נחל עוז – הכתובת שקראתי על הקיר

מאז השבעה באוקטובר, אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם פלישה וטבח כאלו היו מתרחשים בזמן שירותי הצבאי כסמלת מבצעים במוצב בגבול לבנון. מה הייתי עושה? האם הייתי נהרגת? נחטפת? שורדת? האם הייתי מצליחה לשמור על קור רוח כזה כמו התצפיתניות הגיבורות שניהלו את הגזרה עד נשימתן האחרונה? האם הייתי מרגישה חסרת אונים ותחושת הפקרות על ידי הצבא החזק במזרח התיכון? 

לאחרונה האזנתי בקשב רב לחמשת פרקי הפודקאסט "נחל עוז – המוצב שהופקר", שיצרו קרן נויבך וצליל אברהם, וחושפים את אחד המחדלים הקשים בתולדות הצבא. הקשבתי לו בעניין רב וגם בהזדהות, הרי גם אני שירתתי בתנאים דומים, זה היה אמנם לפני עשרים שנה, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה מאז.

הפודקאסט מתאר את מה שקרה במוצב בשבעה באוקטובר, את המחדל המטורף בו נפלו 52 חיילים וחיילות בהגנה על המוצב, מתוכן 15 תצפיתניות ועוד שבע שנחטפו. הפרקים, שיצאו לאחר שנה למלחמת השבעה באוקטובר, מספרים על סיפורי החברות, האומץ והאווירה במוצב, לצד חוסר המענה בזמן אמת וקריסת המערכת הצבאית. הפודקאסט חושף את חוסר המוכנות לאיום הידוע מראש, את מאבק המשפחות במציאות הכאוטית, ואת הכשלים, שכולם למעשה היו ידועים מראש והצבא טרם תיקן, למרות הפקת לקחים ממלחמות קודמות.

בכל פרק בכיתי. נויבך עשתה כאן עבודה עיתונאית מופלאה, מקצועית, מהימנה, רגישה ומלאה אמפתיה בשילוב של טון נוקב וביקורתי, ששואל שאלות ואינו חושש להטיח הטחות קשות כלפי הדרג הצבאי והמדיני כאחד. זה באמת יצירת מופת עיתונאית ועל כך מגיע לה שאפו ענק.

פרט לבכי, לא יכולתי שלא לחזור אחורה 20 שנים, אז הייתי סמב"צית במוצב על גבול לבנון, קצת פחות מ – 800 מטרים מהגבול, מרחק זהה למרחק של מוצב נחל עוז מגבול רצועת עזה. אחת הבדיחות בקרב חברותיי לתיכון היו שמתוך כולנו, דווקא אני נמצאת בקו קדמי. אני, זאת שלא רצתה להתגייס, מנהלת גזרה, אחראית על כל הגדר הזאת, שולטת בטכנולוגיה מגע בגדר, מעבירה את כל המידע בגזרה בין השטח למפקדים ולגדוד, ובכלל, חווה תפיסת קו. כשהקשבתי לפודקאסט על נחל עוז, הרגשתי שמה שקרה להן שם, היה בעצם יכול לקרות  גם לי.

היינו בערך 8 חיילות במוצב וכ – 300 חיילים בשבוע נתון. סה"כ כ – 16 חיילות שעושות שבוע שבוע כך שאף פעם לא היינו 16 בו זמנית. גם אצלנו, כמו במוצב נחל עוז, המפקדת הישירה שלנו ישבה בחטיבה והגדודים היו מתחלפים כל מספר חודשים. אנחנו היינו הקבועות והם המתחלפים. אנחנו לימדנו אותם הכל, אבל בכל זאת היינו תחת חסותם כל עוד הם היו מפקדי המוצב. 

בניגוד למוצב נחל עוז, במוצב שלנו תמיד הרגשתי שדואגים לנו ושמעריכים אותנו מאוד. אנחנו הרי מחזיקות בכל הידע וההיסטוריה של הגזרה, בנהלי העבודה ובכל הטריקים והשטיקים. סמבציות מוגדרות כתומכות לחימה, שזה משעשע בפני עצמו כי מה לי וללחימה, אבל ניחא. על אף ההגדרה הזאת, לא הייתה הנחיה שיהיה לנו נשק. אני דווקא העדפתי להיות בלי בשלב הזה של השירות, כי שאריות הפציפיזם הפמיניסטי שלי עוד שהו בקרבי והעדפתי ככה. 

