גבול לפנייך
שיחה עם היוצרת עדיה גודלבסקי

מאת: אושרי חיון

עדיה גודלבסקי היא נגנית נבל. אבל לא רק, היא מלחינה, זמרת, מאלתרת, שחקנית, במאית ופרפורמרית. עדיה מקדישה את חייה ליצירה, לבחינת גבולות ושילוב בין תחומי האומנות שאספה בדרך. הנבל נשאר כרטיס הביקור שלה ובימים אלה היא מציגה מופע חדש: "גבול לפנייך, אישה, נבל ואלקטרוניקה". נפגשנו כדי לדבר על יצירה נשית, על האתגרים שבדרך ועל הדברים שלמדה במהלך שנות היצירה. 

"בשנים האחרונות אני מתרכזת בעיקר במוזיקה, במיצג ובשילוב ביניהם. אני מאמינה שאם אני רוצה להגיד משהו ויש לי את היכולת – אבחר בשילובים ובחיבורים בין המדיות. באלה שנכונים לי. אני לא "רק" מוזיקאית או רק אמנית מיצג. להיות אמן בעיני, זה להעניק משהו לאנשים שסביבך".

בדר"כ כשאנחנו מתחילות ליצור, זה בגלל שמשהו בוער בנו וחייב לצאת החוצה. אנחנו פחות חושבות על נתינה.

נכון, אבל זה תוצר, זה ערך נוסף. אני בכלל חושבת שאם בן אדם מחובר לעצמו יש משהו שהוא מוציא לעולם, נותן לו. זה חלק מהתנועה שלנו כיחידים בתוך חברה. אני חושבת שהתפקיד של האמן זה לתת לסביבה שלו, מתוך עצמו. הנתינה גדולה יותר אם האמן יותר מחובר לעצמו. כיוון שהיצירה שלו נובעת מתוך כנות, מתוך הבנה ומתוך מודעות של עצמו. ככה אני מבינה את זה.

עדיה גודלבסקי | צילום: לילך רז

את אומרת שככל שהאומן יותר מחובר לעצמו, הנתינה שלו יותר גדולה ואת מייחסת את זה לכנות ולהבנה שלו את עצמו. איך זה בא לידי ביטוי ביצירה שלך? 

זו שאלה קשה… אני חושבת שזה משהו בהתפתחות שלי כאמנית, איך אני יוצאת לעולם ואיך אני מממשת את עצמי הכי נכון. רוב העבודות שלי הן מתוך חומרים אישיים שלי, חלקן מתורגמות גם למשמעיות פוליטיות וחברתיות. בעצם אולי נקודת ההתחלה היא המשפט הזה, "האישי הוא הפוליטי".

התחלתי לנגן בנבל בגיל 11, אבל תמיד הייתה לי את הראייה הבינתחומית הזאתי. אחרי הצבא למדתי משחק ואחרי לימודי המשחק החלטתי לחבר בין הדברים, בין המוזיקה לבין הבמה. פתאום המושג של מה זה מוזיקה ומה זה במה יותר התרחב אצלי. כלומר במוזיקה, היה לי רק הנבל והיצירה איתו וסביבו, אני נגנית נבל ויוצרת, אבל פתאום אני גם פרפורמרית והנבל הוא גם איזשהו חפץ על הבמה ולאו דווקא כלי שמנגנים בו, הוא גם פרטנר על הבמה. באותו זמן התחלתי גם לשיר ואז בעבודה ב-2010 באמת חיברתי ביצירה שלי, את התאטרון עם המוזיקה.

