פריים משלה – חלק חמישי, 41-50
הפרויקט של סמדר זמיר, #פרייםמשלה, בו היא בוחרת פריימים מסרטים של נשים - חלק חמישי.

מאת: סמדר זמיר

(תמונה מתוך: וונדר וומן/ פאטי ג'נקינס)

 41. וונדר וומן/ פאטי ג'נקינס (2017)
בעגה היומיומית כשאומרים על מישהי שהיא "וונדרוומן" או סופרוומן" מתכוונים לומר שהיא בלבוסטה בריבוע, כלומר מצליחה לשלב בהצלחה בין קריירה ומשפחה או במילים אחרות "למרות שהיא מאוד מצליחה בעבודה, היא לא מזניחה את הילדים" או משהו בסגנון. ואילו בסרט מוצגת לנו אפשרות חדשה. "וונדרוומן" בגילומה של גל גדות היא לא אישה שמג'נגלת. למעשה, היא בכלל לא מכירה בציפיות החברתיות שכה מוכרות לנשות המערב, ובוודאי לא מתיישרת לפיהן. היא פשוט גיבורת על. יפה, נרדפת ובלתי מנוצחת. אחד הקטעים האהובים עליי בסרט הוא המפגש בינה ובין המזכירה של סטיב טארבור. וונדרוומן מנסה להבין מה עושה המזכירה עבור סטיב ואחרי שזו מסבירה, היא אומרת לה: "אצלנו קוראים לזה שפחה". חלילה, אין לי כוונה להעליב כאן מזכירות… אבל תכלס, שוק העבודה משעתק באופן די עקבי את התפקידים המסורתיים שנשים אמונות עליהם במשפחה, שמסתכמים בלדאוג ולטפל באחרים.ות ולא בנו עצמנו. במהלך 2019 צפוי לצאת סרט ההמשך. לו אני התסריטאית, הייתי מחזירה את וונדר וומן הביתה לחיק האמזונות. כמה הייתי רוצה לבלות איתן עוד. ללמוד על חייהן. אורחותיהן. המיתוסים שלהן. החגים. אבל בהוליווד כמו בהוליווד, גם כשמדובר בוונדרוומן, הנרטיב גברי, והיא הולכת לקפוץ בזמן אל המלחמה הקרה… גברי, כבר אמרתי?

42. החולמות/ אפרת שלום דנון (2011)
הרחק מעין המצלמה, בשולי תעשיית הקולנוע המקומית, מתקיימת לה סצנה שוקקת של סרטי נשים עליה מנצחות בגאווה יוצרות חרדיות. הסרטים מיועדים לנשים חרדיות בלבד, אורכם לפחות שעתיים וחצי, השחקניות כולן נשים, הכסף הוא פרטי, העלילה "יהודית" פר – סה ובאישור הרב. הסרט "החולמות" מלווה את הבמאית רוחמה מנדליאל והשחקנית תקוה סטולוף, שתיהן חרדיות, בדרכן להגשמת החלום: יצירת סרט קולנוע באורך מלא. בכנות ובאהבה משמיעה אפרת שלום דנון את קולן המושתק (או לכל הפחות מוגבל) של הגיבורות וחולמת יחד איתן על מציאות שבה כל אישה יכולה לספר את הסיפור שלה.

43. עצבניות אש/ פול פייג (2013)
קומדיית אקשן במרכזה שוטרת וסוכנת FBI שמבקשות ללכוד פושע מבוקש. כמיטב המסורת ההוליוודית, הן לא מסתדרות ואז הופכות לחברות בנפש. את הסרט אומנם ביים גבר, אבל הוא מעיד על כך שלפעמים, אם אישה כותבת תסריט, פשוט אי אפשר להוציא ממנו את נקודת המבט הפמיניסטית. כידוע, לפמיניסטיות אין חוש הומור ולכן קומדיות פמיניסטיות הן מצרך נדיר. אבל הנה! הן קיימות! "עצבניות אש" הוא פמיניסטי כי יש פה סיפור של סולידריות בין נשים (שנשארות בחיים!) גיבורה שמנה – שאנון מולינס (בגילומה של מליסה מקארתי) והמון רגעים שכולנו מכירות היטב מחיינו בצל הפטריארך. אהובה עליי במיוחד הסצנה בה עוצרת השוטרת מולינס זנאי ועושה לו שיימינג שכולל שיחת טלפון קורעת לאישתו ושיא סלפסטיקי, בסופו היא מוציאה אותו מחלון המכונית שלו ושולחת אותו מדדה ושבור לגורלו…