כל מה שמשפחות התצפיתניות סיפרו עליו, ככה היה גם אצלנו: המשמרות שלנו היו 12-12 כשהיינו 21 2 סמבציות ביממה ו 8-16 כשהיינו 3. חלק מאיתנו ישנו ביום והיינו ערות בלילה כך שחדר האוכל אינו תמיד רלוונטי. אז אמנם לא היה לנו TEA TIME כמו לתצפיתניות אבל היה לנו מקרר קטן בחמ"ל, טוסטר אובן וקומקום. והכנו שם ארוחות פגז עם החבר'ה מהמסייעת שתמיד השיגו אוכל שווה מהמקררים של המוצב. אני הייתי מביאה איתי קופסא של קילו שניצלים כדי שיהיה לי אוכל בפעמים שעשיתי משמרות לילה. 

כמו מוצב נחל עוז, היה לנו הווי משלנו עם שמות קוד. בימי שישי שהגזרה הייתה שקטה, הייתי מארגנת חידון בקשר בין התחנות של הגזרה. וכן, יצא לי גם להכריז על פרש תורכי, בדיוק כמו רוני אשל ולהכריז על נוהל חניבעל כששיירה עלתה על מטען בהר דוב והיינו חייבות לעצור את כל הדרכים מחשש לחטיפת חיילים מהשיירה. יצא לי גם לדווח על הרוגים ופצועים ולסייע בחילוץ של כלבה של עוקץ שלאחר מכן מתה על שולחן הניתוחים הוטרינרי. קראו לה טוסקה ובכיתי עליה שעות.

בכל משמרת היה לנו רץ חמ"ל. זה היה חייל מהפלוגה שעשה בשבילנו ריצות כי לנו אסור היה לצאת מהחמ"ל. הוא היה מחליף אותנו כשהיינו צריכות ללכת לשירותים או רצינו להביא אוכל. הוא היה יוצא להעיר את המ"פ במקרה של כריזה שצריכה הקפצה לגדר והוא לא התעורר, והוא גם היה אמור להגן עלינו במקרה של פלישה למוצב, לנעול את דלת הממ"ד ולהגן עליי עם הנשק המקוצר שלו. לא שאי פעם תרגלנו דבר כזה. מיותר לומר שלא היה לו ציוד לחימה נוסף פרט לרובה M16.

בניגוד למוצב נחל עוז, המוצב שלי היה מבוטן כמעט כולו: המגורים שלנו, מגורי החיילים והמפקדים, החמ"ל, תעלות הלחימה, כולם היו ממוגנים. המוצב שלנו לא היה מחנה צבאי אלא מוצב קדמי, בניגוד למה שנחשף בפודקאסט בו שמו את מוצב נחל עוז, שהוא מוצב קדמי בתוך מחנה צבאי עורפי, שרובו תומכי לחימה. אצלנו במרחב, כל מי שהיה בתפקיד עורפי ישב אחורה בבסיסים אחרים. חוץ מאיתנו. 

כמו במוצב נחל עוז, גם אצלנו היה טנק קבוע שהיה מתמקם בזמן שהיו התראות בעמדת לחימה ונח כשלא היו התראות. וכן, הם עשו אימונים, וכווננו כוונות ואפילו ירו באחת הפעמים שהמוצב הופגז. וכן, המוצב הופגז. כשהוא הופגז, חבשתי קסדה ושמתי אפוד וכולם הסתלבטו עליי. אבל לי לא היה איכפת. אני חנונית שמקשיבה לנהלים ופשוט ישבתי שם עם קסדה ואפוד ורעדו לי הידיים. אני זוכרת שניהלתי את המשמרת ככה, עם הציוד עליי, וחייל המסייעת שהיה במרגמות עלה לדווח לי בקשר ש"נפל לידו משהו". "מה זאת אומרת משהו?" שאלתי. "משהו. זה לא בדיוק טיל וגם לא נפל. אני לא יודע מה זה". "זה נראה לך הולך להתפוצץ?" "לא יודע" הוא ענה. ובזה זה נגמר פחות או יותר. אתן מבינות את השכונה? אני, בת 18.5 מנהלת את השיחה הזאת עם חייל בן 20.5. ככה זה צה"ל. גבעת חלפון באמת לעולם אינה עונה.

