החדרים האקוטיים ופמיניזם אקטיביסטי/ גלית בן שימול

בתחילת ינואר נכנסתי לשערי הכנסת לראשונה כסטודנטית למשפטים המייצגת את הקליניקה לפמיניזם משפטי. זאת היתה עבורי נקודת הפתיחה הרשמית להיותי "פמיניסטית אקטיביסטית". וככזו, שאלתי את עצמי "האם המאבק הפמיניסטי של המאה האחרונה הצליח? ולאן יש עוד לשאוף?" אני בטוחה שזאת שאלה שנשים רבות שואלות את עצמן, בין אם זה בשיחות סלון, דיונים אקדמיים באולמי ההרצאות, או בקבוצות הדיון בפייסבוק.

בעיקר תהיתי מי הפמיניסטיות שיהוו את המודל לחיקוי עבורי. האם אלו הסופרות והחוקרות האקדמאיות כגון קתרין מקינון וקרול גיליגן? ארגוני הנשים הפועלים לשוויון הזכויות והעלאת התודעה כגון איגוד מרכזי הסיוע ושדולת הנשים? הפוליטיקאיות בפרלמנט כגון מירב מיכאלי, זהבה גלאון והילרי קלינטון? או שמא עלינו ללכת אחורה יותר, עד למאה ה-18 למריוול סטונקראפט, או אף להדרים עד לסופרות מהמאה ה-16 בצרפת, ש"מרדו" בשליטה הגברית הספרותית בתקופתן? לדעתי, התשובה לכל השאלות היא "לא בימינו"; במציאות של היום, דעותיהן ואופי פעילותיהן של הפמיניסטיות ה"קלאסיות" כבר אינו רלוונטי למאבק הפמיניסטי הדרוש כיום. עם הדגש על ישראל.

הפמיניסטיות שמהן יש ללמוד, לדעתי, הן הנשים שמתמודדות ביום-יום בחוסר השוויון של העולם האמיתי לעומת הגברים בסביבתן. ליתר דיוק, אותו חוסר שוויון שאינו ניתן לגישור בעזרת כוח הרצון או יכולת אינטלקטואלית ורגשית גבוהה יותר. ואל לנו גם לשכוח את הנשים שהמונח "חוסר שוויון" אינו קרוב כלל לתיאור המציאות המדכאת ואלימה (מכל סוג וחומרה) שהן חוות מהגברים והחברה, רק משום שהן נשים.

זאת האם החד הורית (או אפילו זאת שנמצאת בזוגיות) הקמה שעה מוקדם יותר (מהגבר המקביל לה במשרתה) כדי להעיר, לארגן ולהסיע את הילדים לגן ולבית הספר, ואז מגיעה שעה מאוחר יותר לעבודה ולכן שכרה נמוך יותר; זאת הסטודנטית שממלצרת בין השולחנות, לעומת הסטודנט הברמן המתמודד רק עם כוסות וספלים, היא צריכה להתמודד עם ההערות הסקסיסטיות היומיומיות מלקוחות גברים; זאת הבחורה שיצאה לבלות בערב שישי בפאב השכונתי, ובחור שהתיישב לידה בבר התערב עם חבריו שיצליח "לכבוש" אישה ולהכניסה למיטה, וכתוצאה לפנות בוקר היתה צריכה להגיע לבית החולים.

הפער הזה– שבין הפמיניסטיות ה"קלאסיות" לבין חייהן של הנשים במציאות הישראלית– הוא בעל משמעות שאסור להתעלם ממנו. זהו פער חשוב שצריך לכוון את העשייה של הפמיניסטית האקטיביסטית הישראלית המתחילה, ולכוון מחדש את ארגוני הנשים והפרלמנטריות בישראל של היום.

