ורדים על פסנתר מסמלים פלייליסט ליום הזיכרון 2021

"יש מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו": פלייליסט ליום הזיכרון 2021

נטע עמית עם פלייליסט נשי אלטרנטיבי ליום הזיכרון 2021, שמביא גם את הקול הנשי, עם מוזיקאיות שהצליחו למצוא מילים ומוזיקה לאובדן הנורא
Reading Time: 5 minutes

יום הזיכרון הוא אמנם יום אבל לאומי, אבל שכול, גם על רקע לאומי ופוליטי, הוא קודם כל אובדן אישי ופרטי. גם השנה, יצרתי עבורכן פלייליסט ליום הזיכרון 2021, אספתי עבורכן כמה שירים שמביאים גם את הקול הנשי, עם מוזיקאיות שהצליחו למצוא מילים ומוזיקה לאובדן המשתק והנורא.

את השיר "פעם ביום" רחל ירון כתבה על אביה, שנפטר ממחלה כשהיתה בת חמש. בניגוד לגרסת האלבום הקצבית, גרסת הפסנתר בהופעה חיה "מוציאה החוצה" את המילים של השיר, והופכת אותו לשיר שכול וזיכרון של ממש. "חיפשתי אותך באנשים אחרים" היא שרה ומתרגמת למילים את החלל שלא יוכל להתמלא לעולם.

"ואתה לא נמצא פה/ ואתה לא יודע/ אני מחכה// שתחבק אותי/ פעם ביום", הקול הילדי והרך של רחל ירון, עומד בניגוד מוחלט למילים השורטות של השיר. והפער הזה, בין מה שהיה לבין מה שאינו ולעולם כבר לא יהיה יותר, והמשאלה הכל כך פשוטה שכבר לא תתגשם – לקבל חיבוק, רק פעם ביום – שוברים את הלב בכל פעם מחדש.

"משהו בלב דוקר"

שיר שכול אישי נוסף הוא "הנסיך הקטן" של טליה ישי, חברת להקת "הזאבות", שהוציאה את אלבום הבכורה שלה השנה. לא, זה לא קאבר ל"נסיך הקטן מפלוגה ב'", למרות שהשיר בהחלט מרפרר לסיפור המקורי של אנטואן דה סנט־אכזופרי. השיר מתחיל בנגינת פסנתר אפלה ומבשרת רעות, שמלווה בכלי הקשה שמעצימים את המתח, ורק מהמוזיקה ניתן כבר לנחש שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. לאחר מכן מצטרפים גם תופים וגיטרות שמכתיבים את הקצב: "וצייר לי ציור של פיל או כבשה/ שבלע הנחש המפחיד/ נדבר על גיטרות וכלי הקשה/ על חיוך חלומות ולו ריד", היא שרה בפזמון.

זה שיר על אובדן של חבר, ואולי זה בכלל שיר על חברות: חברות של יום יום, של נגינה ביחד, טיולים משותפים וקיר טיפוס. חברות שנקטעה בטרם עת, והיא נותרה מאחור עם הזכרונות. ו"משהו בלב דוקר", בדברים הקטנים והיומיומיים שמזכירים, כשפתאום אין למי להתקשר לדבר על גיטרות, חיוך חלומות ולו ריד. ולמרות הדקירה של ההחמצה והגעגוע, הקול של טליה ישי מצליח להעביר גם את החום, את החיוך, ואת האהבה והחברות שגם המוות בכבודו ובעצמו לא יצליח לגדוע.

ביום הזיכרון שעבר רדיו הקצה בשיתוף עם 13 מוזיקאים ומוזיקאיות מהאינדי הישראלי הוציאו את פרויקט "זיכרון אחר", שכלל קאברים, תרגומים ואינטרפרטציות אישיות וחדשות לשירים שמתאימים ליום הזה. יש שם לא מעט שירים יפים, אבל השיר שהכי תפס אותי, ושנשאר איתי עוד הרבה אחרי היום הזה, היה הביצוע של אביגיל קובארי ל"הולך איתך תמיד", במקור של ברי סחרוף.

"שמשון מתפרע/ לוקחים אותו לבית חולים/ שמשון רק ביצע/ את מה שאמר לו אלוהים"

למרות שאנחנו מדינה במלחמה ובטראומה תמידית, משום מה אין הרבה שירים שעוסקים בפוסט טראומה. השיר הזה עוסק בשמשון, שחזר מהמלחמה אבל לא באמת חזר ממנה. "שמשון משתגע", קובארי שרה וממש לוקחת אותנו איתה לתוך הראש של שמשון, "חייל בסיירת אלוהים". כי שמשון אולי חזר מהמלחמה בחיים, פיזית לפחות, אבל מבחינה נפשית הוא עדיין נמצא עמוק בקרבות.

