בפרק השני של הסדרה "כל יום מחדש" (זהירות, ספוילר), אלנה בת העשרה מסבירה לפנלופי, אימה בת ה40, וללידיה, סבתה בת ה70, את ההבדל בין סקסיזם ישן לסקסיזם חדש.

השיחה הזו מתרחשת אחרי שפנלופי מספרת שבישיבת הצוות בעבודה היא נקטעה בגסות באמצע הצעת ייעול, על ידי קולגה גבר, לבן, משכיל ואתלטי שדיבר מעליה בלי לשים לב אפילו שקטע אותה. לאחר מכן, הציע רעיון זהה לשלה, קיבל תשבחות וביטל את האמירה שלה, על כך שמדובר ברעיון שלה.

אלנה אומרת שזה סקסיזם. פנלופי לא מסכימה אתה וטוענת שסקסיזם הוא הגבר שתופס לאישה בישבן ואומר "אויה מאמסיטה" או הצעיר שהולך מאחורייך ואומר "וואו, לוהט כאן או שזו את?" (תיאורים שגורמים לסבתא לידיה להיאנח בערגה וגעגועים לגבריות שכזו). אלנה לעומתה מכנה זאת "סקסיזם ישן" או "סקסיזם של זקנים", ומגדירה את הסקסיזם החדש: מרומז יותר, מלא במקרו אגרסיות ובהסגברה; בגברים שקוטעים נשים מחד או בגברים שנותנים לנשים "רשות" לדבר ולהיות חזקות ופעילות, מאידך.

לידיה, פנלופי או אלנה ?

השלוש דנות בדרכים להתמודד עם סקוט: פנלופי רוצה להמשיך לעשות את מה שעשתה תמיד: להיות עובדת טובה, עד שישכחו שהיא אישה. היא אומרת לאלנה שאם הייתה מתעצבנת על כל מיקרו אגרסיה או הסגברה, מרימה קול בכל פעם שגבר אמר משהו מטומטם, היא לא הייתה מתקרבת לאף גבר.

אלנה אומרת שהסקסיזם החדש הוא בעיה אמתית, כי מיקרו אגרסיות והסגברה הם רק חלק ממכלול של דברים מזלזלים שגברים עושים ואפילו לא מודעים אליהם, וכשנשים שותקות אי המודעות הגברית ממשיכה. היא מוסיפה שהשתיקה שוחקת נשים נפשית ומבקשת מאימה להשמיע קול.

לידיה ממליצה לפלרטט עם גברים, להפנט אותם, ואז לעשות את מה שבא לך: "הם יחשבו שהם הבוס…. אבל בעצם את הבוס", היא אומרת (אבל מוסיפה שאסור שידעו שאת הבוס. כי אז יכעסו מאד).

נזכרתי בפרק כשקראתי את הטור של נטע גונן (גילוי נאות: אחת מחברותיי הטובות) על עבודתה כאישה בצוות גברי ובמקצוע גברי, בחברת הייטק בברלין.

בתיאור של נטע מופיע אותו סקסיזם חדש, כמעט שקוף תחת מעטה ה"שוויון המגדרי" בארגון.

לידיה, פנלופי ואלנה נמצאות גם הן ברקע: לנטע אין שום עניין להשתמש בנשיות שלה במקום העבודה, כפי שלידיה הייתה מציעה. גם כשאחד המנחים מציע לה אסטרטגיה "מסורתית": להשתמש בחצאית שלה (ובצורה עקיפה בפלירטוט נשי) כדי לקבל מידע מקצועי במקום העבודה. נטע מנסה בהתחלה, כמו אלנה, להשמיע קול ולהפוך את הסקסיזם השקוף לגלוי, אבל מגלה שלאסטרטגיה הזו יש יותר מחירים מרווחים. לבסוף היא מחליטה לטפל בנושא כמו פנלופי: להיות עובדת טובה, ולהוכיח שעובדת היותך אישה לא עומדת בדרכך להצלחה.

המהלך ההיסטורי של התפתחות מקומות עבודה

דרך סדרת הטלוויזיה והמאמר של נטע אפשר, אולי, לתאר מהלך היסטורי

עולם של גברים

תקופה בה גברים עבדו ונשים היו בבית או שהיו במקום העבודה אבל בעמדות מקצועיות "נמוכות" (ראי ערך מד מן). רבות הזדהו עם דרכי ההתמודדות של לידיה.

עולם של מניעת הטרדה מינית ושוויון מגדרי

העולם שלנו, משופע ב"פוליטיקלי קורקט", שפועל לשילוב נשים בתחומי תעסוקה רבים יותר והבטחת סביבה בטוחה ושוויונית עבורן. עולם של סדנאות למניעת הטרדה מינית, גיוס נשים לתפקידים מסוימים, חיפוש מרצות לכנסים וכדומה. עם זאת, תחת המעטה הזה, כפי שנטע מסבירה, אי שוויון ממשיך לפרוח: אומרים לנו להיות כמו "אלנה", אבל בעצם מעדיפים את "פנלופי", ואולי את "לידיה".