ספרי על "באל"ף סופה שתנוח" מ2010

הטקסט של המופע בנוי משירי משוררים, היה לי מהלך מאוד מובנה. עבדתי עם לילך דקל אבנרי שמגיעה מעולם התאטרון והיא ליוותה אותי. היה לי טקסט וידעתי את הפעולות שלי. הנבל היה שם גם ככלי נגינה וגם כחפץ. אבל היה את הטקסט, היה את הסיפור של אורדיקה, זו שיוצאת מהשאול, המהלך היה מאוד ברור. זו יצירה בימתית שהתבססה על המיתוס של אורפיאוס ואורדיקה במיתולוגיה היוונית. הגעתי לשם כשחקנית יוצרת והשתמשתי בטקסט ובפעולות של שחקנית. ביצירה שלי היה איזשהו מהלך של אישה שמחליטה לצאת מהשאול.

למה דווקא הסיפור הזה?

היה לי מאוד ברור שבאיזשהו שלב בחיים שלי שאתייחס לסיפור הזה של אורפיאוס שהיה נגן נבל מחונן. האגדה מספרת שהעצים היו יוצאים עם השורשים שלהם כדי להתקרב אליו ולשמוע את הנגינה שלו. הוא היה חצי אל. הנבל היה כרטיס הביקור שלו. הוא התאהב במישהי בשם אורידיקה והאגדה מספרת שביום החתונה שלהם הכיש אותה נחש והיא מתה וירדה לשאול. ליבו של אורפיאוס נשבר והוא מחליט להוציא אותה מהשאול. הוא לוקח את הנבל איתו ובדרך מצליח לעבור את כל המכשולי בזכות הנגינה שלו. בסופו של דבר, הוא מצליח להגיע למרגלות כיסאו של האדס, אל השאול. האדס מקשיב לנגינה של אורפיאוס ואומר לו "אתה יודע מה? אני מסכים לפנים משורת הדין לשחרר את אורידיקה אבל בתנאי אחד: כשאתם יוצאים חזרה אל החיים, אתה הולך ראשון ואחריך אורידיקה. אסור לך להסתכל אחורה עד שאתם יוצאים מהשאול. אם אתה מסתכל אחורה היא חוזרת". אורפיאוס הסכים לתנאי הזה, אבל בזמן שהם יוצאים החוצה הוא לא מתאפק ומסתכל לאחור. אורידיקה חזרה לשאול והוא יצא החוצה.

השאלה הגדולה היא למה הוא עשה כזה מאמץ בשביל להיכנס לשאול ולהוציא את אורדיקה ובסוף במבט אחד הוא נכשל? הסיפור הזה הוא מקור השראה להמון יצירות, המון שאלות. אני ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם המיתוס הזה בעיקר בגלל אורפיאוס והנבל אבל כשחקרתי את הסיפור הבנתי שיש פה גם שאלה של אמון, של לסמוך, של יחסים.

הפריע לי שלא שומעים את קולה של אורידיקה, האישה שחייה תלויים במבט של אורפיאוס. הרעיון הזה נבע בעקבות מחזור שירים שקראתי, של משוררת בשם ענת שרון בלייס, שכתבה מכתבים מאורידיקה לאורפאוס, אחרי שחזרה לשאול. לקחתי את השירים האלה וגם את הסונטות לאורפיאוס של ריינר רילקה שגם מתבססות על המיתוס הזה ושיר נוסף של ליליאן דבי גורי וערכתי את זה לכדי טקסט של מופע, בו אורידיקה מפסיקה לחכות לאורפיאוס, לא תלויה במבט שלו ומחליטה לצאת בעצמה מהשאול.

יש כל מיני רגעים במופע הזה, יש גם רגעים שהיא הולכת עם פנס ומחפשת את אורפיאוס בקהל בחושך, יש רגעים שהיא קוראת לו ומספרת שהיא עוד משחזרת את הניסיון הכושל שלו להוציא אותה מהשאול. שהיא מבינה שהיא חייבת להפסיק לחזור על זה ולשחרר את עצמה. יש איזה רגע שהיא אומרת – "הבדידות עושה את האפשרות לנגן, בלעדיה לא הייתי אפשרית" (משיר של ענת שרון בלייס) אני מאוד אוהבת את המשפט הזה ומזדהה איתו. בסוף היא אומרת "האדמה היא מרחב", ושם מבחינתי היא יצאה מהשאול.

