פריים משלה – חלק שני, 11-20
הפרויקט של סמדר זמיר, #פרייםמשלה, בו היא בוחרת פריימים מסרטים של נשים - חלק שני.

מאת: סמדר זמיר

(תמונה ראשית מתוך "ברש", בימוי: מיכל ויניק, צילום: שי פלג)

 11. משפה לשפה/ נורית אביב (2003)
כשהייתי בשנה ג' ללימודי הקולנוע, הציעו לנו סדנה אינטנסיבית של שבוע עם נורית אביב. מספר המקומות היה מוגבל ואני טסתי להרשם. יצאנו לצלם מדי בוקר בנתיבות, שוטים סטטיים של דקה, בהשראת הסליל הקצר שעמד לרשות האחים מולייר. בתוך כך התוודענו לנורית והיא הראתה לנו את "משפה לשפה", סרטה היפה על שפות שאינן עברית ומקומן המפוקפק בתרבות הלכאורה כור היתוכית בישראל.

12. פרספוליס/ מרג'אן סטראפי ווינסט פארונו (2007)
את הסרט המקסים הזה ראיתי בהקרנה מאולתרת בקונסרבטוריון בערד חמש או שש שנים אחרי שיצא. לפעמים סרטים ממש טובים יכולים לחמוק. שמחה שהסרט הזה מצא אותי. כמה מקסימה הנערה שבמרכזו ואיך נחמץ הלב נוכח עולמה המיטלטל והמשתקשק בעקבות המהפכה באיראן. איך הכל שביר. ובתוך כך, כל פעם שאני תוהה על יחסי אישה -רעלה, אני נזכרת שבלימודי מגדר שמעתי שלרעלה יש תפקיד חשוב ומפתיע בחופש של נשים משום שהיא מאפשרת להן לעשות דברים מבלי שתהיה יכולת לזהות אותן… כמו להיות חלק מהמחתרת באיראן.

13. איזה מין שיויון/ נייג'ל קול (2010)
אני מאמינה שגברים יכולים להיות שותפים מלאים ומרכזיים במהפכה הפמיניסטית והסרט הזה מאשרר את אמונתי. הוא מגולל בחן ובחמלה את מאבקן של עובדות פורד לשכר שווה באנגליה של 1968 ומביא את הקשיים, הויתורים, הכאבים וגם את ההצלחה והסולידריות שהביאו אותנו עד הלום. לא ייאמן שהמאבק הזה עוד לא הושלם במלואו. ככל שנדרש, נמשיך להאבק על שכר שווה.

14. חמש ילדות יפות/ סופיה קופולה (1999)
בנות משפחת ליסבון נכנסו לי ללב והדהדו בתוכי את הזוועות שהתרחשו מבעד לקירות ביתן ולא נראו למסך. ד"ר יעל מונק אמרה לי פעם שבסרטים של נשים, סצנות האלימות הקשות ביותר, מתרחשות אוף סקרין. נדמה לי שהסרט הזה הוא סרט אוף סקרין מתחילתו עד סופו. כמה מכווץ לחשוב מה עברו הילדות האלו מחוץ לפריים על ידי הוריהם, מולידיהם, שהיו אמורים לאהוב אותן ולשמור עליהן מכל משמר. ועוד יותר נורא לדעת שזה קורה בעולם האמיתי כל הזמן, התעללות בילדות.ים. מי ייתן וכל הילדות.ים יהיו מאושרות.ים.

15. תל- אביב ברלין/ ציפי טרופה (1987)
ברוב הסרטים שמביימות נשים, יהיו גיבורות נשים. וגם אצל גברים, בדרך כלל יעמוד במרכז העלילה גיבור גבר. ככה אנחנו. צר עולמנו כעולם נמלה. אבל לא תמיד. הנה, ב"תל- אביב ברלין" שביימה אישה, עומד גבר במרכז העלילה. מגלם אותו וילוז'ני והוא עושה תפקיד מקסים. הסרט מטיב לתאר את אחד הקשיים הגדולים של ניצולי השואה: הגעגועים למולדת. לאותו מקום שהקיא והוקיע ממנו א.נשים בכזו אלימות. ובכלזאת. מולדת. החוויה האנושית כה מורכבת. כמה טוב שיש לנו הקולנוע שיבטא אותה.