גם בסדרה "כל יום מחדש" אנו מגלים שהצוות בו עובדת פנלופי שמע הרצאות על התנהגות נאותה, אבל דבר לא חלחל להתנהלות היומיומית. אלו נתונים שחוזרים על עצמם שוב ושוב (היי גוגל! וגם סרטון החובה החדש של פיקסר, כתבה מצוינת של דה מרקר על ההייטק הישראלי, עוד אחת מאלכסון ופוסט של מיכל טרודלר).

עולם של נשים

יותר ויותר נשים מוותרות על עבודה בסביבה גברית. חלקן עובדות במקצועות בסביבה נשית, חלקן הופכות לעצמאיות ועובדות בעיקר עם נשים, חלקן כותבות ל"פוליטיקלי קוראת". חלקן, כמו נטע, מאזנות את חיי העבודה עם פרויקטים בהם מעורבות רק נשים ונוצרת סביבה שוויונית ובטוחה.

גוף נשי בזירה גברית

כאישה בעולם אמנויות הלחימה, יש לי סיפור דומה: אישה בעולם גברי, מהלך היסטורי מקביל.

עולם של גברים

עולם אמנויות הלחימה הוא מסורתית עולם של גברים וכשנשים התחילו להתאמן זה היה שובר מוסכמות.

עולם של "סקסיזם נדיב"

בשלב הבא, קבוצות של אמני לחימה ניסו לשלב נשים באימונים. התחושות של הרבה נשים, אני בתוכן, הייתה של חוסר נעימות.

לא ביקשו ממני לתרגל באותה אינטנסיביות כמו הגברים, התבאסו להתאמן איתי כי הניחו שצריך להיות רכים איתי, חייכו ודיברו איתי בעדינות.

זהו "סקסיזם נדיב". הוא לא נשמע כמו "את אישה, את נחותה", אלא כמו "חמודונת, בואי אני אעזור לך עם הרכות, העדינות והוויתורים שלי".

זה עולם ששם אותי בתפקיד של ה"לא מסוגלת להילחם עבור עצמה". הרגשתי קטנה, שקופה וחסרת יכולת. עזבתי את האימונים, כמו רבות אחרות. (כמובן, יש נשים שנשארו בקבוצות כאלו והן משנות את המציאות בעבודה קשה. חשוב גם לציין שיש גברים מדהימים בתחום שבאמת עושים דברים אחרת, הם פשוט לא הרוב).

עולם של נשים

קבוצות אימון לנשים בלבד. לרוב התחושה נעימה, בטוחה, בלי ניסיון להוכיח למי יש גדול יותר, עם גילוי כוחות נשיים, טכניקה ועצמה שלא נופלות מאלו של גברים.

עולם של "תנועה בטוחה"

בשלב מסוים התחלתי להדריך, בצוותים של גבר ואישה, תכניות לבטיחות אישית ולהגנה עצמית לנשים בהן התרגול מתבצע באמצעות סימולציות של איומים והטרדות במצבי יומיום מול מכרים וזרים.

סימולציות כאלו הן דבר חושפני, ועשור של עבודה משותפת הוביל את הגברים והנשים בצוות לגילויים אינטימיים: על הגבריות ועל הנשיות שלנו, איך שחינכו אותנו להיות, מה שנוח ורגיל לנו לעשות ומה שלא, איפה אנחנו שותקים ומדברים, פוגעים ונפגעים.

החלטנו לנסות לתרגל בינינו לבין עצמנו את מה שאנחנו מלמדים: להתאמן במודעות ובתקשורת על מה לא נעים, על גבולות, על הסכמה ואי הסכמה. זה עבד טוב יותר מבכל ארגון בו עבדתי קודם. זה עבד כל כך טוב שזה שינה לי את כל התפיסה על מערכות יחסים ועל שותפויות, על גברים ועל נשים.

זה עבד טוב עד שאפילו הקמנו ביחד עסק לבטיחות בו יש ניהול קבוצתי משותף גברי נשי שעובד מצוין, אבל דורש מאיתנו לבחור מדי יום לתרגל מודעות, אומץ וכנות.

היכן שנטע מצאה את עצמה בשלב השני והשלישי, אני מצאתי את עצמי בשלב רביעי. האם יש תקווה לשלב רביעי כזה גם במקומות עבודה? גם לנטע? אני לא בטוחה. 

נוקאאוט לנשים בעבודה 

אני מלמדת נשים לא רק איך לבעוט במי שמנסה לגרור אותך לשיחים, אלא גם איך לנהל תקשורת אסרטיבית ולהציב גבולות, מול סקסיזם ישן ומול חדש.

בשלב מסוים החלו להגיע אליי בקשות ללמד במקומות עבודה, מעין סדנת העצמה שהנהלה מספקת לעובדות שלה. בהתחלה הייתי חיובית. ככל שהשנים עברו התחלתי להטיל ספק. כיום, אני שוקלת להפסיק ללמד סדנאות כאלו לנשים במקומות עבודה.

אני נותנת לנשים כלים לנהל ביעילות את התקשורת שאלנה ממליצה לפנלופי לנהל.

