יוצרות רשת – הנשים שעושות טלוויזיה באינטרנט

סדרות רשת משתלטות לאט לאט על המקום שתפסה עד כה הטלוויזיה בלב שלנו. האם הפלטפורמה האינטרנטית היא מקום טוב ליצירה נשית או שנשים נדחקות, כמו תמיד, למקום שבו אין כסף? ראיון עם שלוש יוצרות סדרות רשת מצליחות.

מאת: תמר עמית יוסף

לאחרונה התמכרתי לסדרות רשת. באיחור מה, אמנם, כי הטלויזיה האלטרנטיבית הזו מלווה את חיינו כבר כמה שנים, אבל מה לעשות, אני לייט בלומרית. כנראה שזה קצת משתלם, כי מסתמן שהגעתי בזמן הנכון לתעשייה המקומית של סדרות הרשת. הן מושקעות, מצולמות, כתובות ומשוחקות בצורה כל כך טובה, שצריך מבט קרוב במיוחד כדי להבחין בהבדלים ביניהן לבין הטלוויזיה המסורתית. בדרך כלל מדובר בעלויות הפקה שונות (שביצירה המקומית לא מתבטאות במיוחד בתוצר המוגמר) באורך שונה, ובחופש יצירתי שהוא אולי ההבדל הכי גדול. חוסר התקציב, החיסרון הגדול של הסדרות האלטרנטיביות, הוא גם היתרון האמנותי שלהן, שמאפשר להן לעשות את מה שבטלוויזיה אי אפשר, בעיקר במציאות בה לוח השידורים מורכב מריאליטי בישול, ריאליטי מוזיקה, ריאליטי משימות, ריאליטי שעשועונים, ולקינוח קצת ריאליטי כלום. בד בבד עם ההתמכרות שלי, הבחנתי בכך שחלק מאוד גדול מהסדרות שאני צופה בהן נוצרו על ידי נשים.

רוני קידר, במאית "בטיפלול" – גרסת הנונסנס ההיסטרית של סדרת הדרמה "בטיפול", חושבת שזה לא מקרה שנשים מוצאות את עצמן יוצרות סדרות רשת: "לאחרונה חשבתי על זה ועל סדרות הרשת מסביבי ובאמת אם איני טועה, רוב סדרות הרשת הן הפקות של נשים", היא אומרת. קידר הספיקה כבר להוציא שני סרטים באורך מלא, והשלישי כבר בדרך, אבל בכל פעם שניסתה ליצור תכנית טלוויזיה נתקלה בחומות: "אני יכולה לומר שאני מכירה כמה במאים גברים שעשו פיצ'רים (סרטים באורך מלא) שהיו על המסכים הרבה פחות מסרטי "ג'ו ובל" (סרטה הראשון של קידר) וישר קראו להם לביים סדרה. לצערי, פחות סמכו אולי וטרם הגעתי למקום כזה. מקווה ששנה הבאה כשייצא הפיצ'ר השלישי שלי – הם ייתנו לי סיכוי. יכול להיות שזה בגלל שאני אישה, או סתם בגלל שאני מוזרה. חבל לי שיש סדרות שכתובות מאד טוב על ידי תסריטאיות ומשום מה נותנים לגבר לביים אותן – וזה הורס הרבה מאד מהפוטנציאל שלהן בעיניי". בטיפלול. צילום: צילום מסךמבחינת קידר, הדחיקה של נשים לסדרות רשת מתרחשת מפני שהטלוויזיה מיושנת וקופאת על שמריה: היוצרים הם אותם יוצרים, ושלא במקרה – גברים. "זה פשוט אזור חופשי כרגע, באמריקה זה כבר ממזמן ממוסחר כמו טלויזיה, משקיעים בזה ממש. בארץ – כרגיל – הטלויזיה עוד לא קלטה שזה העתיד. הם לא מתייחסים למהפכות שקורות עם נטפליקס ואמאזון – וממשיכים לייצר סדרות רגילות. הם לא מתייחסים לסדרות רשת או לכשרונות שפורצים בתחום ההוא. פה ושם לוקחים טאלנט ברשת, כמו תום יער – אבל במקום לתת לה תכנית משלה – ישימו אותה בארץ נהדרת בתכנית שכבר קיימת, במקום אולי לתת לה תכנית משלה ששם תהיה בפרונט. אותם כותבים כותבים ואותם במאים מביימים. הטלויזיה לא אוהבת שינויים".

