אנחנו לא באותה סירה. מכתב לפמיניסטיות ישראליות

איה זינאתי

לפמיניסטיות ופעילות ישראליות אגיד באופן מוצהר וברור: לא, אנחנו לא באותה סירה, ואיננו שותפות לאותו מאבק.

שותפות זו בלתי ישימה כי אנחנו לא עוברות את אותו הדיכוי. לא נוכל להיות שותפות כי אתן (וכדי להיות הוגנת אגיד, רובכן המוחץ), לא מכירות בעוול הנכבה ובדיכוי הכיבוש שהתחיל מאז שנת 1948, המשיך ב-1967 ועד היום.

אלה עוול ודיכוי שאינם יכולים להיות מנותקים ממה שאנחנו עוברות היום. אותנו גירשו, רצחו, ואנסו בשנת 48 ובשנת 67 ורובכן הגדול התכחשתן וממשיכות להתכחש לעובדה הזאת, ובוחרות לנטוש את המאבק כאשר אנחנו מעלות אותה. מסיבה זו חשוב להבהיר כי אנחנו הנשים הפלסטיניות החיות בגבולות מדינת ישראל, וגם הנשים הפלסטיניות החיות בגדה המערבית ,בעזה, ונשים פלסטיניות בפזורה הפלסטינית, מנהלות מאבק פמיניסטי-לאומי אחד, (אף שמשתנה ומתפתח), שנים ארוכות, עוד מימי הכיבוש הבריטי ואף קודם לכן. אנחנו נאבקות בכיבוש הציוני מאז 48, ויחד עם זאת מנהלות מאבק כנגד הפטריארכיה השוררת במרבית שכבות החברה הפלסטינית שלנו. אנחנו לא צריכות לצידנו נשים ישראליות שמוכנות "לתמוך" בנו באופן חלקי ומותנה, מוגבל ומגמגם. הרי איך אפשר לדגול בערכי פמיניזם ושוויון, אך לא להכיר ולא להסכים לדבר על דיכוי וכיבוש?, אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה.

אנחנו נמצאות בשתי סירות, שונות מהותית. אנחנו, הפמיניסטיות הפלסטיניות, לא צריכות נשים שיטיפו לנו מוסר, שיגידו לנו איך כדאי לנו לנהל את המאבק שלנו – ממש כמו שאתן לא תהיו מוכנות לקבל גברים שיגידו לכן איך לנהל את המאבק שלכן. אנחנו יודעות היטב איך לנהל את עצמנו, איך לדרוש ולקבל את הזכויות שלנו, מה להגיד ומתי! אנחנו יודעות שהמסע שלנו קשה וארוך מאד. הוא כולל התנגדות לכיבוש, התנגדות לפטריארכיה, והתנגדות לנשים שחושבות שיגאלו אותנו מהדיכוי בעוד הן עצמן לוקחות חלק בדיכוי שלנו, אך אין להן האומץ להכיר בכך. אתן רוצות מאבק משותף נחמד ונוח, אבל לנו לא נוח בכלל עם המשוואה הזאת, וגם במאבק הזה החלטנו לשבור שתיקה. טעינו ושתקנו הרבה, ויש כאלה שעדיין שותקות, אבל יבוא יום וגם הן יסיקו את המסקנות הנכונות. פעם חשבנו שתפנימו, שתבינו, שתכירו, אך לצערנו לא השתנה כלום, ולמען האמת זה לא שווה את המאמץ, כאשר אנחנו מוצאות את עצמנו מעלות ומסבירות את העמדה שלנו שוב ושוב, ובכל פרויקט נשי ישראלי חדש שרוצה לעבוד בשותפות איתנו, חוזרת על עצמה הנכונות שלכן לדבר רק על בעיות מגדריות בחברה, ההתחמקות מלדבר באופן אמיתי וכן על המחיר שהכיבוש גובה מאתנו, והציפייה שנהיה מוכנות לוותר.

