"אין ספק שהיה קשה, אבל תצאי מזה": פלייליסט לא מעצים ליום האישה

וידוי: אני מתעבת את המילה "העצמה". דוגלת במה שנקרא, שימרו אותי מ"העצמת נשים", מהפטריארכיה אשמר בעצמי. עזבו אותי מהעצמה; תנו לי שכר שווה, שוויון הזדמנויות, ובעיקר – ביטחון במרחב האישי והציבורי. אז בחרתי עבורכן כמה שירים של נשים שיצאו כאן בשנה החולפת, שירים שבאופן אישי נותנים לי תקווה וכוח.

משהו טוב קורה בהיפ הופ הישראלי, ואני מתכוונת כמובן לנשים (ג'אזז, עדן דרסו, אקו, סימה נון, ויסמין מועלם). בתור מי שגדלה על אמינם, ואז הקשיבה למילים והבינה שהוא בעצם דוש שונא נשים, זה משמח לשמוע סוף סוף היפ הופ שאינו מיזוגני, ויש שיגידו אפילו די פמיניסטי. אורית טשומה, שהוציאה השנה אלבום ראשון, שרה מתוך החוויה האישית שלה כאישה יוצאת אתיופיה. באלבום היא שרה על הילדות בתנאים של עוני, על הגזענות והצביעות של החברה הישראלית, ועל אלימות משטרית ("יש מספיק שוטרים שפלים שמחפשים אתיופים"), שכזכור, רק בקיץ האחרון הוציאה אלפים מבני ובנות העדה לרחובות. בלי לעשות הנחות לאף אחד, טשומה יורה למיקרופון את כל האמת בפרצוף. תקשיבו לה, כי כמו שהיא עצמה אומרת, היא "עושה את זה הרבה טוב מכל מי שיש לו Dick":

אחרי שראיתי את דניאל סאן קריאף על הבמה המרכזית באינדינגב האחרון, אמרתי לעצמי – "את חייבת להתחיל להקשיב יותר למוזיקה שמחה", כי וואלה, נראה שדווקא כיף שם. זה יהיה קצת פשטני להגדיר את המוזיקה של סאן קריאף רק כ"שמחה", אבל היא בהחלט יודעת להביא לבמה המון אנרגיות, וגם לא מעט שמחת חיים. סאן קריאף, שמופיעה גם עם טיפקס, הוציאה השנה את אלבום הסולו הראשון שלה, "תורי לומר". סאן קריאף, שגדלה באשדוד, שרה על הבית שבפריפריה הגאוגרפית והחברתית, על העזיבה אותו, ועל השיבה אליו, שכבר נעשית ממקום אחר בחיים, עם תובנות של אישה בוגרת (סקירה מורחבת של האלבום שעלתה באתר של פוליטיקלי, מאת נועה בורשטיין חדד, ניתן למצוא כאן).

עם עטיפה מוזיקלית ששואבת ממוזיקה מזרחית, פופ ים תיכוני, פופ בכלל, מוזיקה אלקטרונית, ועוד, ועם ההומור ושמחת החיים המשגעת שלה, היא תעיף לכן את המוח. ובאופן אישי, אני פשוט מכורה לשיר הנושא שלו:

מי מאיתנו לא רצתה להיות מלכת הכיתה כשהיתה קטנה..? להיות הכי טובה, לאהוב את עצמך מתוך ההשתקפות של האהבה (או ההערצה, הפחד והקנאה) של כל שאר בנות הכיתה? הילדות גיל ההתבגרות עשויים להיות חוויה די מצלקת לפעמים, ובאלבום הבכורה שלהן "הארץ השטוחה" שיצא ממש לאחרונה, "הזאבות", הרכב הרוק הכי מגניב באזור (וזה שכולן שם נשים זה רק בונוס כמובן), חוזרות למשאלת הילדות הזאת בשיר "מלכת הכיתה": "אני רוצה להיות הכי טובה / לאהוב את עצמי כל לילה במיטה / אני רוצה רגליים ארוכות / וחיוך ישר // אני רוצה להיות מלכת הכיתה / אני רוצה להיות מלכה".

בקולה של יפעת בלסיאנו, הסולנית, תמיד יש נימה דקה של אירוניה, ואולי זאת דרכה להזכיר לנו שבסופו של דבר מלכת הכיתה ככל הנראה תגמור באיזו עבודה בינונית, עם בעל סוכן ביטוח ו-2.3 ילדים מעצבנים, ותמות מבפנים באיזה פרבר מנומנם ומשעמם. הזאבות, לעומת זאת..? אני צופה שהן יפרקו את הבמה של הבארבי אחת לכמה חודשים, ויהוו מודל להרבה נערות צעירות, שילמדו מהן איך עושות מוזיקה מעולה.

עוד מישהי שאני צופה לה עתיד מזהיר וגם השמעות לרוב בפלייליסט, היא דניאל רובין, שהוציאה השנה אלבום שני ומצוין, בשם "הסיפור בגדול". אמנם אמרתי שאני מסתייגת מהמילה "העצמה", אבל אין איך לברוח מזה – השיר "טוב או רע" הוא פשוט שיר מעצים. בשיר היא בעצם מציעה מעין מדריך להתמודדות עם החיים, גם על הימים הפחות טובים שלהם: "כל מה שאת רק צריכה לעשות זה לעצום עיניים, ולפרוש ידיים, ולחכות", היא מסבירה, ומבטיחה: "אבל תצאי מזה, תצאי מזה".

