מאת: סמדר זמיר

(תמונה ראשית מתוך: Merrily We Go to Hell, בימוי: דורותי ארזנר, צילום מסך)

21. הלוח/ סמירה מחמלבף (2000)
סרט על מורים שמנסים לעבור מאיראן לעיראק בזמן מלחמה. אני כל כך אוהבת את תיאור הנדודים שהסרט מביא, את החמלה שלו כלפי ילדים שנולדים לאין עתיד, את העוצמה של הגיבורה והאופן שבו היא דואגת ומגוננת על בנה האהוב. כל כך הרבה אהבת אדם יש בסרט הזה. וגם המון חול ופיפי. המון.

22. נצחון הרצון/ לני ריפשנטאל (1935)
תמיד כשאני צופה בסרט המפואר הזה, אני נדהמת מהכשרון הנדיר של לני ריפשנטאל למיזנסצנה וקומפוזיציה. אחרי המלחמה היא הוקעה והצליחה לעשות סרט אחד. אני תוהה אילו סרטים יכלה ליצור לו הייתה בוחרת בצד הנכון או במידה היטלר ניצח במלחמה. אני תוהה עוד אם היו נוהגים בה אחרת לו הייתה גבר ומחמירים בענישה שלה. ודבר מעניין נוסף בהקשר שלה, היא הבמאית היחידה (!) שפגשתי כסטודנטית בקורס "תולדות הקולנוע", ואם תשאלו אותי, כמובן שלא רק בזכות הכשרון שלה למדתי עלייה, אלא בעיקר בגלל המקום המפוקפק שהסרט שלה תפס בהיסטוריה.

23. פרינסס/ טלי שלום עזר (2015)
אני זוכרת את עצמי פמיניסטית מתחילה, הולכת להפגנות וצועקת תוך כדי שריקות במשרוקית "לא זה לא! זה לא! זה לא! זה לא! איזה חלק מהלא, לא הבנת עד לפה?". מאז עברו כמה שנים. אני כבר כמעט לא הולכת להפגנות (ולא שורקת במשרוקית). היום אני מאמינה שאחת הדרכים הכי אפקטיביות להלחם באלימות שמופנית כלפינו היא לעשות סרטים ולקדם סרטים של אחרות. להשמיע את הקול שלנו במרחב. ו"פרינסס" הוא סרט עם קול כל כך מופלא, ייחודי, אחר, מופתי. הוא מפרק את החוויה של פגיעה מינית פנימה אל תוך התודעה ומתאר את הספליט שעוברת כל מי שחוותה טראומה מינית. אין לי מילים לתאר כמה המבט הזה נדיר ויקר. אנחנו רגילות.ים לראות ספליט של גברים על המסך, כמעט תמיד כתוצאה מהלם קרב. אבל יש הבדל מהותי בספליטים האלה: בעוד שלגברים נפגעי הלם קרב יש את מי שהיו איתם שם בתוך הטראומה, והם יכולים להעזר בהם כדי לאמת זכרונות, ולנער את מנגנון ההדחקה, נפגעות ונפגעי פגיעה מינית נשארים עם השאלות לנצח… את מי הם ישאלו מה הוא זוכר? את התוקף?

24. סיפורים שאנחנו מספרים/ שרה פולי (2013)
כשנשים התחילו לכתוב ספרים, עולם הספרות השתנה. אחרי שהוצאות ספרים דחו את כתביהן בעקביות, נשים ברחבי העולם, הקימו הוצאות ספרים לנשים בלבד ופרסמו בהן את ספריהן. המהלך הזה אפשר לז'אנרים חדשים להיוולד וכך הגיחו לעולם היומן, חלופת המכתבים וזרם התודעה כסוגות ספרותיות. כל פעם שאני צופה בסרט אוטוביוגרפי – יומני שעשתה אישה, אני חושבת על הענין הזה. מבינה שגם אוטוביוגרפיה מקסימה ושופעת כנות כמו "סיפורים שאנחנו מספרים" לא מחדשת מבחינת ויזואלית ותמטית. אולי כמו אחיותנו הסופרות אנחנו צריכות אולפני סרטים או חברות הפקה לסרטי נשים בבלעדיות כדי להמציא ז'אנרים חדשים בקולנוע. ומי אמר שאנחנו חייבות להמציא ז'אנר? ואולי סרטי נשים הם ז'אנר? ותודה למיה דרייפוס שחלקה איתי שיחה ערה בעניין ז'אנרים וקולנוע של נשים. השיחה, או לכל הפחות חלקים ממנה, תהיה זמינה לכל מאן דבעית כשיושלם הסרט שלי "על כסא הבמאי יושבת אישה".

25. מה נשים רוצות/ ננסי מאיירס (2000)
גבר מיזוגן ברמות הגבוהות חוטף מכת חשמל ועכשיו הוא מסוגל לשמוע מחשבות של נשים. מעבר לכך שיכול להיות שעלו פה על סטרט אפ רציני שישים סוף למלחמת המינים, מדובר בכיף של סרט! קליל, מהנה, מושלם לפופקורן. מסתבר שיש לפמיניסטיות חוש הומור וזה לגמרי קורע לראות עד כמה העולמות הפנימיים שלנו, גברים ונשים, שונים (הגם אם קלישאתי לפרקים והוליוודי לעילא). פופקורן אמרתי?

