעצם כן דומים וכן יכולים באמת-להיפגש" שלי כדלהלן: אני רוצה לפגוש גבר כאילו מתחת למראית העין האנטומית שנינו גברים, כלומר כאילו שנינו סובייקטים, כלומר כאילו שנינו סובייקטים א-מיניים שבמקרה אחד גבר ואחד אישה. אבל למה המעקף המשונה דרך 'כאילו שנינו גברים' כדי להגיע ל'שנינו סובייקטים'?
בנג'מין מציעה תשובה מבריקה, מורכבת ומדכאת לשאלה הזאת, אני לא אסכם אותה כאן. את הוואן-ליינר כבר שמענו גם במקומות אחרים: כי בתשוקה האדיפלית, שפרויד ושאר התרבות שלנו מקדמות ומתייגות למרבה האבסורד כמיניות בריאה ובוגרת, האישה היא אובייקט ולא סובייקט. האופציה האחרת שבנג'מין מציעה לתשוקה בוגרת באמת היא הכרה הדדית בין שני סובייקטים, שמחזיקה את המתח בין נפרדות מהאחר ותלות בו, ואת המתח בין הסובייקטיביות והכוח שלי לסובייקטיביות ולכוח של האחר, בלי לתת לו להישבר לאלימות של יחסי שליטה. בנג'מין מאמינה שזה הקשר שאנחנו שואפים אליו בסופו של דבר, אבל לרוב לא מצליחים ליצור. בניתוח שלה ל"סיפורה של O", הגיבורה מנסה לשווא ולא במודע לכונן קשר של הכרה הדדית מתוך היחסים אלימים, בעוד שני הגברים משתמשים בה בניסיון לכונן קשר של הכרה הדדית – לא איתה, אלא אחד עם השני.
"קרא לי בשמך" מתמסר לניתוח בנג'מיני לא פחות, אם לא יותר, מאשר לניתוח פרוידיאני – גם לצד האופטימי שלו וגם לצד הפסימי. לאורך כל "קרא לי בשמך" אליו משתמש בנשים, מפונטזות וממשיות, כדי להגיע לאוליבר, אמנם לא בצורה אלימה פיזית (אם כי בדמות המטרידה של וימיני האלימות טמונה מעבר לצעיף סימבולי דק מאוד). ברגע הכי מבאס בספר בעיני, הוא אפילו מגיע לסוג-של-כמעט-הכרה-הדדית עם מישהי כסובייקט, רק כדי לבגוד ברגע ובמישהי, ולהביא את הבגידה הזאת בתור מנחה לאוליבר. וגם אני, כשאני קוראת את זה, בוגדת בבת הזוג של אליו, ולכן בוגדת בעצמי, כדי להמשיך להזדהות עם אליו. כי אני צריכה להזדהות עם אליו, וליתר דיוק עם האופן שבו הוא משתוקק אל אוליבר: כמו סובייקט שמשתוקק לסובייקט אחר: אל העוצמה שלו, אל החיות שלו, אל האופן החופשי שבו הוא נע בעולם, פועל בו, מרגיש בבית – עוד אין לנו שפה תרבותית לנסח תשוקה כזאת לאישה; תשוקה שנובעת מההכרה האינטואיטיבית בכך שבו-עצמו, ובפרט בתשוקה שלו אל אוליבר, יש את אותן תכונות של עוצמה, חיות, יוזמה וחופש – עוד אין לנו שפה תרבותית לנסח תשוקה כזאת של אישה.
*
"קרא לי בשמך" מתמסר לניתוח פרוידיאני, אבל הניתוח הזה משטיח אותו. הוא מתמסר גם לניתוח בנג'מיני, אבל גם הניתוח הזה משטיח אותו. לא כמו הניתוח הפרוידיאני – בנג'מין יוצאת מגבולות המיתוס הפרוידיאני, מרחיבה אותו אל מיתוס חדש, מורכב וחי יותר. אבל זה עדיין לא מספיק. מה יש מעבר לגבולות שלה, מה המיתוס הבא?
