לנצח בכל מחיר?
ארנה רז ביקרה במוזיאון הנשים הוויטנאמיות וחזרה עם תובנות על השינויים מרחיקי הלכת שנדרשים בשוק העבודה של כולנו

ביקור בהאנוי בירת ווייטנאם במוזיאון לאמנות יפה, ובמוזיאון הנשים הויטנאמיות נתן לי צוהר לעולם מרתק של הנשים הווייטנאמיות. במוזיאון לאמנות יפה היה מספר רב של מוצגים: ציורים, פסלים, תחריטים וצילומים שהציגו נשים שרובן ככולן מוצגות כחזקות, אמיצות, חרוצות, ולעיתים קרובות לוחמות.

מוזיאון הנשים הוויטנאמיות הוקם בשנת 1987 ונוהל על ידי איגוד הנשים הויטנאמיות. המוזיאון מעניין ומרשים, וכל החפצים המוצגים בו קשורים באופן אישי לנשים בהסטוריה, או לכאלו שחיות היום באזורים השונים במדינה, שמכילה 54 קבוצות אתניות שונות.

צילום: ארנה רז

בשנת 2010, אחרי שהיה סגור במשך ארבע שנים לרגל שיפוצים, נפתח שוב המוזיאון לקהל הרחב, בבניין רחב ידיים עם תערוכה קבועה חדשה המאורגנת סביב שלושה נושאים מרכזיים: "נשים במשפחה", "נשים בהיסטוריה" ו"אופנת נשים". במקביל, המוזיאון החליט להסיט את הדגש בו, ממוזיאון תרבותי היסטורי למוזיאון מגדרי, המספק מידע על מסורות תרבותיות ועוסק בנושאים חברתיים ועכשוויים.

המטרה המוצהרת של המוזיאון היא "לשפר את הידע וההבנה הציבורית בהיסטוריה ובמורשת התרבותית של נשים וייטנאמיות ובכך לתרום לקידום שוויון מגדרי". לשם כך המוזיאון מקיים תערוכות נודדות, ועושה פרויקטים מיוחדים עם אוכלוסיות שונות ברחבי המדינה.

כמבקרת במוזיאון תהיתי האם למוזיאון יש אמירה ביקורתית או שמא הוא מסתפק בניסיון לשים את הנשים במרכז. יתכן מאד שבשל פער התרבויות, בהיותי אישה מערבית, לא הצלחתי להבין ולזהות את המסרים שבין השורות. לכן, לאחר הביקור במוזיאון ולשם הכנת הכתבה קראתי מאמרים עכשווים על מצב הנשים בוויטנאם וניסיתי לסכם את עיקרי הדברים.

הנשים בוייטנאם מהוות כ70% מכוח העבודה בחקלאות. לאחרונה פורסם דוח של גרנט טורנטון, בשם "נשים בעסקים" (2019), בו נמצא שנשים מהוות כ36% מהניהול הבכיר בוויטנאם.

דווח משנת 2017 של האיגוד הפיננסי הבינלאומי על בעלות נשים בעסקים מצא ש57% מהעסקים בבעלות נשים בוויטנאם הם עסקים זעירים, 42% מהם הם עסקים קטנים ורק 1% מכלל העסקים בבעלות נשים, הם עסקים גדולים.

אותו סקר מצא שדעות קדומות נגד נשים מגבילות את יכולתן להשיג מימון ושירותים פיננסים וכשסוף סוף הן כן משיגות הלוואות, התנאים שמוצעים להן גרועים בהרבה מאלו של הגברים.

בכל זאת, על פי "האקונומיסט" (יוני 2019), וויטנאם מדורגת במקום הראשון בעולם בהשתתפות נשים בכוח העבודה: 79% מהנשים מגיל 15 ועד 64, לעומת 86% מהגברים באותם הגילאים.

