אשת העולם הגדול – נשות הניחומים, פיצוי לקורבנות אלימות מינית במלחה"ע ה-2

מאת: טלי קורד

מלחמה, מרחב אלים וגברי, מוציאה מבני אדם את הגרוע ביותר. רבות כבר נכתב על אלימות מינית בסכסוכים מזוינים, ובאמנת ז'נבה (1949) אף מוקדש סעיף מיוחד לזכויותיהן של נשים להגנה מפני אונס, סרסור לזנות ופגיעות דומות. אונס הוא כלי רב משמעות בהקשר של מלחמה. מטרתו המחרידה כפולה – לא רק הסיפוק הישיר של יצר האלימות של החיילים אלא גם השפלה של האויב, שכן במציאות המיליטריסטית נשים הן סמל לטוהר ולכבוד של החברה אליה הן שייכות, ופגיעה בהן היא פגיעה בקניין של אותה חברה. תדע כל אשה עבריה (ובכלל) אשר חוותה התעללות דומה שהאונס שלה בכלל לא קשור אליה, ושאת קברניטי המדינה מדאיגה יותר הפגיעה בכבוד המולדת.

סיפורים מהקטגוריה הזאת לא חסרים. לאחרונה נחשפנו למשל לעדותה של אשה יזידית אשר ברחה משבי דעאש. זכורה היטב גם תשובתו של אל"מ הרב אייל קרים, בכיר ברבנות הצבאית, לשאלה האם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה (רמז: אם התשובה הייתה "בוודאי שלא", לא היה צורך לציין את המקרה).

סיפור מחריד נוסף עשה השבוע כותרות מכיוון קצת שונה. הוא מתחיל לפני ובעת מלחמת העולם השנייה, בשטחים כבושים שהיו תחת שליטת יפן. בשנת 1932 החלו לקום במקומות כמו קוריאה הדרומית "תחנות ניחומים" – בתי בושת שמטרתם לספק את החיילים ובכך למנוע מעשי אונס באוכלוסיה האזרחית. בתחילה התנדבו זונות יפניות לתפקיד, אך עד מהרה התברר כי קיים מחסור כוח אדם והצבא היפני החל "לגייס" נשים וילדות מקומיות במרמה ובחטיפה. נשות הניחומים, כפי שנקראו הנשים הללו, היו בפירוש שפחות מין. הן עברו התעללות, הכאות ואונס באופן קבוע. הערכות מדברות על בין 20 אלף ל-400 אלף נשות ניחומים מקוריאה, סין, הפיליפינים ומדינות אחרות באסיה.

הסיבה לחזרתו של הנושא לכותרות השבוע הוא הסכם היסטורי שנחתם ביום שני, לאחר שנים של דיונים וויכוחים, בין יפן לקוריאה הדרומית. במסגרת ההסכם מכירה יפן "באחריותה הכואבת" לפגיעה בנשים הקוריאניות הרבות ותעביר פיצויים בגובה מיליארד ין (כ-30 מיליון ש"ח) לקורבנות. במשך עשורים ניסו שתי הממשלות להגיע להסכמה בנושא, ולאור המתיחות האזורית הנוכחית מול סין וקוריאה הצפונית, עושה רושם שלא הייתה ברירה אלא למצוא את עמק השווה. היפנים מיהרו להכריז שהם רואים את העניין כסגור ופותחים עידן חדש מול קוריאה הדרומית.

אף חלק בנרטיב הזה אינו נקי. בטח שלא המעשים עצמם, ההקשר בו הם נעשו או הדרך. גם לא העובדה שנדרשו שנים כה רבות עד שיפן תסכים לקחת אחריות עליהם. אחרי עשורים של לחץ ציבורי שחררה יפן התנצלות רשמית בשנת 1993, ורק 20 שנים נוספות ומתיחות פוליטית אזורית הצליחו להפוך אותה ללקיחת אחריות מלאה והסכם פיצויים של ממש. פחות מ-50 "נשות ניחומים" עוד חיות היום אבל הזכרון עוד חי וקיים והלקח, ובכן… נחיה ונראה.

 

*קרדיט צילום: "Comfort Women, rally in front of the Japanese Embassy in Seoul, August 2011 (2)"  Claire Solery

השאירו תגובה