בפיסקת הסיום של הספר שלה, כשהיא כבר מריחה את האויר הטרי שבחוץ, בנג'מין לוקחת תנופה וכותבת, "לטעון בזכות האפשרות להכרה הדדית זה לא להציע שבעולם אידיאלי ההכרה אף פעם לא תתפספס, והמתח בין ובתוך היחידים לעולם לא יישבר […] אחרי הכל, שבירת המתח היא חלק מהחיים, ממש כמו חידוש המתח שנשבר. כדי לשמור על אופטימיות מספיק להאמין שכשם שאפשרות השבר היא בילט-אין במבנה הנפשי, כך גם האפשרות ליצור מתח מחודש. אם הסירוב להכרה לא קופא לתוך מערכות יחסים נוקשות, משחק הכוחות לא חייב להתקשח לכדי יחסי שליטה."
בלשונה של בנג'מין בפיסקה הזאת, אפשר לתאר את הדבר הנשגב שמצליח לקרות בתוך מערכת היחסים של אליו ואוליבר בתור משחק כוחות לא-מרוסן ולא-יודע-שובע שלא קופא אפילו לרגע לתוך מערכת של יחסי שליטה. יותר בהכללה אפשר לתאר את היחסים של אליו ואוליבר בתור משחק של כוחות חיים בכלל, שלא קופא לתוך שום צורה נוקשה בכלל. אינה, שאיתה ראיתי את הסרט, אמרה בחוכמה שזה מה שמיוחד בקשר של אליו ואוליבר – אין שום תבנית למה שקורה ביניהם, שום הנחות מוקדמות שמגיעות מהעבר ומגבילות את ההווה; הם נפגשים "כמו ילדים", בפתיחות מוחלטת. "דבר אחד מוביל לאחר, שמוביל לבא, שמוביל למשהו שבכלל לא שיערת, וממש כשנדמה לך שהמעגל הושלם, משהו חדש הופיע ואחריו גם משהו אחר", מהרהר אליו מתישהו לקראת סוף הספר.
במשחק הזה, כל הזוגות נגרפים פנימה: חזק וחלש; דמיון [similarity] והבדל; דמיון [imagination] וממשות; הגשמה ואי-הגשמה; אינטימיות וניכור; חד-פעמיות וחזרה; המחרמן והמביך/דוחה; הטרנסצנדנטי והפרטיקולרי; האני והאחר; הפנים והחוץ –כל הקצוות נחווים במלואם ואז מתהפכים לניגודם, ושוב מתהפכים, מתהפכים ללא הרף, ובכך חושפים את הריקות המהותית שלהם, את האופן שבו הם מטבעם מהבהבים על הגבול הממשי/מדומיין שבין דמיון לממשות.
קשה ליצור אירוע כזה אפילו כששני הגיבורים הם גברים, כלומר נפגשים בלי להרגיש שיש ביניהם הבדל טבעי, מהותי, קפוא, קבוע, בלי שהתרבות כבר הלבישה עליהם איזה משחק כוחות שהתקשח. יהיה עוד יותר קשה, אני חוששת, אבל מצד שני עוד הרבה יותר מלהיב, לכתוב ספר כזה שבו המספרת היא אישה שמשתוקקת, כמו שאליו משתוקק לאוליבר, לגבר שנענה לה באופן הפתוח שבו אוליבר נענה לאליו ומזמין את אליו להיענות לו וחוזר חלילה.
אבל גם המיתוס הזה עדיין משטיח את הספר. יש גם יותר ממנו.
*
יש התרחשויות, נפשיות ו/או פיזיות, ש"קרא לי בשמך" מתאר בפירוט ומבפנים, כמו שאליו חווה אותן כשהן מתרחשות. יש התרחשויות שהוא מעז רק לסמן, ורק בדיעבד, כשהאירוע טמון כבר בעבר; לפעמים למחרת בבוקר, לפעמים אחרי חודשים (למשל הזיקות האינסופיות שאליו הרגיש בתמונה של אוליבר באפליקציה), לפעמים אחרי חמש עשרה שנה. לפעמים אלו דברים שכבר ניחשת פחות או יותר שקרו מתוך מה שסופר בזמן הווה; לפעמים הגילוי מוציא ממך את האוויר. יתר על כן, לפעמים ההתרחשויות שמסופרות בפירוט ובהווה הן פנטזיות של אליו; לפעמים אלו פנטזיות שהוא באמת משתוקק שיתגשמו בעתיד; לפעמים הן באמת מתגשמות בעתיד, התגשמות שתמיד חורגת, כמובן, מן הפנטזיה שהולידה אותה; לפעמים ההתגשמות שלהן היא התרחשות שמסומנת רק בדיעבד, כשהיא כבר בעבר. אבל לפעמים להפך, או אחרת.