זה אפשרי טכנית: הרבה מהתלמידות שלי אכן משמיעות קול, מציבות גבול בעבודה לסקסיזם על סוגיו, ומשנות לאט את המציאות, והשינוי בחיים האישיים והמקצועיים שלהן נותן לי מוטיבציה להמשיך ללמד.

אולם כאשת מקצוע המצב מעלה בי דילמה אידאולוגית. זה אפשרי טכנית אבל לא הוגן בעיניי לדרוש מנשים לנהל שיחות כאלו במערכת שלא מוכנה לשמוע אותן וזה לא הוגן שכל האחריות לשינוי המצב מוטלת על נשים.

כמו שנטע כתבה, זה שוחק וגובה מחירים. בעיניי, מערכת שנמצאת בשלב השני של ההתפתחות ההיסטורית, מערכת שמביאה סדנאות לעבודה כ"מס שפתיים" או כדי "לסגור את הפינה" של הטרדות מיניות או עבור "העצמת נשים", אינה מערכת שבהכרח מוכנה לשינוי ולקיחת אחריות.

תמר פריאל ויותם בר, "תנועה בטוחה"

אני מחפשת מערכות שנמצאות בשלב הרביעי

היום אני מעדיפה לעבוד עם צוותים ומערכות בצורה שמתאימה לשלב הרביעי, שכולל בעיניי מעורבות שווה של גברים ונשים לשינוי המצב. יש 2 צדדים למטבע ובכולם צריך לגעת:

לנשים מגיע עידוד ותרגול לגבי הצבת גבולות ברורים למקרו אגרסיות וסקסיזם במקומות העבודה. להתחבר ל"אלנה" שבתוכן, אם תרצו.

לא מספיק לשבת ולדבר על זה ולקרוא על זה: צריך לתרגל את זה (ובסביבה בטוחה) כי מאות של שנים חינכו אותנו לשתוק ולהיות נחמדות, בטח לגברים, אז זה לא פשוט לדבר, בטח לא במקום העבודה.

לגברים מגיע עידוד להקשיב ולשמוע על הדרכים – שחלקם לא מודעים אליהן – שבהן ההתנהגות היומיומית שלהם עלולה לגרום לקולגות הנשים שלהן אי נוחות ומצוקה.

גם פה ישיבה, דיבור וקריאה לא יעבדו. צריך לתרגל הרגלים חדשים (ובסביבה בטוחה) כי מאות של שנים חינכו גברים להתנהג ככה, וזה לא פשוט לשמוע שאתה פוגעני לאחרות, מבלי להגיב בהיסגרות, הכחשה, התקרבנות או תוקפנות.

 לנשים ולגברים מגיע מרחב בטוח לשיתוף, מודעות ואימון: שיתוף בחוויה הנשית והגברית ביומיום המקצועי; מודעות להרגלים הישנים של גבריות ונשיות בעבודה; תרגול משותף של הרגלים חדשים ומיטיבים עד שיהפכו מרעיון חדש ומדובר לפעולה אוטומטית. זה לא מספיק לדבר על דברים, צריך גם לעשות אותם.

מרחב כזה מזמין הפתעות

וזה בדיוק מה שקרה לפנלופי, שהתפטרה בעקבות המעשים של סקוט: הבוס שלה בא לדבר איתה, ובשיחה אמיצה בין שניהם הוא הודה שהגבריות האתלטית של סקוט מפתה אותו ל"ברומאנס" שגורם לו להרגיש יותר "גבר": שהוא עצמו פותה למניפולציות של סקוט, לא הצליח לסרב לו, ונתן לו יותר ויותר הטבות. השיחה נתנה לשניהם כוח אופוזיציוני כדי לשים לסקוט גבולות.

בסוף הפרק, פנלופי החלה להרוויח יותר מסקוט, ומקום העבודה שינה אווירה.

אך המציאות, כידוע, אינה סיטקום אמריקאי שבו יש סוף טוב בתוך חצי שעה. מצד שני, זה לא צריך לקחת שנים. אבל זה דורש תקופה מסוימת, תהליך ארגוני למען שינוי, ומשאבים ארגוניים – מילים שלא כל מערכת אוהבת או יכולה לשמוע.

בגלל זה אני לא בטוחה שיש שלב רביעי למקומות עבודה ואני שוקלת להמשיך ולתרגל עם נשים אסטרטגיות לשינוי שיעזרו להן לשנות את המציאות בכוחות עצמן.

מעולם לא הצלחתי להתנער מאידיאליזם מסוים ולכן עדיין יש לי תקווה עבור עולם התעסוקה. כדי לשמר עובדות, כדי להגביר יעילות, כדי להיות סביבה יומיומית מיטיבה, כדי באמת לפעול למען בטיחות ושוויון מגדרי – גברים ונשים במקומות עבודה יצטרכו לעבור יחד דרך כמה פינות קשות. ולא רק לדבר על זה, אלא ממש להזיע ולעשות את זה. הלוואי שהם יסכימו להירתם למשימה.

תמר פריאל היא חוקרת תרבות ומדריכת בטיחות אישית והגנה עצמית ב"תנועה בטוחה: נפש שקטה בגוף מוגן" שמפעילה את תכנית "מה שבטוח"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.