"שמשון מתפרע/ לוקחים אותו לבית חולים/ שמשון רק ביצע/ את מה שאמר לו אלוהים", אולי אלוהים זה המפקד, או המדינה, ואולי בכלל מדובר בקולות שהוא שומע בראש שלו – כמו ששמשון לא יודע להבחין בין עבר להווה ובין מציאות לסיוט, גם אנחנו, המאזינות לא באמת יכולות לדעת. אבל מה ששמשון עשה, או מה שגרמו לו לעשות במלחמה – הולך איתו תמיד. קובארי שרה ומספרת את הסיפור של שמשון כצופה חיצונית, שמתארת את השתלשלות העניינים דרך הפילטרים של נפשו הפצועה של שמשון, מבלי לשפוט אותו על הדברים שעשה במלחמה אליה נשלח בשם המדינה. ובמלחמה הזאת אין מנצחים, רק מפסידים; ושמשון, כמו רבים אחרים שכביכול חזרו בחיים משדה הקרב – לא באמת חזר משם.

ואם כבר בפוסט טראומה עסקינן, חשוב לציין שכל ההכנסות ממכירת האלבום בבנקמפ הולכות לנט"ל, עמותה שמטפלת בנפגעי ונפגעות טראומה על רקע לאומי.

"אי אפשר לקנות גן עדן בדם"

פרויקט קאברים נוסף שיצא בשנה החולפת הוא "צו השעה", שהביא לנו לא מעט ביצועים מחודשים לקלאסיקות ישראליות. אחד היפים שבהם הוא הקאבר של הילה רוח ורונה קינן ל"חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר. "בראש מורכן נמשיך לסבול, או שנצעק בקול גדול: אי אפשר לקנות גן עדן בדם", פרלמוטר כתבה ושרה בשנות ה-90. הצעקה בשיר שלה באה לידי ביטוי במילים, במוזיקה, במסר שמוגש ישר לפרצוף, בלי לייפות אותו. הנה, זה המחיר: איבה, משפחת שכול, ומעגל אינסופי של שפיכות דמים.

העוצמה בשיר של ענבל פרלמוטר היא לאו דווקא בצעקה עצמה ("או שנצעק בקול גדול"), אלא בחזרתיות המונוטונית משהו על המשפט "אי אפשר לקנות גן עדן בדם", בגיטרות שמלוות אותו ומכניסות מימד של מתח ודרמה, עד לאקורד הסיום, שאיתו נשארים בסוף. איתו, ועם המחנק בגרון. והשקט והריק שאחרי. אך בניגוד לטון האירוני משהו של פרמוטר בשיר המקורי, שמעביר היטב את הכעס ואת המחאה, בביצוע המשותף של הילה רוח ורונה קינן מורגשים היטב גם העצב והכאב שנלווים לצעקה הזאת, ואולי אף עומדים בבסיסה: בקול, במוזיקה, ואפילו בתחושת הדחיפות הנואשת של הגיטרות שהולכות ומתגברות בחצי דקה האחרונה של השיר, שם גם הצעקה סוף סוף יוצאת החוצה: "שאי אפשר".

השיר כביכול מתחיל בניינטיז, בתקופת הפיגועים, רצח רבין, וענבל פרלמוטר; הן מתחילות איתה, באותו ווליום ומתוך אותה תודעה, אבל ככל שהשיר נמשך, ובמיוחד בדקה האחרונה שלו – הן כבר לא בניינטיז יותר, אלא ב-2020, או 2021 – על כל המשתמע מכך: 25 שנה אחרי רצח רבין, אינתיפאדה נוספת, לבנון השנייה ועוד כמה סבבי לחימה בעזה. והמילים של השיר רלוונטיות עד כאב גם להיום, כי עדיין, אי אפשר לקנות גן עדן בדם. גם אם נראה שיש כאלו שעדיין חושבים שאפשר. או שצריך. או שפשוט אין ברירה אחרת.

גם מבחינה מוזיקלית השיר עבר אדפטציה למאה הנוכחית, עם אלמנטים אלקטרוניים ושאר סינתסייזרים, שמכניסים לשיר מימד אפל וקודר אפילו יותר. ואולי זה בכלל השילוב בין שתי המבצעות שעושה את העבודה: הילה רוח על הצעקה והמחאה, ורונה קינן על העצב ואובדן התקווה. ומעל לשתיהן כל הזמן מרחפת רוח הקודש של מלכת הרוק, ענבל פרלמוטר.

