ממסעותיי באפריקה – יומן מסע ממפלי ויקטוריה ואתיופיה

כשטסתי לאפריקה הקיץ כדי להתנדב קצת, וגם לראות וללמוד על תרבויות שאינן מוכרות לי, לא יכלתי להמנע משימוש במשקפיים הפמניסטיות. בחנתי כל חוויה וכל מפגש דרך המשקפיים האלו, והכתבה עוסקת בהתרשמויות שלי מהחוויות שעברתי, מנק' מבט פמניסטית.

אציין כי מדובר אך ורק בהתרשמויות שלי, שנובעות מהסתכלות דרך החלון הצר שזכיתי לצפות דרכו, ולא במחקר מעמיק שנעשה על התרבויות והקהילות בהן נתקלתי.

בשנה שעברה, לאחר שהתשחררתי מהצבא, טסתי לכחודש התנדבות בקהילות הסובבות את מפלי ויקטוריה. הטיול השנה הונע מהרצון שלי לחזור ולראות שוב את הילדים והאנשים המדהימים שעבדתי איתם בשנה שעברה. על הדרך, אמרתי שאזרום ואטוס למדינה חדשה – וזו אתיופיה.

זימבבואה

בזימבבואה ההתנדבות היא עם בתי ספר וגני ילדים שנמצאים באיזור, וכן עם בית אבות וגינה קהילתית שמנוהלת ע"י חולות איידס, או נשים שחייהן נפגעו כתוצאה ממחלת האיידס. מכיוון שכבר הייתי שם שנה שעברה, השוק התרבותי קצת דעך. עם זאת, ההתפעלות מהנשים המדהימות שפגשתי במהלך ההתנדבות עוד גועשת, ואספר פה על חלקן.

בית האבות 

בית האבות מנוהל ע"י שתי נשים שנותנות את חייהן למען הזקנים שגרים שם. גרים שם כ- 15 זקנים שמטופלים אך ורק ע"י הנשים הללו. הן מבשלות, מנקות, מטפלות כשיש בעיה רפואית. אני לא בטוחה איזה מימון הן מקבלות, אך בוודאי ולא מדובר בבית אבות פרטי כיוון שהזקנים שמגיעים הינם זקנים שאין להם משפחה שתטפל בהם או שתשלם עליהם.

בתמונה נמצאת רבקה (מימין), וקונסיליה (משמאל). רבקה היא אישה חמה כריסמטית וחזקה, מה שבא לידי ביטוי בכך שהיא נוהגת להרים מתנדבים מהרצפה ולמעוך אותם עם חיבוק דוב. קונסיליה היא יותר מאופקת, ובד"כ ניתן לראות אותה במטבח, מכינה משהו חם לזקנים. אגב, המטבח הוא חדרון חיצוני קטן, בו יש שולחן זעיר ואש דלוקה עם המון עשן. להיות בחדר מאוד מחניק, ולפעמים קונסיליה ורבקה היו מעירות על כך שיש להן קצת שיעול מהעשן.

for

בית היתומים

בית היתומים נוסד ע"י אשה בשם סימה, שהתחילה להכין ארוחות כמה פעמים בשבוע לילדים שהיו ברחוב. בשלב מסויים, היא הגדילה את הפרוייקט והקימה בית יתומים, שגם תומך בקהילה הסובבת אותו. האתגרים בפניה ובפני טמבי, אישה נוספת שעובדת בבית היתומים, קשים ורבים. הן צריכות לשלם על לימודים לכל הילדים, לדאוג להם לאוכל ולבגדים, לחנך אותם, וכן לספק להם תחושה משפחתית. הסיפורים האינדיווידואלים של הילדים קשים, אבל כשמגיעים לבית היתומים הם נראים שמחים, ומטופלים היטב. הילדים גם מרגישים שיש להם משפחה, וחימם את הלב לשמוע ילדה מספרת ש"יש לי תשעה אחים ואחיות".

