Reading Time: 3 minutes

נשים קטנות שהתבגרו

העיבוד הקולנועי המחודש ל"נשים קטנות" מעורר געגוע לעבר בו הכל היה פשוט יותר אך בו בזמן מעורר השראה לקראת העתיד לבוא. ניתוח פמיניסטי ליצירה פמיניסטית
Reading Time: 3 minutes

מהרגע הראשון של ״נשים קטנות״, העיבוד של גרטה גרוויג לרומן של לואיזה מיי אלקוט מהמאה ה19, ברור שמדובר פה ביצירה פמיניסטית עם חזון ברור ואהבה עמוקה ליצירת המקור. הסרט נפתח בציטוט של לואיזה מיי אלקוט עצמה, בתרגום חופשי: ״היו לי הרבה צרות, אז כתבתי סיפורים עליזים״. הציטוט הזה כבר מכוון אותנו למה שעתיד לבוא: יצירה שנטועה בתוך הקשר ברור ולרגע לא שוכחת זאת.

עיבוד מחדש לקלאסיקה ספרותית שכבר נעשו לה שלל עיבודים אהובים הוא אתגר לא פשוט. אך כשהוא נעשה בידי אישה פמיניסטית הרוחשת כבוד ואהבה רבה לחומר המקור, לצד ראייה ביקורתית מחודשת של חסרונותיו, האתגר הופך ליצירת מופת.

לואיזה מיי אלקוט הייתה סופרת פמיניסטית להפליא. ״נשים קטנות״ הוא ספר חצי אוטוביוגרפי אותו כתבה למרות שלא רצתה לכתוב על חייה ואחיותיה, אלא דווקא לכתוב סיפורי אימה והרפתקאות, בדומה לג׳ו, הדמות הראשית הבדיונית שהיא בבירור אלקוט עצמה.

אלקוט כתבה על נעוריה עם אחיותיה, על האובדן של אחת מהן, על אהבותיה ורצונותיה להיות סופרת. כל אלו נכנסו לספר ושיקפו את חייה שלה. אולי בגלל זה הסיפור שלה הדהד עבור כל כך הרבה נערות מאז ועד היום.

נדירים הספרים, גם בימינו, שמשקפים את חייהן המלאים של נערות ונשים, ספרים שמדברים על הרצון של נשים ליצור, לשנות את העולם, לבטא את עצמן ולא רק למצוא אהבה ולהתחתן. בו זמנית, אלקוט כתבה בכדי להתפרנס ולעזור לפרנס את משפחתה, ממש כמו ג׳ו. וממש כמו ג׳ו ויתר הנשים הקטנות היא נאלצה להתפשר.

למרות זאת, הספר שלה הפך לאורים ותומים עבור נערות בכל רחבי העולם. כשנתקלתי בו, אי אז בבית הספר היסודי, ראיתי את עצמי אולי בפעם הראשונה. ילדה עם אינסוף סיפורים בראש, שרק רוצה להוציא אותם לפועל. רציתי להיות ג׳ו וסוג של הייתי היא. הייתי כותבת אינסוף סיפורים למגירה, חולקת אותם רק עם חברותיי הטובות ביותר, שגם להן היו אז שאיפות אמנותיות או של ביטוי עצמי. לצד הבלאגן שבנים הביאו לחיינו, היה עולם עשיר של יצירה שכמעט ומעולם לא השתקף אליי בכל הספרים הרבים שגמעתי אז.

למרות העובדה שרוב חובבות הספר התחברו בדיוק לצד הזה שבו, לילדותן של הנשים, הסרט החדש מתחיל, אחרי אותו ציטוט של אלקוט, בעתיד: ברגע שבו ג׳ו מנסה למכור מספר סיפורים קצרים שלה למוציא לאור שמצד אחד עולב בה ומצד שני, לבסוף, מקבל את סיפוריה. הבחירה הרדיקלית הזו, לפתוח את הסרט באמצע הסיפור ולא להתקדם בצורה כרונולוגית מילדותן של הנערות והלאה, היא אחת ההחלטות האמנותיות האמיצות שהופכות את העיבוד החדש הזה למשהו שונה לגמרי.

אחרי הסצינה הזו, חותך הסרט במהרה לאיימי, אחותה הקטנה של ג'ו, ששוהה בפריז. ברגע הזה התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד סוף הסרט.

הצפייה באימיי המגולמת על ידי פלורנס פיו המוכשרת, שגדלה בצל אחיותיה, מציירת בפריז ומתנהלת כאישה מודעת לעצמה, חכמה ופרגמטית, אישה עם שאיפות אמנותיות שהיא מבינה שלא תוכל לממש עד הסוף, הייתה מכוננת. דווקא מכיוון שאף פעם לא אהבתי את איימי. כמו רוב מי שהזדהו עם ג'ו בילדותן, איימי הייתה היריבה שלי: היפה, המנומסת, האחת שכולם אוהבים והכל מגיע לה בקלות. ברגע הזה מתמודד הסרט החדש עם חומרי המקור והסרטים שקדמו לו כאומר – אל תשכחי. האויבת היא המערכת שמציבה את איימי מול ג'ו. האויבת היא המערכת שלא נותנת לנו להיות מי שאנחנו עד הסוף. האויבת היא לא איימי, לא אחותך.

מאותו רגע, הסרט ממשיך להתמודד עם סוגיות העבר שקודמיו השאירו פתוחות: איך קרה שאיימי ולורי, השכן המקסים, מתחתנים בסוף, אפילו שהוא תמיד אהב את ג׳ו?

הסרט החדש מתחיל מפגישתם, אחרי שג׳ו מסרבת להצעת הנישואין של לורי ומבהיר את מה שתמיד היה בחומר המקור, אך נסתר מן העין: איימי תמיד אהבה את לורי, שאולי לא התאים לג׳ו ולרוח החופשית שלה, אבל לפרגמטיות של איימי דווקא כן.

בהמשך, הסרט יתמודד כך עם עוד המון ״חטאים״ של קודמיו: דודה מארץ׳ ה"מרושעת", הופכת פה לאישה שמבינה את התקופה שהיא חיה בה ורוצה לוודא שקרובות משפחתה יהיו בסדר, מהפך שרק מאריל סטריפ שמגלמת אותה יכלה לייצר.

וכמובן, החטא הקדמון הגדול מכולם: איך קרה שבסוף ג׳ו, שכלל לא רצתה להתחתן, שביקשה כל חייה להיות חופשייה ליצור ולכתוב במו ידיה, איך דווקא היא מתחתנת עם פרופסור פרידריך המבוגר? הסרט החדש מציע לנו תיקון מבריק, גם על ידי ליהוק מחודש לפרופסור פרידריך שהופך אותו לצעיר ונאה בהרבה וגם על ידי הברקה תסריטאית שמגיעה בסופו ולא אקלקל כאן.

הנסיון הזה, לחשוב מחדש על חומר מקור אהוב, מורגש בבחירה העלילתית המשמעותית של הסרט לחלק את העלילה לשני זמנים ולעבור במהרה בין השניים. עבור מי שלא מכירות את חומר המקור מדובר בבחירה לא פשוטה. העריכה קצבית ומהירה, יש סצנות שנמשכות דקה קצרה ומיד אחריהן אנחנו עוברות שוב לזמן אחר לגמרי. אבל עבור מי שמכירה את הסיפור, מדובר בבחירה גאונית, שכן החיתוכים מחברים בין רגעים שהקשר הרגשי ביניהם ברור. כשבת׳ חולה בעתיד, אנו חוזרות אל הרגע בו היא חלתה לראשונה וכולנו, הצופות, חוזרות לפעם הראשונה בה קראנו את הספר או ראינו את הסרטים הישנים וקיווינו כל כך שהיא תרגיש יותר טוב.

״אולי הפעם בת׳ לא תמות?״ שאלו חברות פייסבוק חכמות שלי לפני שראו את הסרט החדש. התקווה הזו היא מה שמניע את הסרט החדש.

הרצון לחזור ליצירה יחידה במינה, לחזור לרגע בו קראנו אותה לראשונה, לחזור לתקופה בה הכל נראה פשוט יותר – אפילו אם הוא לא היה, הוא הרצון אותו הסרט מכיל בכל רגע ורגע. סצנות הילדות של הנשים צבועות בצבעי אדום וצהוב חמים, מלאות בהתרגשויות, התאהבויות ומריבות. הסצנות בעתיד כחולות וירוקות, רגועות יותר ומנוכרות, האחיות מפוזרות, כל אחת במקומה ובחייה שלה. הגעגוע לעבר ברור.

הסוף הגאוני של הסרט מצליח להכיל את הסתירות הללו גם יחד. מצליח להביא אופטימיות ופרגמטיות, לאחד את הנשים הקטנות ולהציע להן עצמאות וכמובן, להזכיר לנו שמותר לנו לאהוב את המקום שממנו באנו אך גם לגדול ולקחת אותו איתנו למקומות חדשים.

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

Reading Time: 5 minutes התנצלות, מרחב החלמה ולקיחת אחריות אמיתית הם חלק מהתהליך המורכב שקורבנות מתמודדות איתו לאחר פגיעה. אך, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טרם הבנו את המשמעות הרחבה של הדברים

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.