25. שוער הלילה/ לילאנה קאוואני (1974)
אני לא זוכרת אם זה היה בקורס "שואה וקולנוע" בימי ראשון ב-8:30 בבוקר עם ד"ר איבון קוזלובסקי גולן, או בקורס "מבע קולנועי" עם פרופ' אבנר פיינגלרנט. בכל אופן הייתי בשנה א' והסרט, המתאר את מערכת היחסים של ניצולת שואה עם הקצין שהתעלל בה במחנה, זיעזע אותי עמוקות. יכול להיות שקאוואני רצתה לתאר מורכבות של יחסי קורבן- מקרבן, אבל מה שיצא לה זה סרט שבעיניי גורם לגברים לחשוב שנשים אוהבות שמתעללים בהן. מתמכרות לזה. רוצות את זה. בעיניי, הסרט לא הצליח להעביר את המורכבות של שחזור ההתעללות שגורמת לקורבנות ליפול שוב ושוב להתעללויות מצד המקרבן הראשי ומצד אחרים. פשוט לא. עצוב.

27. טהורה/ ענת יוטה צרויה (2002)
אחת ההשלכות של העדר נשים מכסא הבמאי היא שיש כל כך הרבה חוויות מחייהן של נשים שלא מגיעות כמעט או בכלל למסך. הבולטת בהן, זו שהעדר הייצוג שלה כואב לי במיוחד, היא הדימום הנשי – זה של הווסת, זה של אחרי הלידה. בסרט היפה הזה ענת יוטה צרויה חוקרת את הטומאה שנקשרה בדם הנשים ושואלת למה בעצם אנחנו צריכות ללכת למקווה? מה לא בסדר איתנו? ממה אנחנו צריכות להתנקות? ומה המחירים שאנחנו משלמות כשאנחנו משתפות פעולה עם הפרקטיקות האלה? הסרט הזה כיווץ לי את הרחם ושבר לי את הלב. פשוט עצוב לראות איך הפכו את הטבע שלנו למחלה ובעיה. אכזרי ממש. כאב לי במיוחד לגלות את התופעה שנקראת "עקרות הלכתית" לפיה אישה שמדממת באופן רצוף (בגלל דימום בביוץ שהוא שכיח יחסית או תופעות הורמונליות/ רפואיות אחרות) יכולה למצוא את עצמה "עקרה" מכיוון שהיא נחשבת טמאה ואסור לה לקיים יחסי מין, כמה נורא.

28. מעבר ליקום/ ג'ולי טיימור (2007)
מיוזיקל הוא ללא ספק הז'אנר האהוב עליי. גדלתי על "גריז" ו"ריקוד מושחת" וכמובן על סרטי דיסני שהם מיוזיקלים מונפשים. בקיצור, אני מתה על הענין הזה של א.נשים (או אחרים.ות) שפורצות.ים בריקוד ושירה באמצע משפט! עד כדי כך מתה על זה שעשיתי כמה וכמה תרגילי מיוזיקל לאורך לימודי הקולנוע וגם "בין השורות", סרט הגמר שלי הוא מיוזיקל. זה המקום לומר שמיוזיקל הוא ז'אנר שנשלט כמעט בלעדית על ידי גברים ומעטים הם המחזמרים הקולנועיים שביימו נשים. "מעבר ליקום" הוא אחד מהמעטים האלה. נכון, הוא מתקתק (ואפילו הייתי אומרת סכרני) ונכון, לא התחברתי לקאברים לשירי הביטלס האהובים עליי (מבחינתי חירבו לי את השירים, אבל אולי זו השמרנות שלי), ובכלזאת מדובר בסרט מהנה ויפה וגם, מה לעשות, בהישג מגדרי.

29. Merrily We Go to Hell By Dorothy Arzner (1932)
סרט מבית היוצרת של ממציאת הבום, הבמאית דורותי ארזנר. אני הייתי קוראת לו בלי היסוס "מלודרמה פמיניסטית". משולש רומנטי עם כל המרכיבים הקלאסיים: גבר עם הרס עצמי, אישה טובה (הרעייה החוקית) ואישה רעה (המאהבת). והנה הטוויסט הפמיניסטי: במרכז הסרט עומדת האישה הטובה *אבל* היא גם חזקה, עומדת על שלה ויודעת להגן על עצמה. בשלב מסוים נמאס לה לגלות הבנה כלפי ההרס העצמי של הגבר שהיא אוהבת והיא עוזבת אותו. ככה. בלי בכי מטלטל כתפיים על המיטה סטייל "חלף עם הרוח". ממש לא. בגוו זקוף ומזוודה היא הולכת ממנו. ברקע, וכל העת, היא זוכה לאהבה והגנה שמרעיף עליה אביה, *אבל* גם לו היא מציבה גבולות ברורים ומסבירה לו שוב ושוב שהיא יודעת לדאוג לעצמה, וכך היא עושה. לא יאמן! אינדיפנדד וומן, הוליווד, 1932.

30. חיים פשוטים/ אן הוי (2011)
כל פעם שאני כותבת על סרט שראיתי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, אני מבינה כמה הוא חסר. איך אני מתגעגעת לשבת באולם ימים שלמים ולצפות בסרטים של נשים מכל העולם. איפה עוד אראה את הסרטים שראיתי שם, כמו הסרט הזה של הבמאית אן הוי מהונג קונג? במרכזו יחסיהם של ג'ורג' וצואו המשרתת שגידלה אותו. צואו הנאמנה מזדקנת במהירות וג'ורג' מחליט להתפנות מעיסוקו כארט דיירקטור ומתמסר לטיפול בה. סצנת הסיום בסרט ש"מקימה אותה לתחיה" היא רגע קולנועי נדיר והסרט בכלל מפנק לצפיה כי הצילום, העריכה והרפלקסיביות שלו יוצרים קולנוע חכם ועדין באופן מיוחד. "חיים פשוטים" נותן כל כך הרבה אהבה, שהמעט שאני יכולה לעשות זה לאהוב אותו בחזרה, בחיי.

לעמוד הראשי של הפרויקט

חלק ראשון

חלק שני

חלק רביעי

חלק חמישי

חלק שישי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.