דיווח זה נשמע בהחלט מעודד, אך כפי שראינו במוזיאון הנשים הוויטנאמיות, מגון המטלות שנשים עושות מחוץ לבית, עדיין לא משחררת אותן מחובותיהן בתוך הבית. נראה שלמרות שכ79% מהנשים הוויטנאמיות עובדות, עדיין לא נמצא פתרון לאתגר המשא הכפול: משפחה ועבודה, משא עליו דיברה סימון דה בובואר עוד בשנות החמישים. אך אם לומר את האמת, גם אצלנו בעולם המערבי עוד לא נמצא פתרון פלא לנושא.

צילום: ארנה רז

מזווית אחרת, "בוויטנאם, נשים דוחות את תרבות עולם העבודה שנוצרה על ידי גברים", מאמר דעה של הכתבת הא נאגויין מיוני 2019 מספר שלנשים הווייטנאמיות נמאס מהאווירה הגברית והאגרסיבית בעולם העסקים. על פי המאמר, עולם העבודה ממשיך לומר לנשים מה לעשות כדי להצליח בסביבה עסקית סופר תחרותית, אך לחלקן נמאס שאומרים להם כיצד להשתלב והן דוחות לחלוטין את הדרישות הללו.

הטענה במאמר היא שהסטטוס קוו הקיים של התרבות הארגונית נוצר על ידי גברים ולמעשה מאלץ נשים להתאים את עצמן אליו – בו בזמן, המיומנויות החשובות של נשים, כמו הקשבה ושיתוף פעולה, לא נחשבות בדרישות הללו.

אנג'י לאו, מייסדת Forkast News, אמרה בכנס הנשים של פורבס בהו צ'י מין סיטי שאמנם לנשים יש כישורים מיוחדים, אך אלו כישורים שכדאי מאד לטפח גם בקרב גברים; "לנשים כאן יש את כל הכישורים הנדרשים לכלכלה של מחר: אמפתיה, פגיעות, רגישות, חמלה, טוב לב, הקשבה… אלו לא כישורים שנולדנו איתם, אלא מחנכים אותנו, נשים לאורם. פגיעות וחביבות לא נחשבים לכלים נדרשים להתקדמות בקריירה אבל אולי זו בכלל מחשבה מיושנת. התרבות הנהוגה בעולם כיום נוצרה לפני עשרות שנים, בתקופה בה לנשים לא הייתה דריסת רגל במקצועות רבים. כך, עיצבו אותה הגברים בדמותם".

לאו ציינה כי נשים וגברים כאחד התחנכו במשך שנים להאמין שיש להם תכונות שונות. שמגדר אחד, באופן מולד, הוא סמכותי יותר ואילו האחר יותר רגשי.

"כשלגברים יש את הכוח הזה במשך זמן כה רב, אין זה פלא שמשרדים ומקומות עבודה מעריכים תכונות הנחשבות גבריות, החל מלהכות במתחרה וכלה בלהתפאר בניצחון.״

הנשים בווייטנאם קוראות תגר על הרעיונות המיושנים על משמעות ההצלחה המקצועית. במקום לשנות את עצמן כדי להתאים לסביבת העבודה, הן משנות את הסביבה כך שתכלול גם אותן, על מנת להרחיב את מנעד המיומנויות

עצות כמו "תיעני לאתגר" או "תהיי אסרטיבית" מטילות את כובד האחריות על הנשים. עליהן להסתגל לאופן שבו הדברים כבר נעשים. אבל אנג׳י לאו ואחרות אומרות שהמקורו של השינוי צריך לנבוע בכלל ממקום אחר.

בקולג׳ לנשים "מוריי אדוארדס" שבקמברידג׳ נעשה סקר של מאות נשים, שדיווחו על קשיים דומים רבים בעבודה: רבות מהנשים סבלו מכך שבזמן ישיבות לא הקשיבו להן וקטעו את דבריהן. בנוסף, הן לא היו חלק מפגישות עסקיות שהתנהלו, למשל, בזמן משחק גולף. במאמר דעה בפייננשיאל טיימס כתבה נשיאת הקולג׳ ברברה סטוק: נכון שנשים צריכות להשמיע את קולן, אבל הגברים חייבים לשים לב כיצד הם מתעלמים מנשים בישיבות ונוטים לדבר במקומן.