המרחק ביני לבין הגבול עם לבנון היה מרחק שיכולתי ללכת אותו ברגל. האמת, גם עשיתי את זה כמה פעמים. לפעמים גם נכנסתי להאמר עם החיילים והלכנו לטבול בנחל דן שנמצא על הגדר. וידעתי את הסכנות. ידעתי איפה נמצאת כל תצפית של חיזבאללה, איפה רכבי האו"ם הם רכבי מסווה של חיזבאללה שנוסעים הלוך חזור על הצד הלבנוני של גדר המערכת שלנו. ידעתי שרועה הצאן הזה והחקלאי ההוא הם לא בהכרח כאלה וגם ידעתי מתי נגיעה בגדר הייתה של פרה או דורבן. ידעתי שזה מסוכן אבל לא באמת ידעתי. הכחשה היא דבר חזק ואת רוצה להיות איפה שהאקשן קורה. בדיוק כמה התצפיתניות. התפקידים הללו הם כל כך חשובים. יש בהם כל כך הרבה אחריות. אנחנו היחידות שיודעות מה קורה בגזרה בכל שעות היממה והיחידות שיכולות להעביר את המידע הזה הלאה בשרשרת הפיקוד. אנחנו יודעות מתי משהו לא תקין וגם יודעות לתפעל אירועים מורכבים. אנחנו מולטי טסקינג, יודעות לקשר בין שלל הגורמים בגזרה וגם יודעות להציב גבולות אם פולשים לנו למרחב העבודה. ואנחנו גם יודעות לקחת חלק בשכונה.

מאז השבעה באוקטובר, אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם פלישה וטבח כזה היו מתרחשים בזמן שירותי הצבאי במוצב. מה הייתי עושה? האם הייתי נהרגת? נחטפת? שורדת? האם הייתי מצליחה לשמור על קור רוח כזה כמו התצפיתניות הגיבורות שניהלו את הגזרה עד נשימתן האחרונה? האם הייתי מרגישה חסרת אונים ותחושת הפקרות על ידי הצבא החזק במזרח התיכון? האם רץ החמל היה מצליח להגן עליי ואולי אפילו נהרג בעצמו? האם החמל המבוטן, עם דלת הבטון היו שומרים עליי או שהמחבלים היו מצליחים לזרוק פנימה רימון ולפוצץ את כולנו? האם היה עוזר לי להגיד שאני אזרחית אמריקאית, במבטא האמריקאי המושלם שלי, במקרה שהיו מנסים לחטוף אותי? או שזה בכלל לא היה משנה כי הם חטפו את כל מי שהייתה בנמצא?

על כל השאלות האלה אין לי תשובות אבל אני מריצה את התסריטים האלה אחת לכמה ימים, ובמיוחד לאחר שהקשבתי לפרקים. הרגשתי שכלום לא השתנה והצבא הוא אותו צבא: שכונה, יהיר וזרקן. 

"אמא הם הרגו את כל הסמבציות" – היה המשפט הראשון שאמרתי לאמא שלי כשהמתקפה פרצה ואנחנו היינו בארה"ב. ידעתי את זה עוד לפני הדיווח, אחרת לא ניתן להסביר איך המידע לא עבר. הסמבציות הן אלו שמעבירות את המידע בשרשרת הפיקוד וקוראות לעזרה במקרה של אירוע. הן הראשונות לדווח ובלעדיהן, המידע לא יגיע לפיקוד הבכיר. במקרה של מוצב נחל עוז, והגזרה כולה כנראה, היו אלה לא רק הסמבציות אלא גם, ובעיקר, התצפיתניות. אנחנו היינו המחזור האחרון של חיילות ששירתו במוצבים קדמיים בגבול לבנון. למיטב ידיעתי, כיום לא משרתות שם חיילות. לא יודעת אם זה הפתרון הנכון כי היינו שם חשובות ומשמעותיות. יכול להיות שהפתרון צריך להיות שתומכות לחימה אכן יאומנו בשימוש בנשק, יצויידו בנשק וילכו למטווחים כדי שירגישו בטוחות עם הנשק.