מה מסמן בשבילך הסיפור הזה? איפה החיבור שלך מעבר לנבל שמשותף לך ולאורפיאוס?

היצירה הזו הייתה מאוד משמעותית עבורי כי היא באה אחרי תקופה שהייתי ממש בשאול. שיחקתי בהצגה שמאד הצליחה וחשבתי שמשהו גדול עומד לקרות. מצאתי את עצמי ממתינה לאודישנים, להכרה. אז הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים: לא לחכות למבטים האלה אלא ליצור לבד. זה גם היה קשור גם לעבר שלי כילדה דתיה: אלוהים לא יציל אותי, אני צריכה לקחת את האחריות. אני יוצאת החוצה, יוצאת לחיים, ויוצרת מתוך אחריות ובחירה חופשית .

גדלת בבית דתי

אמא שלי, חיה אסתר, עזבה את הדת כשהייתי ילדה ובגיל 20 התחלתי להרגיש שיש משהו בדת, שמפריע לי לממש את עצמי. המשפחה שלי היא משפחה דתית לאומית, כיפות סרוגות. ההורים שלי חיים ביחד אבל אמא שלי לא שומרת מצוות. גם היא אמנית והחומרים שלה מגיעים מהדת, מהקבלה, מהמיסטיקה. אבל השירים שלה מאד אירוטיים ואיך שהיא מתלבשת ומתנהגת – זה לא היה מקובל… היא אישה מדהימה.

מתוך "גבול לפנייך" | צילום: אורי לוינסון

כמה משפיע עליך הקונפליקט הזה בבית? 

אני חושבת שזה קודם כל קשור לבחירה שלי בנבל. הייתי ילדה שרצתה משהו אחר, שונה. אבל זה צורך אמיתי, איך אנגן אחרת בנבל? איך אשיר? האמנות האוונגרדית הרבה יותר מעניינת אותי מאשר המיינסטרים, זה מעורר אותי יותר. אין לי ספק שמה שראיתי בבית עיצב את זה. אבא שלי שמע חזנות, הייתה בבית המון מוזיקה, אמא שלי ניגנה בפסנתר. הם אפשרו לי את זה, הלכתי לחוגי אמנות, אבא שלי צילם ועזר לאמא שלי עם הספרים והתערוכות שלה. אולי זו הייתה סוג של חממה. וגם, כמובן, במובן החברתי, שלמרות ועם השינוי והקונפליקט, בין ההורים שלי יש אפשרות לחיות ביחד, לקבל את האחר והשונה ממני.

את מדברת על ההחלטה שלך להפסיק להמתין ושנים אחרי את יוצרת יצירה שנקראת "גבול לפנייך" ואת כאילו חוזרת לנקודה הזו, הנקודה שהיא סף השאול, להתבונן בה, לראות מה צמח בך.

בעבודה על שתי היצירות יש רגע שאני סוחבת את הנבל על הגב. "באל"ף סופה שתנוח" זה היה רק דימוי, ב"גבול לפנייך" הנבל מחובר לאלקטרוניקה וכל תנועה של הנבל על הגב שלי יוצר סאונד. כלומר יש פה חיבור הרבה יותר משמעותי מבחינתי לכלי הזה. "באל"ף", זה היה סביב ועם המיתוס. הפעם, בגבול לפנייך,  יש משהו שהוא יותר כאן ועכשיו. אני לא נשענת על הסיפור המיתולוגי, אלא לוקחת את מה שיש לי פה, יש לי פה נבל, יש לי אלקטרוניקה, יש לי את עדיה. איך מתוך זה אני ממצה את החיבור הכי טוטאלי.

