מה אוכל אותך?

מאת: חלי טל שלם

המעבר מ”מזון” ל”אוכל” סבוך ומרתק עוד יותר בקונוטציה מגדרית – תערובת של תאווה, רגשות אשם, דימויי נפש וגוף, דחפים בלתי נשלטים ושנאה עצמית. אופן ההכנה והבחירה מה להכניס אל הפה, והארוס (eros) הנוכח ובא לידי ביטוי בפעולות ההכנה והאכילה, מספרים לנו קורות חיים שלמים, מלהקים עבורנו תפקידים בהתנהלות המשפחתית-חברתית-תרבותית. בסרטה המרתק "לא פה, לא שם" (או בערבית יבשה-ים) של מייסלון חמוד, ניתן לראות כיצד השימוש במוטיב האוכל ופעמים רבות בהיעדרו, מהווה טריגר – גורם מקדם וסימבולי של העלילה.

שלושה סיפורי חיים של שלוש גיבורות פלסטיניות מצטלבים לגורל משותף. הסרט עוקב לראשונה אחר סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב, המשמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהגיבורות תובעות לעצמן. ובכן, חייהן של שתי הנשים הפלסטיניות המתגוררות בתל אביב נטולים מזון כלשהו, אולי כיון שהן "בין לבין", לא פה לא שם, לכן אין צורך לאכול. מלבד קפה שחור על "הסובוך" ("בקר" יסננו אחת לשנייה מבין אדי האלכוהול וקורי השינה, מנסות להשיב את נפשן חזרה מהלילה) – לא נראה אוכל בבית. כמעט.

סלמה (סאנא ג'ממאליה) די-ג'יי לסבית, היא בבחינת הסנדלר הולך יחף. כלומר, על אף שבתחילת דרכה, היא עובדת במטבח של מסעדה – לועסת סלמה כריכים בכל שעה ביום – בעמידה במטבח או בנסיעה ברכב. אולי כאנטיתזה למשפחה סביב שולחן אוכל. לילא (מונא חוה), עורכת-דין קשוחה רק מעשנת – סיגריות רגילות ואחרות. אבל אז מגיעה אליהן נור (שאדן קנבורה(, שותפה חדשה מאום-אל-פאחם. סטודנטית ללימודי המחשב דתיה ומאורסת. בעצם הגעתה, מציתה נור את הגפרור ומתניעה את העלילה – היא מבשלת לארוסה בסירים ומנכיחה את קיומו של התבשיל בבית. ההשקעה והטרחה בהכנת המזון מלחיצה אותה וגוזלת ממנה אנרגית חיים וזמן. הפעם בה היא מקדיחה את התבשיל מרוב לחץ, מהווה רמז מטרים לכך שהכל עומד להתקלקל: באותה פגישה יטיח בה ארוסה מתוך תחושת חוסר אונים "את האוכל המקולקל שלהם למדת לאכול" ויבטא באופן שתלטני ופוגעני את התנגדותו למגוריה בתל אביב, בשותפות עם אותן "מופקרות" בעיניו. מאוחר יותר בכפר אצל משפחתה, כשהיא תגיש לו כבויה את העוף השלם – הוא יבתק את הכרעיים בברוטאליות באמצעות ידיו השמנוניות ובכך יסמן סופית את סיום הקשר – הנועד מראש לכישלון – ביניהם.

אוכל הוא סוכן זיכרון מובהק, הנושא בפיו אתניות ועדתיות, ריחות וניחוחות, טעמים, מלמולים, ביטוי לאהבה ואולי גם רגע שליטה לכאורה של האשה על הגבר – הלא "הדרך אל ליבו של הגבר עוברת דרך הקיבה" והנה הוא יושב מולך ואת מניקה אותו. או שלא.
ההתאהבות מחזירה גם את הקשוחה בנשים לבשל. וזה מלחיץ אותה כל כך. לילא משתפת בלחץ את נור, כשזו מבשלת עבורה במקומה וגם כשהבצל נשרף – יש אפשרות להתחיל מחדש.

נשוא אהבתה המודרני לכאורה לא מאמין כשהוא מוזמן לארוחה ומפטיר: "מה, את הכנת את הסלט?" ולילא כמו עורכת דין חלקלקה עונה מיד "אלא מי"? נענית בתשובה הכי רומנטית לכאורה מצד גבר: "רק שלא תאכילי אותי כל החיים בתפוחי אדמה וביצים". ואז לראשונה ובפעם היחידה בסרט יש קלוז-אפ על פניה של אישה אוכלת בחושנית פסטה ברוטב. כאמור, בסרט רובו ככולו נשים לא אוכלות. רק לצד הגברים, כצל. אותה הנאה נשית מאכילת פסטה ברוטב אדום תסתיים אף היא במפח נפש.

גם הגשת האוכל נעשית על ידי הנשים בלבד, אפילו הגשת הקפה השחור בסיום הארוחה. אמנם אחיה של סלמה מתבקש לסייע לה בהכנתו בסיום הארוחה, אך הוא מרותק לחזה של אם הארוס המוצע לאחותו. כך שחברתה הולכת איתה למטבח, ושם קורים הדברים האסורים, מתוקים-מרירים שיסתיימו אף הם בסטירת לחי, קרע ודמעות. הסוכר היחידי שנוגע באשה בסרט הוא בתחילתו – מקורמל במידה הנכונה בדיוק – לצורך הסרת שיער מהגוף, תוך כדי שהמסירה הזקנה מדקלמת לנמרטת את תפקידיה של האשה הטובה והראויה. ביניהם נמנות התכונות הבאות – שתיקה, היי יפה וחלקה, כבוד לבעל, הרבי גילויי מיניות אבל בלי שידע שאת בקיאה.

אפשר להוציא את האשה מהמטבח, אבל לא קל להוציא את המטבח מהאשה. בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול, דרך הקריירות וחיי האהבה שלהן, מתמודדות נור לילא וסלמה עם זהותן החדשה – שוברת השרשרת הבינדורית – אחריה הן תרות. מתנתקות מהמטבח המסורתי ממנו ינקו, ומבטאות עצמן תוך תרגול שובר שיניים של שפת אם אחרת מזו המוכרת. כל אחת בדרכה מעניקה פרשנות חדשה ומרדנית למה שהיווה עבורה חלב-אם.

השאירו תגובה