16. ברש/ מיכל ויניק (2015)
נערות יכולות לאהוב נערות, נערים, נערותים וכולי, בכל הקומבינציות האפשריות. "ברש" מספר לנו שאנחנו חופשיות לחקור ולגלות את המיניות שלנו. שארוטיקה יכולה לגרום לנו לרחף מעל האדמה. שתשוקה היא עמוקה, אבל גם חולפת. "ברש" בעיניי הוא שיר אהבה למיניות בריאה ושמחה של נשים. זה סרט שפשוט עושה לי ממש טוב על הלב. והאמת, שגם הקצרים של מיכל גורמים לי לאותה תחושה.

17. 77 מדרגות/ אבתיסאם מרעאנה (2010)
77  מדרגות מפרידות בין אבתיסאם של יונתן ושל תל- אביב לאבתיסאם של אמא ופארדיס. 77 מדרגות בין מפלגת מרצ המבטיחה והאכזבה כשהיא לא יוצאת נגד "מבצע עופרת יצוקה". 77 מדרגות שהן עולם ומלואו ומרצפותיהן כנות נדירה וגישה ישירה שמאפיינות את הבמאית בכל סרטיה. ב-77 מדרגות, חייה של אבתיסאם הופכים מראה – בבואה, למקום השסוע והמסוכסך בו אנו חיים. גואים בו הכאב, החשדנות, העוינות, האימה והשנאה העמוקה והשורשית בין העמים. וגם, מאידך הוא מציע את האהבה כגשר. לא במובן קלישאתי. במובן הכי פשוט ואנושי.

18. עפולה אקספרס/ ג'ולי שלז (1995)
זהירות ספוילר! יש שני דברים שאני אוהבת במיוחד בסרט הזה. הראשון הוא שיש אנשים לא רזים על המסך (!). השני הוא שבסוף הסרט, דויד אמנם עובד במוסך בעפולה, אבל עדיין עושה מופעי קוסמות. הגם וגם הזה, האפשרות להיות מוסכניק וקוסם בעת ובעונה אחת, חותרת תחת הנרטיב הנפוץ- הקיטשי – בורגני – מתייהר ובעיקר חיצוני לחיי "הפריפריה", שבו גיבור עוזב את "הפריפריה" ואו מצליח בגדול או נכשל בענק. ג'ולי שלז מציעה פה הצלחה מסוג חדש ועושה חסד קולנועי נדיר עם "הפריפריה". (שמה מרכאות על המילה הזו מכל מיני סיבות שלא ארחיב כאן, אבל בעיקר מפני שזו מילה שבעיניי מנציחה ומעמיקה פערים).

19. 17 נערות/ דלפין קולון ומיוריאל קולון (2011)
17  תיכוניסטיות מחליטות פתאום שזה סופר מגניב להיות אמא צעירה ונכנסות להריון בזו אחר זו. הסרט גרם לי לחשוב מחדש על אמהות והבהיר לי עד כמה אני מזוהה עם הרעיון המערבי –בורגני (פטריארכלי?) של דחיית האמהות עד התבססות הקריירה, כשבעצם יש עוד אפשרויות רבות. הסרט מביא את אחת מהן: להיות אמא מאוד מאוד צעירה ולגדל את בנך/בתך בקהילה של אמהות צעירות כמוך. למצער וכצפוי, בסרט זה לא מצליח. ובכלזאת הסולידריות של הנערות, התמיכה שלהן זו בזו, הפנטזיה לגדל את הילדים ביחד, ההתפכחות מהאשליה וההתבגרות המהירה כשברקע כל העת חדוות הנעורים העזה, גרמו לי להרגיש שבחברה מטריארכלית ייתכן וזו הייתה מציאות מאוד מוכרת וטבעית. ייתכן.

20. הנשים ששלטו בהוליווד/ קלרה קופרברג, ג'וליה קופרברג (2016)
בחמישים ושתיים דקותיו מציג הסרט את הנשים המאובקות של הוליווד: מרי פיקפורד, מייבל נורמנד, לויס וובר, אליס גאי בלאשה, אניטה לוס והרשימה עוד ארוכה ארוכה. נשים פורצות דרך, שבזכות קופסת תמונות, המתעדות את פועלן בראשית הקולנוע, נחלצו מהגנזך. נשים שנמחקו מתולדות הקולנוע. נשים שהישגיהן לא נלמדים וסרטיהן לא נצפים, כמעט (אלא אם כן את.ה קולנוענ.ית עם תודעה מגדרית). אני מאוד (מאוד!) מחכה ליום שבו הישגים של נשים, בתחום הקולנוע ובכל תחום אחר, יהיו פשוט היסטוריה ולא פמיניזם. במהרה בימינו.

לעמוד הראשי של הפרויקט

חלק ראשון

חלק שלישי

חלק רביעי

חלק חמישי

חלק שישי

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.