נשים פלסטיניות מפגינות מול מטה הנציב העליון הבריטי, 1929

נשים פלסטיניות מפגינות מול מטה הנציב העליון הבריטי, 1929

המאבק שמנהלות הנשים הפלסטיניות לא נולד אתמול. הנה כמה עובדות היסטוריות שחשוב שתדעו: התנועה הפמיניסטית הפלסטינית נולדה בשנת 1893, כשנשים הפגינו נגד הקמת ההתנחלויות הציוניות הראשונות בפלסטין, על אדמות כפרים פלסטיניים. המאבק הזה היה שזור כבר בראשית הדרך במאבק הלאומי הפלסטיני. בשנת 1904 הוקמה עמותת הנשים הפלסטינית הראשונה. בשנת 1910, נשים פלסטיניות ביאפא הקימו עמותה להעצמת נשים, שבין היתר גם סייעה לנשים ללמוד ולקבל השכלה. בשנת 1917 נשים הפגינו נגד הצהרת בלפור. בסוף שנות העשרים של המאה שעברה הוקמו הרבה מאוד עמותות של נשים פלסטיניות. חלקן עסקו בפוליטיקה ובפרויקט הפלסטיני הלאומי, אחרות עסקו בבריאות ורפואה, בחינוך, בכלכלה, בהעצמה, ובקידום נשים בכל המישורים. ההתאחדות הראשונה של נשים פלסטיניות הוקמה בשנת 1919, בה השתתפו נשים פלסטיניות מערים וכפרים שונים: עכא, חיפא, יאפא, נאבלס ועוד. כנס הנשים הפלסטיניות הראשון נערך בשנת 1929 בהשתתפותן של מאות נשים ולאחר מכן נערכו עוד כנסים חשובים מסוג זה, ונערכים עד היום. הנשים השתתפו במהפכה הפלסטינית ולקחו חלק חשוב בהתקוממות ובהתנגדות, היוו חלק מהצבא הפלסטיני עד שנת 1948, ונשים פלסטיניות לוחמות נהרגו במהלך הלחימה לצד אלו שנרצחו בבתיהן, במסגדים בהם הסתתרו מהפצצות ומירי, או בזמן שברחו  בכוונה לחזור ביום מן הימים. ההיסטוריה הפמיניסטית הפלסטינית ארוכה מכדי לפרט את כולה בפוסט קצר, ואלה רק כמה פרטים מתוכה – האם מישהי מכן מכירה אותה? השקיעה זמן בלימוד שלה?

מאז 48, התנועה עברה תהפוכות רבות: המסרים, המטרות, וכמובן הנשים עצמן השתנו, אך אנחנו גאות להיות בנותיה של תנועה חזקה ועוצמתית זו. אנחנו דור אחר, ודור חסר, כי רבות לא נמצאות איתנו פיזית. שותפותינו למאבק חיות במחנות פליטים במדינות ערביות לאחר שגורשו בנכבה, אחרות גורשו לגדה ולעזה וחיות שם, בנוסף לפלסטיניות שמלכתחילה מתגוררות בחלק מפלסטין שנכבש בשנת 67. אנחנו מייחלות לרגע בו כל הנשים הפלסטיניות יוכלו לחזור לבתיהן, לאדמותיהן, למולדתן, מייחלות לרגע בו נוכל לעבוד ביחד בלי שום מחסומים והגבלות. כי גם זו זכות שנגזלה מאתנו ואתן בוחרות להתכחש לה. אנחנו הפלסטיניות, כלומר מרביתנו, נהיה כאן תמיד, כדי להגיד זאת.

ומכאן אני תוהה, והיום בקול רם וגאה, איך אפשר לדבר על פמיניזם ולסרב לדבר על הכיבוש משנת 48? איך אפשר לדבר על פמיניזם ולא לדבר על הפלסטיניות שנאנסו בשנת 48? איך אפשר לסרב לשמוע על מקרי ההטרדות המיניות שעוברות מאז ומתמיד ועד היום הפעילות הפלסטיניות מצד שוטרי מג"ב בזמן ההפגנות ובזמן החקירות? איך אפשר להיות פמיניסטית ודוגלת בערכי חופש ושוויון, ולהציג את הנשים הפלסטיניות כחלשות, ואת הישראליות כמצילות אך לא ככובשות? איך אפשר להעז ולדרוש מהפלסטיניות לשים בצד את כאבן הלאומי והפוליטי, כדי לשוט איתכן במסע חירות מזויף שמנציח את הכיבוש? אתן חוזרות ומצהירות כי "חבל לגרור כל דבר לנכבה" ואנחנו חוזרות ומצהירות "כל יום הוא נכבה",  של נשים אמיצות, חזקות, שישנו את החברה, אבל בסירה אחרת משלכן, סירה שאנחנו בנינו ואנחנו יודעות לאן פניה מועדות.

איה זינאתי היא פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48.