ובכן, קל להגיד. אבל לכי תצאי מזה עכשיו, איך תצאי מזה עכשיו, כמו שמאיר אריאל היה אומר. אז גם לזה יש לרובין פתרון: "זה תמיד בראש שלך, את תחליטי אם זה טוב או רע". זה אמנם נשמע כמו קואוצ'ינג בגרוש (מז'אנר ה"תחשבי טוב ויהיה טוב"), אבל כפסיכולוגית בהשכלתי, אני חייבת לומר שהיא גם קצת צודקת. גם אם לא הכל, הרבה מזה כן תלוי בנו, וזה מתחיל ונגמר בראש שלנו. אבל היי, אם החיים נותנים לך ימים רעים, אז לפחות תעשי מהם שירים יפים. אגב, אם גבר היה אומר לכן את המילים האלו בדיוק, ברור שהיה מדובר בהסגברה. אבל כשהן נאמרות כפרקטיקה של שכנוע עצמי – זה דווקא יכול להיות מאוד מעצים. ואז גם להיתקע לכן בראש לחודשיים-שלושה הקרובים בגלל הלחן הקליט והממכר.

ומהעצמה עצמית (ונשית, כמובן), לביקורת על מודל היופי הבלתי אפשרי שנשים נדרשות לעמוד בו. באלבום הבכורה שיצא בקיץ האחרון, "הגוף הזה", שחר גוטמן עוסקת לא מעט בפצע הזה. ולא רק בפצע שהוא תוצר של דימוי הגוף ואידיאל הרזון של תרבות המערב ("מחר אהיה יפה, / מול המראה יותר דקה / ואהבה גדולה תבוא עלי פתאום"), אלא באופן כללי ביחסים המורכבים עם הגוף, עם הבגידה שלו בה (בשיר "פיבי", שעוסק בהתמודדות שלה עם פיברומיאלגיה) ועם המשאלה להשתחרר ממנו ומהסבל, הפיזי והנפשי, הכרוך ביחסים איתו ("בבקשה, אני לא רוצה יותר בגוף הזה", מתוך שיר הנושא שובר הלב).

אל תתנו ללחן המקליל של "מחר אהיה יפה", להטעות אתכן, כי המילים שלו, אותן היא שרה בנימה קצת סרקסטית ובאמצעותן היא יורה את חיצי הביקורת שלה כלפי החברה ומודל היופי, יפלחו לכן את הלב: "שאין עוד מקום לאישיות / מעכשיו חיצוניות./ אותי אשים בצד, ובניילון הנצמד / אתעטף עד שאוכל להיות גופה". אאוץ.

ובכל זאת, היא מסיימת את השיר בנימה אופטימית, ובדומה לדניאל רובין, עם קצת פסיכולוגיה חיובית היא מחזירה לעצמה את השליטה לידיים: "ואם כל זה בראש שלי / אעשה שלום איתי". אמן, סיסטר.

כמה בסיסטיות אתן מכירות? התשובה המתבקשת היא "לא מספיק". בס, תופים, ואפילו גיטרה חשמלית – לצערנו, זה עדיין עולם של גברים. אור אדרי, אחת הבסיסטיות המוכשרות, וגם העסוקות (מנגנת או ניגנה עם יובל מנדלסון והמסע לפולין, יובל דיין, אסף אמדורסקי, ועוד), שחררה לאחרונה את השיר "על המסך", סינגל ראשון לקראת אלבום בכורה. קודם כל, מדובר בשיר יפה, אחד היפים ביותר ששמעתי לאחרונה באינדי הישראלי. ואני יודעת שהמילה הזאת נשחקה כבר עד דק, אבל זה פשוט שיר מרגש: "ופתאום על המסך אני רואה שני לבבות חיים בגוף שלי / רק אני יכולה לשמוע אותם / בקרוב תוכל לשמוע גם", היא שרה על העובר שהיה לה אז בבטן.

כמה שירים אתן מכירות על הריון, לידה, או בכלל על חווית האמהות, חוויה אוניברסלית אך גם קודם כל אישית, וכל כך משמעותית ומעצבת בחייהן של המון נשים? גם כאן, התשובה המתבקשת היא ככל הנראה – "לא מספיק".

התמונה בכתבה: צילום מסך מתוך הקליפ "טוב או רע" של דניאל רובין.

לפלייליסט בספוטיפיי

לפלייליסט של פוליטיקלי ביוטיוב

לפלייליסטים נוספים של #שירת_נשים באתר פוליטיקלי קוראת:

פלייליסט לא מעצים ליום האישה 2019

"כשהגוף רוצה להסכים הוא לא נשען כולו לאחור": פלייליסט ליום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

"יום חדש, עולם ישן": פלייליסט שירי מחאה

אלבומי העשור של נשים במוזיקה הישראלית