"לִזְרֹעַ בְּלִי שִׂמְחָה, לִקְצֹר בְּלִי דֶּמַע—"

נמשיך בעוד קצת רונה קינן, למילות השיר "אֵם" שכתב דורי מנור. השיר מוקדש לנורית פלד-אלחנן ונכתב לזכרה של בתה סמדר, שנרצחה בפיגוע בירושלים בשנות התשעים. בלחן ובביצוע הזה של רונה קינן הוא השיר הכי עצוב בעולם, או לפחות אחד מהחמישה.

מלווה בכלי מיתר בעיבוד של הצ'לנית מאיה בלזיצמן, רונה קינן נותנת הרבה מקום (וכבוד) למילים של השיר. והמילים, כשלעצמן, מספיקות בשביל לרסק את הלב: "סְמָדָרִי, יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁהֵן שֶׁלָּהּ./ לָקוּם בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר, לְמָשָׁל/, בְּלִי טַעַם בַּלָּשׁוֹן וּבְלִי תְּפִלָּה,/ שָׁעוֹת שֶׁהֵן רַק שֶׁקֶט מְחֻשָּׁל".

האובדן גורם לאובדן הטעם לחיים, פשוטו כמשמעו; "בלי טעם בלשון". הכל נהיה תפל, חסר טעם ובעיקר חסר משמעות. "לִזְרֹעַ בְּלִי שִׂמְחָה, לִקְצֹר בְּלִי דֶּמַע—", כי כל מה שבעבר היה מהנה ומשמח הופך פתאום לסתמי, הדיכאון מקהה את כל הרגשות והופך את כל פעולות היום יום הופכות קשות מנשוא, וצריך לגייס כוחות-על רק בשביל לקום בבוקר ולהמשיך לחיות.

"לָדַעַת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַבְרִיא, אַךְ/ לִבְדֹּק אִם הַפְּרִיחָה עָלְתָה יָפֶה,/ כִּי רַק אֶתְמוֹל נָבְלָה הַכְּרִיזַנְטֵמָה/ וְאִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל שֶׁהִיא נָבְלָה". אין דרך להבריא מאובדן של ילד, גם כל הזמן שבעולם לא ירפא. ולמרות זאת, החיים עדיין נמשכים, איכשהו. עדיין צריך לגייס את אותם כוחות על, לקום בבוקר ולטפל בצמחים, או בילדים שעדיין כאן. למרות שאי אפשר לסבול את המציאות הזאת, שבה הורים קוברים את הילדה שלהם. כאילו שזה מחיר הגיוני, שאין ברירה אלא להשלים איתו.

"יש מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו"

נסיים בעוד שירת משוררים: את השיר "משל הגוזל" כתב המשורר אלי אליהו והלחינה ומבצעת המוזיקאית נועה שמר. השיר כולו הוא מטאפורה לאובדן של ילד:

"ראיתי גוזל שנשמע מהקן ארצה
והוריו נותנים את קולם מעליו

והם אינם יכולים להשיבו אליהם
והוא אינו יכול לשוב על עקבותיו

וידעתי, כי יש מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו
ושום אהבה לא תצלח".

"וגבול עולם בין כאן לשם", דויד גרוסמן כתב ב"נופל מחוץ לזמן", כשרצה לתאר אולי את אותם "מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו". את המרחק בין מי שמת למי שנותרו מאחור. התיאור של גוזל שנשמט מהקן והוריו אינם יכולים להשיבו אליהם מעביר את תחושת חוסר האונים העצומה של הורים שרוצים להציל את הילד.ה שלהם.ן, אבל אי אפשר, ו"שום אהבה לא תצלח". הורה לא אמור לקבור את הילד.ה שלו, זה נוגד את דרך הטבע ואת כל חוקי ההיגיון; זה אובדן שאין לו נחמה. הלחן המינור והשירה העדינה והרגישה של נועה שמר מצליחים להעביר ולו במעט את העצב שבמילים של המטאפורה על האובדן הזה, שגדול מכל מילה בשפה העברית או בכלל. ובמקום שנגמרות המילים, המוזיקה ממשיכה.

פלייליסט ליום הזיכרון 2021 בספוטיפיי

"לי נדמה שאתה נמצא כאן": פלייליסט נשי אלטרנטיבי ליום הזיכרון 2018

לפלייליסט ליום השואה

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: