ארטמיס מירון

תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אסף: אלי יצחקי

עדותה של ארטמיס מירון, ילידת 1928. יונינה, יוון

ארטמיס נולדה בעיירה יונינה שביוון. היא מספרת בעדותה על חיים רגילים, נורמטיביים, בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני. "אבי עסק במסחר בכלי בית. לאחר נישואיו לאמי הציע אביה של אמי שיחברו יחד לעסק אחד. לסבי היה מפעל גדול לחומרי בניין. כולם עבדו בשבת, הכול היה פתוח. אפילו אני למדתי בשבת וחגים. היינו צריכים לבקש אישור מיוחד כדי לא ללמוד ביום כיפור". בבית הספר בו למדה לא למדו עברית. "היה רק רב שלימד אותנו א'- ב' ". כשהתחילה המלחמה הגרמנים הפציצו את כל יוון כולל עיירת הולדתה של ארטמיס. "הגרמנים הפציצו…בתוך יוון היה צבא איטלקי ועד שהגרמנים פלשו לא הייתה הרגשה של מלחמה. כשהם נכנסו התחילו הבעיות. המשפחה של אמי נחשבה עשירה לכן אסרו את אבי ואת סבי בבית הסוהר בעיר ולאחר שבועיים העבירו אותם לסלוניקי. יום אחד מצאו הגרמנים קצין גרמני מת שכנראה המחתרת האיטלקית הרגה וכעונש על כך לקחו 15 איש מבית הסוהר ותלו אותם במקום שבו מת הקצין, ביניהם היו אבי וסבי. אמא לא ידעה ולא סיפרו לה  והיא המשיכה לנסות לשחרר אותם מבית הסוהר. היא ניסתה אפילו שוחד ושאלה מכרים אם יכולים לעזור לה. האנשים התחילו לעזוב אבל אימא התעקשה לא לעזוב כדי לשחרר אותם. ב 24.3.44 הקיפו הגרמנים את הכיכר היהודית בעיירה ויצאה הוראה לעזוב את הבית ולהתרכז בכיכר העיר יונינה. בבוקר שלמחרת בשעה 8:00 העירה אימא אותי ואת אחי, הכינה מזוודה של בגדים לכל אחד וקצת מזון לדרך. היה גרמני שבדק שיצאנו מהבית וכשיצא אימא נעלה את הדלת במפתח אחרינו ומשם יצאנו אל מרכז העיר. היה שלג וקר מאוד, לבשנו בגדים חמים. חיכו לנו משאיות, עלינו עליהן ולא ידענו לאן נוסעים. אימא לא אמרה. הגענו ל"לאריסה"  שם היינו באיזה מבנה לא למגורי יהודים (הכוונה לא מתאים למגורי אדם- א.י), לא נתנו לנו אוכל, רק הצבא האדום נתן קצת אוכל. אחרי כמה ימים עלינו על רכבות משא צפופות מאוד, חלון קטן ודלי להפרשות. הרכבת נסעה, מדי פעם עצרה, נסענו למעלה משבוע ימים עד שהגענו לאושוויץ".

 

קהילת היהודים ביונינה שלפני פלישת הגרמנים מנתה כ 3,000 יהודים. ב 10.6.1940 כרתה איטליה של מוסוליני ברית עם היטלר וב- 28.10.1940 התקיפו צבאות איטליה את יוון. ב 15.4.1941 נאסרו כל חברי הקהילה היהודית. גל המעצרים נמשך גם בימים שלאחר מכן. בשנתיים הראשונות למלחמה שפר גורלם של היהודי ם באזור הכיבוש האיטלקי ביוון. היהודים נהנו מחסות השלטונות האיטלקים אשר לא נכנעו ללחצם של הגרמנים, סירבו להשליט תקנות אנטי-יהודיות  ואף קראו לאוכלוסייה היוונית לעזור ולתמוך ביהודים. ב- 20.9.1943 לאחר כניעת האיטלקים וכניסת הגרמנים החלו הצעדים למימוש ה"פתרון הסופי" גם באזורים אלו. היהודים נשלחו לעמה מחנות עבודה וב- 2.4.1944 גורשו רובם לאושוויץ.

 

עדותה של ארטמיס באתר יד ושם

 

 

 

השאירו תגובה

תגובה אחת