44. אש / דיפה מהטה (1996)
זהירות ספוילר! הסרט מתאר את סיפור התאהבותן של שתי נשים, שנשואות לשני אחים. תאמינו או לא, לסרט הזה יש סוף טוב. אני מציינת את זה כי נדיר למצוא סופים טובים בסרטי איכות. זה כאילו שהטוב והאיכותי הסתכסכו וכך הסוף הקשה והמר קנה לו את הזכות הבלעדית על הסיומות בכל הסרטים, לנצח נצחים. ואז בא "אש"… ואני, למודת ניסיון מר בסופים מרים, ככל שהצפייה מתקדמת, מתכווצת, מתמלאת דאגה לגיבורות הנפלאות, מתחילה להתאבל על שברו של החלום ופתאום – הפתעה! כנגד כל הסיכויים, האהובות מתאחדות ובתוכי עולה בשמחה האפשרות האופטימית והאופטימלית שהן יחיו יחד באושר ועושר. כולנו זקוקות לנחמה.

45. חנה ארדנט/ מרגרטה פון טרוטה (2012)
בחיי שאם הייתי קצת יותר חלשת אופי, הסרט הזה היה מטיס אותי לפיצוציה הקרובה לקנות קופסת סיגריות ולטחון אותה במלואה! (אבל למזלי אני גם חזקת אופי וגם אין בקרבתי פיצוציה, אלא רק מכולת, וגם היא במרחק 15 דקות צעידה, אז ויתרתי). כך או כך, כל השיחות העמוקות של ארדנט עם חבריה האינטלקטואלים על משפט אייכמן בהחלט מעלות את יוקרתו של עשן הסיגריות הידוע לשמצה. ומעבר לענני העשן הסמיכים, הסרט מצייר אותה כאישה מלאת חן, כריזמה וקסם אישי שיודעת לתת אהבה ולהיות חברה טובה (וגם מאוד אוהבת לעשן!). עם זאת, למרות המשחק המפעים של ברברה סוקווה, הסרט לא מטיב לתפוס לדעתי את המורכבות של הוגת הדעות פורצת הדרך שהייתה חנה ארדנט. ואולי זו פשוט אני, שמאוהבת מדי במקור: תמונתה תלויה לי על דלת הבית דרך קבע (ללא סיגריה אגב). בכל אופן, אני *מאוד* שמחה שיש את הסרט הזה בפרט וסרטים שמפרטרטים נשים בכלל.

46. לפני מחר/ אלידע גרא (1969)
סרט שהוא בעצם שני סיפורי אהבה: "אביב" הוידאו דאנסי ו"סתו" הבורקסי. במאית הסרט, אלידע גרא, נעדרה שנים מתולדות הקולנוע הישראלי, והודות לתושייה של במאית וחוקרת הקולנוע ישראלה שעאר מעודד, מצאה את דרכה אלינו ואל ספרי ההיסטוריה. זכיתי לפגוש את אלידע פעמיים ולצלם אותה לסרט שלי "על כסא הבמאי יושבת אישה". הסרט שלה עבורי מהדהד, בכל דקה מ-78 דקותיו, את איך שהקולנוע הישראלי פשוט פיספס אותה, בענק.כאן תוכלו לקרוא על אלידע כפי שכתבתי עליה לגיליון 11 של מערבון.