בתמונה – (מימין) טמבי, או "דודה" כפי שהיא מכונה בפי הילדים. (באמצע) אודרי, הילדה הכי מבוגרת בבית היתומים שעוזרת הרבה בבישולים ובטיפול בילדים. ומה שיש במחבת זה לא אחרת מאשר שקשוקה! אחד הילדים הציץ בטלפון שלי וראה תמונה של שקשוקה שבישלנו למתנדבים האחרים ורצה שנכין להם גם.

img-20160910-wa0011

 

אתיופיה:

באתיופיה טיילנו (אני וחבר שלי, שהצטרף אליי באדיס אבבה) בדרום, שם ניתן לבקר שבטים שהשתמרו למרות המודרניזציה, במדבר מלח בצפון, וכן בעיר לליבלה, בה יש כנסיות מפורסמות חצובות באבן. במהלך הטיול באתיופיה עלו לי כמה מחשבות ותהיות.

חלוקת עבודה בין גברים לנשים

כשהיינו בעיירה בדרום בשם ארבה-מינצ', ראינו מלא נשים וילדות סוחבות כמות לא נורמלית של ענפים כרותים. כולן היו כפופות בגלל המשקל הרב שנשאו, כך שזה כנראה לא רק נראה כבד. היינו עם מדריך, אז משיחה איתו עלה שנשיאת העצים היא בשביל האש בבקתאות שלהם, וכנראה שהנשים הן אלה שסוחבות, ולא הגברים מכיוון שמדובר במטלה שקשורה לבית (האמת שאני העליתי את ההיפותזה הזו, אבל המדריך זרם). הוא הסביר שיש חלוקה ממש בין הנשים והגברים שם, ושהגברים בגדול עובדים בשדות הבננות מסביב לעיירה, והנשים בגדול בבית.

חלוקת העבודה בין נשים לגברים התבטאה בהמון אופנים, ולא רק בארבה-מינצ'. בכפר בשם דורזה, בו הם מוכרים באריגים שהם מכינים, הנשים הן אלו שטוות את החוטים והגברים הם אלו שאורגים. בכל המקומות שראינו, הנשים היו אלו שהכינו את הקפה  וגם אלו שבישלו. מצד שני, לא היתה אף מדריכה בנמצא. כל המדריכים שראינו היו גברים. כל האנשים שפנו אלינו ברחוב היו ילדים (שביקשו כסף או מים או עט) או גברים (שפנו כדי לנסות שנשכיר אותם כמדריכים או סתם כדי להתאמן על האנגלית). האמת שבמדבר המלח, בסוכנות התיירות המסודרת, היו נשים שעבדו שם, וזה באמת היה יוצא דופן.

מה שהיה לי מעניין זה שבתפיסה המערבית יותר, נשים נתפסות כעדינות יותר, ולכן לא מסוגלות לעשות עבודות קשות וכו'. ובאתיופיה, לא ראינו תפיסה כזו, הנשים עושות עבודות פיזיות ממש קשות, ותכלס מסכנות את הבריאות שלהן. ובכל זאת יש חלוקת עבודה ברורה וחדה בין נשים לגברים.

בתמונה – נשים וילדות סוחבות חבילות של ענפים כרותים הביתה.

20160913_174318

מגדר מול צבע עור/סטטוס כלכלי – 

התחושה שלי בתור תיירת הייתה שבגדול, הגברים נמצאים במעמד יותר גבוה מנשים, אבל כתיירים, אנחנו מעל כל החלוקה הזו. הרגיש לי שבגלל שיש לי כסף/ בגלל שאני לבנה (בהמון מקומות שהייתי זה פשוט אותו דבר. רואים מישהו לבן ואשכרה אומרים לו "hello, money".), יתייחסו אלי יותר טוב. זו הייתה תחושה די מוזרה, וגם חלק מהזמן עדיין הרגשתי בכל זאת היררכיה, כי חלק מהאנשים הפנו את רוב הדיבור שלהם לחבר שלי ולא אליי.