(תמונה ראשית: הפגנה נגד אלימות פטריארכלית, רצח נשים ואזלת ידה של המשטרה. לוד, 2016. צילום: ליטל כהן-ביטון)

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

11 תגובות

  1. התגובות כאן פשוט פועלות להוכיח את הטענות של איה עוד יותר, באופן אירוני. אני מרגישה שאפשר ליישם את אותן הטענות של איה גם על מאבקים כלכליים, כמו מה שקרה בזמן המחאה החברתית ב-2011- שדברים כמו הכיבוש או מוצא אתני באופן כללי נדחפו הצידה באופן נוח לשיח של ״שוויון״.

  2. רחל שיצקובסקי on

    קראתי את הכתבה של איה, בעיקר בצער. צער על כך שהיא מתעקשת לערב מין בשאינו מינו.
    גם לנשים היהודיות יש עניינים שקשורים למאבק הבין לאומי שקיים פה בארץ, אבל אני לא רואה רלוונטיות להכנסה של זה לקידום הפמיניזם.
    ולמה צער? כי אני פמיניסטית בכל רמ"ח איבריי, ולמרות שאני שייכת דווקא למחנה השמאל בישראל, קשה לי ומצער אותי.
    השילוב של מטרות לאומיות עם מטרות פמיניסטיות תמיד, אבל תמיד, במהלך ההסטוריה ועד היום, פוגע בראש ובראשונה במאבק ובהתקדמות הפמיניזם. לא צריך להשאיר מאבקים אחרים בצד, אבל לא לשלב אותם, לטובת הנשים.
    ומה שעומד מול עיניי כפמיניסטית הוא קודם כל, ומעל לכל, טובת הנשים וקידומן בחברה.

  3. סבבה, אנחנו לא באותה סירה ולא באותו המאבק. זה מתאים לי. לא צריך בכח.

  4. כלומר, ב1893 התנועה הגזענית שלכן התנגדה לבניית בתים על ידי אנשים מדת שונה, על אף שחיו ברצף באזור. ב1917 התנגדתן לפתרון הומני שנועד לסייע לאומה נרדפת באירופה, וב1948 תמכתן בנסיון מדינות ערב להשמיד קבוצה נרדפת שחלק גדול ממנה כלל ניצולי שואה. אין ספק שאנחנו לא באותה סירה

  5. את העוול הגדול גרמו לנשים הערביות – התרבות הפטריאכלית שלהן, האמהות והאבות שלהן. דווקא הכיבוש הישראלי פקח את עיניכן לראות מקרוב פמיניזם, דמוקרטיה, איסור פוליגמיה. מצב הנשים הערביות והפלסטיניות הישראליות טוב יותר ממצבן של הנשים הערביות האחרות. זאת בזכות המדינה שהקימו היהודים – לפני כן לא היה כאן כלום – לא אוניברסיטאות, לא בתי חולים, לא בתי משפט מודרניים. אתן צריכות להכיר ליהודים טובה על כך. אני פמיניסטית, אהיה מוכנה להילחם עבור כל אישה מושפלת, מוכה, נאנסת, נכפית להתחתן בטרם בגרות. יחד עם זאת אני לא מכירה בנקבה. הייתה מלחמה שלא אנחנו פתחנו בה, ואנחנו ניצחנו. אני גם לא מוצאת שום קשר בין הפמינזם שלי לשואה, גם לא מוצאת קשר בין הפמינזם שלי לצמחונות ולטבעונות.

  6. טוב שלא כתבת שהמחבלות המתאבדות הן נציגות הפמיניזם הפלסטיני.. גיבורות גדולות. אחרי שקראתי בא לי להגיד לכן סבבה תילחמו לבד בפטריארכיה הקדומה שאתן חיות בה אבל עדיין כואב לי לשמוע על כל אישה שסובלת מעלימות ואכזריות בתוך הבית שלה