47. מטריקס/ האחיות ואצ'אוסקי (1999)
כשהסרט "מטריקס" הרעיד את העולם והמציא מחדש את הקולנוע מבחינה ויזואלית ונרטיבית, האחיות ואצ'אוסקי עוד היו האחים ואצ'אוסקי. אבל לא רחוק היום בו שני הבמאים (בהפרש של כמה שנים זה מזה) מצהירים על עצמם כטרנסג'נדרס ומאמצים זהות של אישה. אם תשאלו אותי, החופש שלקחו לעצמןם לעבור מג'נדר אחד לאחר, ניכר בכל רגע בסרטים שיצרו, סרטים שחוקרים נזילות של זמן, מרחב, זהות ומספרים לנו ששום דבר אינו כפי שהוא נראה. כמה זה מעניין לגלות שוב ושוב שהסרטים הם בבואות של יוצריהם ויוצרותיהן. כמה זה מדגיש את העובדה שדרושים לנו עוד סרטים שיהיו מראות לחייהן וחוויתיהן של נשים.

48. החלוצות/ מיכל אביעד (2013)
אני מאוד אוהבת את הסרטים של מיכל אביעד ותמיד נפעמת מההספק שלה, ומזה שהיא תמיד עובדת על סרט (או שניים) ועוברת בחריצות נמלתית מפרויקט לפרויקט. בכל סרטיה היא משמיעה סיפורים של נשים ואני בכנות ממליצה לראות את כולם. בחרתי להביא כאן את "החלוצות" כי אני חושבת שהמהלך הארכיאולוגי פמיניסטי שהוא עושה, קריטי. הסרט חושף אותנו לחייהן של מי שבאו "להפריח את השממה" ולהקים מדינה וגילו שהן מצופות ללדת, לכבס ולבשל. מיתוס השיוויון הידוע, לפיו נשים לקחו חלק שווה בבניית היישוב היהודי, נגוז. וזה חשוב בעיניי משום שהחלק שלנו בהיסטוריה מושכח שוב ושוב, מגויס ונבלע בתוך ואל נרטיבים גבריים. לשמחתי, מעת לעת מגיע סרט כמו "החלוצות" ומחלץ אותנו מהשיכחה.

49. אפס ביחסי אנוש/ טליה לביא (2014)
הסרט מספר את קורותיהן של שלוש חיילות ואגב כך מגחיך עד דק את תרומתן של נערות ישראל למערכת הצבאית. ואולם, מתחת לבדיחות על מהדקים, תיוקים וחירורים מתגלה לנו מציאות לא מצחיקה במיוחד ושיאה כשזוהר (דאנה איבגי) לומדת על בשרה שזה נראה לגמרי הגיוני לחייל חרמן שהיא "תיתן לו" את בתוליה (ככלות הכל, מדובר בחייל קרבי). אני כל כך אוהבת את הרגע שבו חברתה אירנה (תמרה קליינגון) מחלצת אותה מניסיון האונס ומשפילה עד עפר את האנס. אני אוהבת אותה לא כי אני נהנית לראות גברים מושפלים. ממש לא. אני אוהבת אותה כי היא מייצרת על המסך אפשרות שנשים יעמדו זו לצד זו ויערבו זו לזו. אנחנו, מסתבר, לא פחות מהגברים, זקוקות לערבות הדדית ולגבורה, אלא שבמקרה שלנו, אלה חיוניות לא בשדה הקרב, כי אם בכל מקום בו יש גברים שחושבים שגופנו הפקר. הידעתםן? "אפס ביחסי אנוש" הביא לקולנוע 600,000 צופות וצופים.

50. נדודי שינה בסיאטל/ נורה אפרון (1993)
הרבה פעמים כשאני מדברת על סרטי נשים או קולנוע נשים, חושביםות שאני מדברת על קומדיות רומנטיות, על סרטים "שנשים אוהבות". אבל האמת היא שאת רוב הקומדיות הרומנטיות ביימו גברים והרבה מהן לא באמת רומנטיות ובטח שלא מחמיאות לנשים. אז למה אנחנו בכלזאת אוהבות אותן? ואולי אנחנו לא? ומה קורה כשאישה עושה קומדיה רומנטית?
אחת האפשרויות היא הסרט המתוק מתוק הזה שמגולל את סיפור התאהבותם של סם ואנני.

לעמוד הראשי של הפרויקט

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

חלק רביעי

חלק שישי

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.