אולי הטלוויזיה באמת לא בשלה לסדרה כמו "בטיפלול", שעולה בקרוב לעונה חדשה ("בעונה החדשה יותר הבנתי מה זה בטיפלול, אז זה יותר מהודק יותר מצחיק והמוסיקה הרבה יותר מרגשת!") אבל הקהל כנראה דווקא כן בשל. רוני מספרת על התגובות החיוביות: "השחקנים מקבלים הערות ברחוב ומזהים אותם, הבמאי של בטיפול האמריקאי – הפרק הגיע אליו והוא אהב מאד ובכלל זה דבר משמח שקרה לי".

גם נעמה נח, יוצרת סדרת הרשת הדוקומנטרית "120 ושתיים", שבמסגרתה היא, רונה כהן והצלם אלון מיטלמן מנסים לראיין את מאה ועשרים חברי הכנסת, זוכה לתגובות רבות וחיוביות ברשת וברחוב. נעמה ורונה לא מראיינות את הפוליטיקאים כעיתונאיות תוקפניות וממולחות, הן לא מנסות להסתיר את העובדה שהן שתי נשים צעירות בלי הרבה ידע בפוליטיקה, אבל עם הרבה סקרנות ושאלות בקנה. לדעתה של נח הגישה הזו היא שקונה את הקהל הרב לסדרה, שנמצאת בשיאה של העונה השנייה: "אני מייצגת אנשים כמוני שקוראים עיתון ורואים את מגש הכסף ולכן הידע שלי גם משרת את המקום שממנו אני באה במובן מסוים. לפעמים ככל שאני מבינה יותר ככה זה גם גורם ליאוש לגדול, אז לפעמים חוסר ידע יכול להיות גם מנחם. כשאת בכנסת את מבינה כמה זה מסועף ומסובך. לפעמים הכל מרגיש כמו הצגה, ואז את אומרת מה הטעם לשבת פה ולשאול שאלות, אבל אז אני נזכרת שזה לא בשביל שנאהב חברי כנסת או שנכיר אותם אלא כדי להבין שיש לנו כח, האנשים האלו אמורים לעבוד בשבילנו ואם לא אז אנחנו נדפוק להם על הדלת ונשאל למה הדברים מתנהלים בצורה כזו. זה המעט שאפשר לעשות אבל זה הרבה וזה יכול ליאש אבל גם לתת תקווה". 


הסדרה של נעמה התחילה באופן ספונטני, כשרונה כהן הציעה לה ולאלון לנסוע יחד לכנסת: "לא ממש ידענו מה המטרה חוץ מזה שנמאס לנו לקרוא עיתונים, להתבאס ומקסימום לכתוב סטטוס בפייסבוק. בנסיעה הראשונה שלנו אפילו לא היה לנו היתר כניסה, הרמתי טלפון לעוזרת פרלמנטרית שהכרתי ונכנסנו. מהרגע שנכנסנו הכל התגלגל כבר משם – אפשר ממש לראות את זה בפרק 1. בהתחלה פשוט דפקנו שם על דלתות של חברי כנסת ורצנו אחריהם אבל היום אנחנו כבר קובעים איתם וחלקם כבר רצים אחרינו".

120 ושתיים סדרות רשת פוליטיקלי קוראת

הגישה של נח וכהן מצטיירת בעיניי כגישה נשית – הן באות בצניעות, לא בתוקפנות, ובעיקר מתעניינות באמת. כשמרבית השאלות שעיתונאים מפנים לפוליטיקאים מגיעות כדי לתקוף או להתחנף, שאלה שמגיעה מסקרנות אמתית היא מאוד מרעננת. "בדיוק השבוע היה לנו שיחה עם משהו שאמר לנו שאנחנו יכולות להיות תקיפות יותר ולא להניח להם עד שנקבל תשובה ואמרתי לו שזאת גישה מאד גברית בעניי. אני חושבת שאחת הסיבות שחברי הכנסת נפתחים אלינו ומדברים איתנו זה בגלל הגישה שלנו, שמן הסתם נובעת גם מהמגדר שלנו. יש לנו דרך אחרת לקבל תשובות ולשאול שאלות".