הגילוי של האלקטרוניקה עם הנבל פתח לי משהו. יש רגע במופע שאני אקוסטית. זה החלק שבו אני מנגנת על הגוף שלי עם קשתות של כינור דווקא ובחרתי שלא להגביר את עצמי. ובאמת יש פער גדול בין הצלילים של הנבל ושל האלקטרוניקה שממלאים את האולם ופתאום יש משהו שהוא חשוף, ראשוני, במעבר חד.

למה קראת למופע "גבול לפנייך"? באוטומט נקרא את שם המופע לפי הפנייה הזכרית, אבל את בחרת בפנייה נקבית.

כי אני לא גבר, אני אישה. קודם כל אם הייתי קוראת למופע בפנייה זכרית, גבול לפניך זה היה ביחס אליך. וזה לא העניין של המופע. לא מבחינתי. מבחינתי העבודה הזו נוצרה תוך בחינת הגבולות, הצבת גבולות, התייחסות לגבולות גם של עצמי, כאישה, לבד ובתוך חברה.

איזה גבולות?

גבולות של אומץ, גבולות של סאונד, אילתור, גבולות הגוף והקול שלי. בתהליך על היצירה חשבתי לשתף גם  את הקהל בבדיקת הגבולות,  אבל בחרתי שלא. בחרתי לאחר מחשבה מעמיקה, כן להציב את הגבול כאן, כמופע פרונטלי. המעברים בין ועם הגבולות יצרו את התנועה של המופע, גם בתהליך העבודה עליו וגם מול הקהל, על הבמה.

את לא מחכה למבט, את כבר לא מחכה יותר שמישהו יפעל לכיוונך אלא את פועלת

לגמרי… אני משחקת עם הנבל, עם המיתרים שלו, לפעמים אני סוגרת אותו ולפעמים אני מניחה לו להשמיע את הצלילים שלו. בסוף המופע אני מערסלת את הנבל. זו פעולה של נחמה, זה משהו שהוא מקבל, שאני מקבלת. במהלך המופע יש רגעים של כעס אולי אפילו של אלימות, אני אוטמת את הנבל, המהדהד, אני לוקחת את המיתר ואני מכה איתו,  ובסוף יש איזשהי השלמה אני גם מנתקת אותו מהאלקטרוניקה שזו סוג של סגירה, לחזור לכלי האקוסטי.

מאיפה את מגיעה לכל אחת מהיצירות האלה?

ב"באל"ף" זה בא מתוך המיתוס, מתוך הסיפור, מתוך המילה. גם יש שם טקסט. "גבול לפנייך" בא מהדימוי ומהסאונד. כלומר, לא מהמילה. זה מופע מאד ויזואלי, יותר אבסטרקטי. חיברתי בין הדימוי לסאונד. גם בחינת המלווים האמנותיים שלי, עם "באל"ף" זה היה יותר כוון של לווי אמנותי של תיאטרון, עם "גבול לפנייך", עבדתי עם אמנים כמו ארי טפרברג ומיכל אופנהיים, שבאים מעולמות גם של מוסיקה ופרפורמנס.

מתוך היצירה "באל"ף סופה שתנוח" | צילום: סוניה ברשילון

מה את חושבת על המסע שלך מ"באל"ף" ששם השתמשת בסיפור ובמילה, למקום המופשט ב"גבול לפנייך"?