מחשבות מטקס "קפיצת השוורים" בשבט 'האמר' בדרום 

בחלק מהשבטים בדרום יש טקס כניסה לבגרות לגברים בו הם קופצים מעל שורה של שוורים. הנשים שהן חלק ממשפחתו של הנער רוקדות כשיש להן צמידים מרשרשים ברגליים, והרעש מהצמידים מתווסף לקריאות של הנשים ולהמולה הכללית באיזור. החלק ההזוי ביותר שקורה שם בעיניי זה שהן מסתובבות עם מעין ענפים ארוכים ובמהלך הריקודים, עם כל הרעש וההמולה, הנשים נותנות את המקל שלהן לגברים מכובדים שמסתובבים כדי שהם *יצליפו* בהן עם הענף.

היו מלא נשים עם פצעים מדממים בגב, ובחזה. המון מהנשים היו עם צלקות גדולות על הגב, הבטן והזרועות. אני הייתי בהלם טוטאלי, וכשעצמתי עיניים והסתייגתי מאחת ההצלפות, המדריך שלנו (שהוא חלק מהשבט בו ביקרנו) אמר לי לא לדאוג ושזה בסדר. הוא והמדריך השני שלנו הסבירו לנו שהנשים רוצות שיצליפו בהן ושזה אות כבוד. הם הקבילו את זה ללעשות קעקוע, שזה כואב, אבל אתה רוצה את הסימן. ההקבלה הייתה טובה ומעניינת, אבל המדריך בכל זאת הסכים כשאמרתי "כן, אבל אתה כנראה לא רוצה שיצליפו בך או את הצלקות האלו…"

תוך ההלם הכללי מההצלפות, מהצלקות, הפצעים המגלידים ומכל האירוע, המחשבה הראשונה שלי כשראיתי את ההצלפות הייתה שזו דרך מובנית להכניס אלימות נגד נשים ליומ-יום. אך מיד לאחר המחשבה הזו, הרגשתי שאין זה הוגן מצידי לשפוט דרך העיניים המערביות שלי את המנהגים הנהוגים בשבט שכל כך זר לי תרבותית. כך שבמהלך הטקס וההצלפות נקרעתי בין הלם והסתייגות מההצלפות והדם, ובין הבנה שאין לי את הכלים לשפוט את הטקס הזר שנגלה למול עיניי.

עוד משהו מעניין בשבטים הללו, זה שהגברים מתחתנים עם יותר מאשה אחת. האשה הראשונה צריכה להיות מהשבט שלהם, אבל השניה לא. הנשים "מסומנות" עם שרשראות, כך שאשה עם שרשרת עם בליטה גדולה מקדימה, היא האשה הראשונה, והאשה השניה היא עם שתי טבעות מסביב לצוואר. המדריך הסביר שהאשה הראשונה היא בעלת המון אחריות במשפחה, והאשה השניה פחות. אבל הראשונה, מן הסתם, בסטטוס גבוה יותר. שאלתי את המדריך מה ילדה רוצה להיות כשהיא תגדל – אשה ראשונה או שניה – והוא אמר שאין משהו ברור, ושזה תלוי בילדה.

בתמונה הראשונה – הנשים בתמונה מנסות לתת לגבר את הענפים שלהן. האקטיביות של הנשים בולטת בתמונה, ואולי גם ניתן להרגיש קצת את ההמולה והאקשן שמרגישים במקום. מה שהיה מעניין זה שלא נראה שהגבר הזה רוצה להצליף באחת הנשים, אבל היא המשיכה להביא לו את הענף עד שהוא הסכים להצליף בה.

בתמונות השנייה והשלישית –  רגע לפני ההצלפה ורגע אחרי ההצלפה (נשים שונות). הנשים ברקע הינן נשים שניות (ולא ראשונות), מה שניתן לראות בגלל השרשרת הכפולה על צווארן.

dsc00377

bull jumping - hamer tribe

dsc00445

 

השאירו תגובה