ואם כבר בתכנים נשיים עסקינן, איך אפשר להתעלם מסדרת הרשת "בקרוב אצלך"? הסדרה שנמצאת עכשיו בתחילתה של עונה שנייה, ומביאה בכל עונה חמישה פרקים, כל אחד מספר את סיפורה של חברה אחרת בחבורת נשים, ונכתב ומבוים בידי במאית אחרת. שירי פרייס, שיוצרת את הסדרה יחד עם שני עזריה, יולה גדרון, עינב גיאת גוטמן ומיכל הרשקו מספרת שכבר מההתחלה היה חשוב להן ליצור סדרה על טהרת המין הנשי: "מיכל הייתה בעלת הרעיון והיוזמה לעשות סדרת רשת נשית והיא חיפשה נשים שהיא מתחברת אליהן כדי שיחד איתה ירימו את הפרויקט מבחינת התוכן וההפקה. הסדרה היא סדרה נשית לגמרי מתוך אידאולוגיה. חשוב היה לנו שישמע קול של המון נשים שאין להן היום ייצוג הולם מספיק בטלוויזיה או בקולנוע. האפשרות לדבר על היום יום של נשים "אמיתיות" לא תחת סטריאוטיפ, סטיגמה או הסייד קייק של מישהו היה חלק ממה שהניע אותנו בכל המהלך. בפגישה הראשונה חשבנו במה הסדרה תתמקד, מה יהיה הציר המרכזי שלה, וכל פעם תוך כדי השיחה היינו גולשות לשיחות אישיות שזרמו והיו ממש דינמיות ומעניינות ואז חזרנו לחפש את "הנושא" של הסדרה, עד שפתאום הבנו: זה ה-נושא של הסדרה! אין סיבה לחפש רחוק כשממש מולנו יש את מה שמעניין אותנו. כל הרגעים הקטנים והגדולים שבונים לנו את היום יום, המחשבות הפנימיות, ההתלבטויות, הדינמיקות והרגשות שלנו. החלטנו להפסיק לחפש ולהתחיל לכתוב. נתנו לעצמנו שבוע לשלוח אחת לשנייה דראפטים ראשונים וזה היה כמו קסם. כל אחת מיד כתבה ושלחה".

לעומת רוני קידר, שירי פרייס לא רואה פריחה נשית בין יוצרי סדרות הרשת בישראל: "כן יש כיום יותר ויותר נשים ברשת וזה מאוד משמח אבל עדיין לא מספיק. אנחנו התקבלנו לפני שנה לגמר של התחרות "יוצרים ברשת" ולא רק שהיינו קבוצת הנשים היחידה כסדרה אלא ברגע שקראו לכל המשתתפים להיכנס לחדר קלטתי שאנחנו הנשים היחידות בחדר בכלל! באותו הרגע זה עשה לי משהו, גם שמחתי שאנחנו שם, וגם הצטערתי שאין עוד נשים כמונו בתחרות".

פרייס מוצאת ברשת יתרונות רבים. יוצרות "בקרוב אצלך" אמנם במידה מסוימת נדחקו לאינטרנט, כמו רוני קידר, אבל גילו שהוא מתאים ליצירה שהן עושות: "כבר מההתחלה לא חשבנו איך אנחנו נתאים לפורמט של סדרות רשת, אלא איך נוכל דרך הרשת לספר את הסיפורים שמעניין אותנו לספר. רצינו ללכת עם מה שבוער לנו בפנים בלי לחשוב על קהל יעד, כמות צופים וכו'. כל פעם שהדיון הזה עלה על הפרק אמרנו שמספיק פעמים קודם לכן עשינו פשרות והרגשנו שפה אין לנו מה להפסיד ונלך עם מה שאנחנו מרגישות ונקווה לטוב. התחלנו לעבוד ברשת מתוך הרצון להביע את עצמנו והעולם שלנו ולא לחכות או להיות מוכתבות לפי קרנות, מענקים ושאר ההתניות של העולם הגדול. התחלנו מתוך "מגבלה" כלשהי, אבל לאט לאט עם הזמן אנחנו מתאהבות בפלטפורמה הזאת יותר ויותר ומרגישות שהיא הולמת וחשובה בפני עצמה ולא רק כ"אחות הקטנה" של שאר המדיות. יש ברשת חופש תנועה, חופש הבעה, אפשרות ליצור שיח שמגיע בזמן קצר לקהל יעד רחב וממשיך לעורר הדים בכל צורות חדשות בזכות הרשת, יו טיוב, פייסבוק. פתאום השיח נהיה הרבה יותר נגיש, יום יומי ולא פורמאלי. זה מאפשר לדבר בגובה העיניים עם הצופים ולהעמיק למרות שאין אולי הכרות מוקדמת. חוץ מזה, פה אין צנזורה, אף אחד לא אומר לנו מה מותר או מה אסור, ואנחנו יודעת שבטלוויזיה לאו דווקא היינו נותנים לנו לכתוב ולביים איך שאנחנו רוצות מסיבות של רייטינג וכו'".