המעבר בין אופני הסיפור האלו (גאוני, ובעיקר) מדויק מאוד. הוא נוגע בלב היחסים המעמיקים והולכים לאורך הספר בין הפנטזיה לבין ההגשמה או אי-ההגשמה שלה, בלב השאלה מה ממשי.
*
[התרעת יותר-ספוילר מעכשיו]
בחלק הראשון מתוך ארבעה של הספר עדיין לא "קורה כלום". בחלק השני של הספר הכל לגמרי קורה. מה יקרה בחלק השלישי?
בחלק השלישי קורה עוד יותר מאשר הכל. זה חזק. במרכזו עומד לילה מופלא – אם להשאיל את שמו של הסיפור היפהפה של סטפן צווייג על סוג ההתרחשות הזה – שנוכחים בו אליו, אוליבר, ועוד קבוצה גדולה של אנשים, אנשי-ספרות, ברומא. לאורך הלילה המופלא, הזיקית האינסופית של הארוס חורגת מהקשר הזוגי ומבעבע לתוך כל צורה של תקשורת עם אנשים ועם העולם.
יש משהו פלאי אבל לא חד-משמעי, נדמה לי, בתנועת ההתרחבות הזאת. עד עכשיו, אליו השתמש בקשרים ארוטיים אחרים, חלקיים, כדי להתקרב אל אוליבר, שאיתו הקשר האירוטי של ההכרה ההדדית הופיע בצורתו השלמה והמושלמת. עכשיו מופיעה הפנטזיה שההכרה ההדדית המושלמת תחרוג מהזוג ותמלא את העולם כולו. אליו מנסח לעצמו את הפנטזיה הזאת במפורש לפני שהערב מתחיל. זו פנטזיה שיש בה גם גרעין של מוות, מחורץ כמו גרעין של אפרסק. הערב פלאי באופן חד משמעי, אבל לא ברור אם הפנטזיה באמת מתגשמת (וחורגת מעצמה וכולי) או לא. אוליבר, אולי כיוון שלא היה שותף לאותה פנטזיה, חווה באותו לילה משהו דומה מצד אחד ומצד שני הפוך, כפי שמתברר אחרי זמן רב.
במשפט האחרון של החלק השלישי, שוב מזנק איזה סימון-בדיעבד של התרחשות, מוציא ממך את האוויר.
ואז יש גם חלק רביעי.
*
הסרט "קרא לי בשמך" נמשך יותר מדי, אבל זה נסלח, כי הממש-סוף שלו (שלא קיים ולא היה יכול להתקיים בספר) כל כך חכם, עצוב ויפה. הספר נמשך אפילו עוד יותר יותר מדי מאשר הסרט, וזה אפילו עוד יותר חכם ועצוב ויפה. גם האלגיה הזאת נמשכת יותר מדי. סיימתי את הספר, בפעם הראשונה, ממש עכשיו. כל כך עצוב לי איך שהוא נגמר. כואב לי בחזה ובגרון. כאב של אבל, של געגועים. געגועים למי?
קרא לי בשמי, אני רוצה לומר, ללא-גבר לא-אישה, שלא קיים או קיימת. קרא לי בשם האמיתי שלי, הפנימי, לא קרן. תן לי לגעת, להעביר את היד דרך העור, לחדור בחמש אצבעות פנימה, לתפוס את הלב. להעביר אור בין היד ללב. להוציא את היד. להכניס שוב את היד, לתוך כל הבפנים של האחר; לא את היד, את כל הבפנים שלי, להחדיר לתוך כל הבפנים של האחר, עד שלא יהיה ברור מי נכנס אל מי, מי מתערבב במי. (אני כותבת את זה ובוכה. זו האנרגיה של צ'אקרת הלב, במקום לרדת היא עולה ויוצאת החוצה מהגרון, מהעיניים.) אור מפעפע מגוף לגוף. הגופות מהבהבים. לרגע הגוף הזה יותר גדול, האחר בתוכו, לרגע הגוף האחר יותר גדול, זה בתוכו, לרגע הם אחד, לרגע הם שניים, יש ביניהם מרווח, המרווח מלא באור. זהו, הפסקתי לבכות, הפסקתי לכתוב את הדמיון הטרנס-ארוטי המוזר הזה. עכשיו מה?
מה עכשיו?
[פורסם גם ב"מחסן מילים" , הבלוג הספרותי-אישי של קרן]