אתן את האנלוגיה של צפייה במשחק כדורגל– בהתחלה ניסינו להבין מי נגד מי, ולאחר זמן רב הצלחנו לזהות שלא רק שיש הבדל פיזי בין שתי הקבוצות– זכרים מול נקבות– אלא שכללי המשחק שונים לכל קבוצה. בהמשך הפמיניסטיות ה"קלאסיות" עזרו לנו לצאת מהמצב של 4:0 לטובת הגברים, למצב שוויוני של 4:4 (או כמעט שוויוני של 4:3) – והשאלה כעת היא האם אנו נמשיך להגן על השער בלבד שלא יבקיעו עוד גול או שננסה לתקוף את השער של הגברים ולהגיע ליתרון 5:4 לנשים?

להערכתי, התשובה היא "כן". נכון לומר ש"עלי ספר" קיים שוויון בין גברים ונשים. אולם, המציאות היומיומית עודנה משמרת את עוצמתם ויתרונם על גבי הנשים (וזאת מבלי להיכנס לתוצאות הבחירות בארה"ב, שלדעתי שווים 2 שערים לפחות לטובת קבוצת הגברים). פתחו את העיתונים (או הקישורים) ותוכלו להגיע לאין ספור כתבות וידיעות על שיח גברי המבקש להמשיך להדיר נשים מתפקידים נחשקים בצבא, שיח שמנסה להרתיע מנפגעות תקיפה מינית להתלונן עקב מעמדו החברתי הגבוה של התוקף, ועוד. הסוגיות הללו הן שצריכות להקל עלינו את הדילמה. הגיע הזמן להפסיק להגן על השער, כפי שפועלים כיום רוב ארגוני הנשים הממוסדים (ויצ"ו, נעמ"ת, שדולת הנשים ואף מרכזי הסיוע בסוגיות מסוימות). הגיע זמן לפרוץ את ההגנה הגברית ולהבקיע שער. לטובתנו. כן. לטובתנו.

הדוגמא הכי כואבת ובוערת כיום, לדעתי, היא סוגיית הטיפול הרפואי הראשוני בנפגעות תקיפה מינית, נשים בעיקר. לפני יותר מעשור הוקמו לראשונה החדרים האקוטיים שמטרתם היתה הענקת מענה רפואי ראשוני לנפגעות תקיפה מינית על ידי צוות שעבר הכשרה מותאמת, תוך מחשבה ראויה של התחשבות במצב הנפשי שבו הן מגיעות ולעודד הגשת תלונה. בהתחלה הוקם חדר 4 בבית החולים וולפסון, ובהמשך חדר 10 בבית חולים בני ציון. כיום פזורים ברחבי הארץ סה"כ חמישה חדרים עם מטרה זו. ואכן נדמה שהצלחנו להבקיע את הגול, לא? הרי הצליחו לגרום למערכת כה בירוקרטית עם תקציבים מוגבלים, ליצור סביבה המותאמת לנפגעת האישה. אשכרה הקשיבו לנו!

אז זהו, שלא. הכדור כמעט עבר את קו השער, אבל השוער שלהם הצליח איכשהו לתפוס את הכדור לפני.  במהלך השנים, בעיקר בחודשים האחרונים, החלו לעלות על פני השטח עוד ועוד עדויות על המתרחש בחדרים הללו. העדויות נותנות תחושה שאם כבר מישהו הבקיע גול, אלו הגברים. לאחר ששומעים כיצד הטיפול בחדרים ניתן בפועל לנפגעות המגיעות אליו (תוך דגש בהגעתן לבד, ללא ליווי) אפשר להבין מדוע נפגעות בוחרות להדיר את רגליהן לא רק תחנות המשטרה וגורמי בריאות נפש ממשלתיים, אלא גם מבתי החולים.