אני חושבת שהחיבור של הנבל לאלקטרוניקה, למכונת אפקטים, הביא לי עוד אפשרויות ואז לא תמיד הייתי צריכה את המילה, כי המילים מילאו משהו שהיה חסר לי עם הנבל. השירה, למה התחלתי לשיר? כי הנבל פתאום לא הספיק לי, אז הרגשתי צורך לשיר ועם השנים פיתחתי את זה. האלבום הראשון שלי מורכב רק מנבל וקול, בלי אלקטרוניקה. הכל כתוב באמצעות תווים. האלבום השני מורכב משירי משוררים שמילאו לי איזה משהו. המופע "באל"ף סופה שתנוח" זה היה גם ממקום של משחק ובימוי, של שימוש בטקסט כחלק מהפעולה שלי, מהסיפור. גם ב"גבול לפנייך" יש סיפור, אבל הוא הרבה יותר אבסטרקטי, אני חושבת שזו גם התנועה בין השחקנית לבמאית ולאמנית מיצג. יש משהו באמנות מיצג שהוא הרבה יותר פתוח, שנותן, לדעתי, גם יותר מקום לקהל. יש סיפור, מאוד מובנה, יש קצב, תווים, אבל זה פתוח. מה זה יכול להיות? זה יכול להיות הרבה דברים.

מה הסיפור מבחינתך של גבול לפנייך?

אני חושבת שהסיפור של "גבול לפנייך" הוא בעיקר הקשר שלי עם הנבל. יש שם תמונות מהן הקהל יכול להרכיב איזה סיפור ומשם יש ריטואל סביב הנבל, שסביבו אני מסתובבת לאורך המופע. זה הסיפור של החיים שלי בעצם. גם כשאני מתחילה לנגן על הגוף שלי עם הקשתות זה מתחיל מתוך הרצון לחקות את הצליל של הנבל על הגוף שלי. הכל נובע מתוך הנבל. יש התרחקות ויש התקרבות וזה הסיפור בכללי. אפשר לראות שם אישה: אישה כאובייקט כמו הנבל ואפשר לראות שם גם סוג של זעקה בין המיתרים, המיתרים הם כחלון, הם כסורגים.

אפשר לראות איזה משהו שאני נאחזת בו, סביב הדימוי שהנבל מייצר. בסוף המופע אני לוקחת את הנבל כמו מאהב או כמו איזה תינוק ומשכיבה אותו על הרצפה. אני הופכת אותו גם לכלי אחר, אני שמה מיתרים אחרים שאני שוזרת בו, אני גם אוטמת אותו… הרי חלק מהותי בנבל היא התהודה.

יש לי יחסים מאוד מורכבים עם הנבל, מצד אחד אני מאוד רוצה להשתחרר ממנו ומצד שני אני הכי תלויה בו. זה סיפור מאוד מאוד אישי. קודם שאלת אותי על המהלך הרגשי, אז זה גם הדבר. זה מה שמוביל אותי בחיים האמנותיים שלי בעיקר, החיבורים, וגם ה"איך" אבל לא רק.

אני מרגישה שזה הכח שלי וזה הדימוי שלי – אם לא היה לי נבל לא הייתי עדיה. אני חושבת ש"גבול לפנייך" הוא על פרידה וחיבור מחדש לנבל. כשאני עומדת יותר כשלעצמי אז אני יכולה לחזור אליך, לנבל.

זה מעיד גם על יחסים שגדלים, שמתפתחים כמו עם בן זוג, עם חברה טובה, כל קשר שהוא עמוק ומשמעותי, אנחנו צריכים לריב איתו לפעמים, להתרחק, להתקרב, ליצור תנועה?

זה זמן, זה תהליך של זמן. אני חושבת שיש איכות לזמן הזה

 

המופע "גבול לפנייך" יתקיים ביום חמישי, 18.7.2019 בשעה 21:00

שדרות ירושלים 19, תל אביב. כרטיסים | אירוע בפייסבוק

גבול לפנייך | אישה, נבל ואלקטרוניקה

מופע מוסיקלי בינתחומי מאת ובביצוע עדיה גודלבסקי.

יצירה וביצוע: עדיה גודלבסקי

לווי אמנותי: ארי טפרברג

הנחיה קולית: מיכל אופנהיים

עיצוב תלבושת: ענת מרטקוביץ

תאורה: רותם אלרואי

צילום התמונה הראשית: אורי לוינסון, מתוך העבודה סראונד מאת ובביצוע אורי לוינסון ועדיה גודלבסקי

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.