  7. אלי אמינוב on

    איה זינאתי צודקת לחלוטין, גם כאשר הוקם ב1991 הארגון הפמיניסטי הפלסטיני "אל פנאר" התנגדו להקמתו גם פמיניסטיות ישראליות וגם ארגוני נשים פלסטיניות של 67 ושל 48. ובתקופת פעילותו זכה להכרה רצינית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל., בזכותו הוקמו מקלטים לנשים מוכות , בתגובה לפעילותו נוצרה בכנסת הוועדה לקידום מעמד האשה ופעילותו גרמה להפסקת מנהג מילת הנשים – ختان البنات -בקרב מספר שבטים בדואים בנגב. הקמתו של הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל פנאר ב-8.3.1991 בעיר חיפה, היה אחד ממרכיבי התחייה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל שצמחה מתוך האפר של הנכבה. ארגון מיוחד זה שתרם לא מעט לתהליך ההתחדשות, כמעט ונשכח מלב. לציבור וכן לפעילות הפמיניסטיות הפלסטיניות ידוע מעט מאד על עקרונות הארגון, מטרות חברותיו, פעילותן ותוצאותיהם. אל פנאר הצליח בשנות פעילותו להציג את עצמו, ולחשוף את הסוגיות המגדריות והפוליטיות שהביאו להקמתו, בפני ציבור גדול ולהפוך לגוף ציבורי ידוע ומוכר ברבים. רק בשל כך יכול היה הארגון לפעול בזירות שונות כולל בתקשורת העברית, להתכנס ולהגיב במהירות ולקבוע קצב מאבק חדש. עיקר המאבק כוון נגד תופעת רצח נשים לשם שמירת עליונות הגבר.
    ההחלטה לצאת למאבק כולל נגד תופעה זו נבעה מהבנה שברצח נשים על "כבוד המשפחה", נשזרים ונפגשים כל חוליי החברה הפלסטינית בישראל: המסורת הפטריארכאלית הנחשלת עם המניפולציה של השלטונות ועם מדיניות הקואופטציה לטיפוח ההנהגות המסורתיות המתנגדות לקדמה וחוסמות את הדרך בפני מאבקים דמוקרטיים מתקדמים. הברית בין אותם מומחים לענייני ערבים ונציגיה המפגרים והדכאניים של המסורת הפטריארכאלית באוכלוסייה הפלסטינית, הוגדרה על ידי אל-פנאר כברית חשוכה, המביאה להרחקת אלמנטים מתקדמים מן ההנהגה ולדחיקתה של החברה כולה לשוליים החברתיים, התרבותיים והאינטלקטואלים.
    מצע הארגון קבע, כי "דיכוי החברה הפלסטינית בידי ישראל מתבצע תוך חיזוק הערכים הפטריארכאלים והחמולתיים השונים, במטרה להנציח את הפיגור החברתי- פוליטי. לכן יש שיתוף פעולה בין רשויות הכיבוש ומוסדות המנהיגות המסורתית המקומית, ששותפות זו מיטיבה עימם.
    מצב האישה הפלסטינית מושפע מדיכוי כפול: הדיכוי הלאומי, והדיכוי החברתי-פטריארכאלי. לכן יש צורך בשילוב הדוק בין המאבק החברתי והמאבק הלאומי.
    החלק המדוכא והסובל ביותר בתוך החברה הפלסטינית הן הנשים, ובעיקר המשתייכות למעמדות הנמוכים שדיכוין מבוסס על משולש כוחות: חברתי- פטריארכאלי, לאומי, ומעמדי. עובדה המדגישה את שאיפתן לחירות.
    אל פנאר הוא גוף עצמאי שאינו תלוי במפלגה כלשהי ואינו כפוף לאף מצע פוליטי של כל מפלגה או תנועה. הארגון יפעל נגד: כל החוקים והמנהגים המדכאים והמגבילים את הנשים ואת השתתפותן האקטיבית בכל תחומי החיים, כל החוקים הגזעניים המדכאים את העם הפלסטיני על כל מגזריו ותובע עבור עמנו הפלסטיני את הזכות להגדרה עצמית."

  8. החיים שלכן בזבל בגללהגברים שלכן שהביאו עליכן את הנכבה לכן אתן צודקות: אין מה ללמוד מכן

  9. מבינה עניין on

    אנחנו לא באותה סירה כי כתבת מכתב שלם על נשים פלסטיניות בלי להזכיר במילה אחת את חלקן בעידוד רצח יהודים.

    מאבק בפטריארכיה הוא מאבק בשליטה של גברים על נשים,
    ולא כל דיכוי נובע מזה. או מצורך בשליטה.
    לפעמים דיכוי נובע מצורך בהגנה מפני מחבלים, למשל, ורוב הרס הבתים נובע ממחשבה שאולי לאנשים יהיה אכפת מהמשפחה שלהם, ולכן לא יבחרו להיות מחבלים. אז כדאי להפנות את השאלה הזאת אליהם…

    נכון, אנחנו לא באותה סירה כי אנחנו לא משתמשות בפוליטיקה קרדום לחפור בו.