בדיון המיוחד שהתקיים בוועדה לקיום מעמד האישה בנושא, הצלחנו סוף סוף לחשוף ולהציף מה קורה באמת באותם חדרים. גרמנו לגורמים הרלוונטיים להקשיב ולהבין שהמציאות בשטח אינה כה "ורודה". השעתיים שבהן נמשך הדיון סיפקו לי את התשובה לשאלה לאן המאבק הפמיניסטי בישראל צריך להתקדם ומי הנשים שצריכות להוביל אותו. בוועדה בלטה מאוד הנוכחות וההשפעה של נשים צעירות אקטיביסטיות, שרק בזכות מאבק ארוך ועיקש, וללא כניעה לבירוקרטיה של הארגונים הגדולים והממוסדים הנושא הגיע לכנסת. לא לטעות, אינני טוענת שיש לפעול ללא ארגוני הנשים, אלו גורמים חשובים מאוד (והכרחיים!) לקידום העשייה הן במאבק על החדרים האקוטיים והטיפול בנפגעות תקיפה מינית, והן במאבק הרחב למען זכויות נשים.

אבל כנראה שיש בנו- הנשים בגילאי ה-20-40 בישראל של שנת 2017, "הפמיניסטיות האקטיביסטיות הישראליות החדשות"–שהכרחי להמשך המאבק לזכויות נשים בכלל ולמאבק למען נפגעות תקיפה מינית בישראל בפרט. הבולטות בהן כיום: עמותת "אחת מתוך אחת" ויעל שרר, שעושות מהפך בשיח ברשתות החברתיות, והובילו גם להגשת תלונות במשטרה נגד תוקפים סדרתיים; נועה מימן עם סדרת היו-טוב "ערכת הכלים" להחלמה מאונס; מובילות "צעדת השרמוטות" ו"באות לזנאים" (כגון גליה אנגל וברכה ברד); עו"ד צעירות המייצגות נפגעו תתקיפה מינית בדרכים חדשות ויצירתיות כגון עו"ד ורדית אבידן; נפגעות תקיפה מינית שבחרו לחשוף זהותן וסיפוריהן בתקשורת ומובילות מאבקים עצמאים ואישיים (כגון אורלי פרוינד, זהר להט); הסטודנטיות למשפטים בקליניקות השונות לשינוי חברתי, ועוד רבות וטובות.

גדלנו בסביבה מחבקת כביכול, שהזכירה לנו ש"אנו מסוגלות להכל" ו-"אין יותר תקרת זכוכית". אבל במציאות היומיומית שלנו ממשיכות לחוות היתרון הגברי בכל מקום: במקומות העבודה, בלימודים, במקומות הבילוי, בצבא, בכנסת, וברשתות החברתיות. זה מתבטא בדבר פשוט כמו שכר נמוך יותר ביחס למקבילנו הגברים, אך בעיקר ביחס של הגברים (בדיבורים ומעשים) במרחב הציבורי והפרטי, כלפינו. אבל אנחנו לא שותקות ולא נשתוק יותר, בעיקר עבור נשים נפגעות תקיפה מינית שהציבור ממשיך להשתיקן בכל דרך אפשרית. למשל: "ערכת אונס" שנשמרת רק ל-3 חודשים, טיפול ראשוני לא אפקטיבי לנפגעות תקיפה מינית, יחס לא מכבד ומשפיל מצד המשטרה, פרקליטים שצולבים נפגעות על דוכן העדים, עונשי מאסר מצחיקים לתוקפים, והאימרות הפוגעניות הקבועות שנאמרות כלפי כל נפגעת תקיפה מינית שחושפת את סיפורה ("למה את מתלוננת רק עכשיו?", "אם לא הייתי לובשת חצאית…", "למה לא נתת סטירה?", ועוד עוד).

הגיע הזמן להבקיע שער לטובתנו. נמשיך לדרוש מכל הגורמים הרלוונטיים להחזיר את הפעלת החדרים האקוטיים באופן שיגשים את המטרה שעבורה הוקמו– להוות סביבה מוגנת ומותאמת לנפגעות תקיפה מינית לקבלת המענה הרפואי והנפשי הראוי לו הן זקוקות באופן מידי לאחר התקיפה, לספר את סיפורן, ולא לשתוק.

 

(מחברת המאמר היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה. חברה בקליניקה לפמיניזם משפטי בהנחיית עו״ד ורדית אבידן)

 

השאירו תגובה