גם לווייאטנאם יש גרסה משלה למגרש הגולף: לא נדיר לראות שותפים עסקיים מנהלים עסקאות בברים, בהם הנשים היחידות בשטח הן בנות לוויה בתשלום. יותר מזה – על מנת לקשור קשר מקצועי אמיץ, גברים עמיתים יוצאים ביחד לשתות בירה בברים בהם אין לנשים דריסת רגל. כביכול, מדובר בבילוי של אחרי עבודה אך הלכה למעשה, מדובר בשעות חשובות מאד לסגירת עסקאות ובניית מערך חברתי הקשור בקריירה.

"כדי להפוך למנהיגות טובות על נשים להתגבר על הרבה יותר קשיים מגברים", אומרת נגואן תי מאי תאנה, נשיאת חברת החשמל הוויטנאמית, REE Corp. היא מציינת את הדוגמא של ההגבלות המשפחתיות: לא רק הצורך לגדל ילדים אלא גם התנגדות מהותית ל"אשת קריירה" מבני המשפחה האחרים שלהם.

ברגע שיש שינוי במאזן הכוחות במערכת, הוא מאפשר שנויים נוספים מעבר לעולם העסקים. בארה"ב אנשים שואלים את עצמם האם המנטליות התחרותית של  "לנצח בכל מחיר" גרמה לפוליטיקאים להקצנה ולסרוב קבוע לפשרות. בניו זילנד, למשל, ראשת הממשלה ג'סינדה ארדרן מקדמת פוליטיקה של חמלה, שתחליף את הפוליטיקה האלימה.

"כדי לחזור לסביבה יותר מאפשרת ומכילה, צריך לחשוב על מה שהדור הבא לומד", אומרת לאו. היא מספרת שאת בנה החורג היא מחנכת בדרכים הנמנעות מהבניות מגדריות כאלה. "אני, כאם, צריכה להעצים אותו, ולגרום לו להבין שיש כוח בחמלה, אמפתיה, אותנטיות, ופגיעות. אלו הם הכישורים שנדרשים במאה ה -21".

בחזרה לביקור בוויטנאם:

בבלוג על נשות ווייטאנאם, בעיתון ״פנים אסיה״ הכתבת קלייר אליסון מספרת שבשבועיים ששהתה בכפר נידח בצפון המדינה היא ראתה גברים רבים מבלים, שותים ומתבטלים. באותו זמן הנשים עבדו בשדות האורז.

מהמוצגים במוזיאון, ומקריאת כתבות ברור שהנשים הווייטנאמיות חזקות וחרוצות, אך ניכר שגם היום, מרחב הבחירה של נשים, בוויטנאם כמו במקומות נוספים רבים בעולם, נותר מאד מצומצם.

צילום: ארנה רז

בביקור במנהרות לוחמי הגרילה בקו צ׳ין Cu Chin, כפר מדרום לסייגון, צפיתי בסרט תעמולה ״דוקומנטרי״ שנעשה על ידי הווייטקונג בשנת 1967 בזמן מלחמת וייטנאם. הסרט מתעד את פעילות הכפריים, גברים ונשים כאחד, שחיו במנהרות אלו ונלחמו בצבא האמריקאי. לפי הסרט, הנשים עשו הכל: נלחמו, הכינו נשק, עבדו בשדות האורז בלילה. בנוסף, היו הן אלה שבישלו וגם התמודדו עם לידות וגידול תינוקות במנהרות. הסרט הדגיש את יכולתן ואת גבורתן של הנשים במלחמה.

ברור שלנשים הווייטנאמיות יש מורשת מפוארת של אומץ והתגייסות למען מטרה. אבל מה שחסר, אפילו היום, זה פחות מס שפתיים על נפלאותיהן של הנשים ויותר אפשרויות והזדמנויות אמיתיות.

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת

  1. עופרה פרל דקל on

    בכל מקום בעולם "איפשרו" לנשים להיות לוחמות אך ברגע שהמלחמה הסתיימה ציפו מהנשים לחזור למשבצת הקודמת ולהמשיך את הסדר הישן בו לגבר יש את המקום המרכזי והדומיננטי.
    לא עוד!!!!