כמו פרייס, גם רוני קידר, יוצרת "בטיפלול" מצאה את היתרונות בפלטפורמה: "היוצרת מחליטה מה התוכן, מי הצוות מה האורך. אין פיקוח של גוף שידור שמצנזר לך טקסטים או סצנות, אומר לך איזה סלבז ללהק, או מפרק לך את הפרקים איך שהוא רוצה, את לא מחויבת לשום דבר חוץ מלעצמך. אצלי, לדוגמה, אני חושבת שהשחקנים באים כי יוצא להם לשחק דמויות קומיות שאין ממש בטלויזיה או בקולנוע, הן קצת מטורללות וזה ממש כיף להגיח ליום צילום מופרך ופשוט להשתטות. בפייסבוק מי שאוהב עושה שייר. או שזה עובד או שזה לא. זה הרבה יותר כיף שהקהל מחליט מאשר ועדה של אנשים או אדם אחד שאחראי על תוכן שיש מצב גדול שהוא לא מעודכן וטועה".

בקרוב אצלך סדרות רשת פוליטיקלי קוראת

לצד היתרונות אי אפשר לשכוח שבניגוד לטלויזיה, סדרת רשת לא מרוויחה – ההפך. היוצאות לא יכולות לשלם לצוות, ומשקיעות בתוצר בלי כיסוי ההוצאות. רוני נותנת את "משיח", סדרת הרשת של אודי כגן, כדוגמא לסדרה שהצליחה להחזיר את ההשקעה, אבל רק אחרי שהגיעה לטלוויזיה. הכסף עדיין נמצא שם, אם כי היא מדגישה שגם  יצירות עצמאיות יכולות להשיב את הכסף אם עובדים חכם: "כמו תמיד – אומנות היא הימור וזה חלק מהקאץ' של לצאת ולהגשים את התשוקות שלך". גם נעמה נח מסדרת הרשת "120 ושתיים" מספרת שההשקעה הולכת ומכבידה על היוצרות – הן מבחינת כסף והן מבחינת זמן, ושכדי להמשיך הן יאלצו להשיג מימון כלשהו, או לנסות לעבור לטלוויזיה.

בין אם סדרות רשת הן המקפצה לטלוויזיה ובין אם מדובר ביצירה שקיימת כדי לעמוד בפני עצמה, כמעט כמו בכל תחום – גם כאן השתלבות של נשים רבות יותר היא נדרשת ומקדמת, הן את היוצרות והן את היצירה. רוני קידר מציעה ליוצרת הרשת המתחילה להיות טובה לצוות ולשחקניות שלה – כי בלעדיהם היא כלום. נעמה נח שמה את הדגש על בחירת האנשים הנכונים לעבוד איתם, ומיעצת ליוצרות חסרות הניסיון פשוט ליצור וללמוד תוך כדי עשייה. שירי פרייס מציעה ליוצרות להאמין במה שיש להן להגיד, ולהרגיש שלקול שלהן יש מקום כמו לשאר הקולות שכבר קיימים: "אתן לא פחות או יותר מאף אחד אחר, וכדאי לנסות ולא לוותר למרות הקשיים. ברגע שמתחילים זה הופך להיות ממכר ובאמת פותח את הראש לעוד המון המון אפשרויות ביטוי וחופש יצירה והבעה. וכן זה אפשרי וכדאי למרות כל הקשיים שבדרך כי זה נותן המון!"

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.