מאת: חלי טל שלם
ריח של קליפות תפוזים דבק בידיים בתום הצגתה "שביל החלב" של היוצרת מורן אביב דביר. "אשה שהיא גם ילדה וגם בת וגם אמא וגם נכדה ולפעמים תרנגולת, דוגרת ומנקרת בקנים שלה – זה שבקעה בו וזה שעתה בונה" כך כתוב במעין פרוספקט/הזמנה למופע, ובדרך הביתה אני חושבת שלאורך כל ההצגה לא הוזכרה במילה אמא שלה. על ארגזי סופר ירוקים שהיו פעם ארגזי תפוזים דוגרת מורן. לראשה קן מפואר והיא קוראת לנו מן התנ"ך בראשית א' (בריאת העולם) וספר דברים (שילוח הקן) כמו שמעולם לא קראו קודם לכן ושואלת שאלות על הטקסט כמו למשל על הפרדת הבוקר מן הלילה. אסוציאטיבית עולה בי השאלה האם מורן הדוגרת היא התשובה ל"אשר נתן לשכווי בינה" המבחינה בין יום ובין לילה. באופן אישי אני נזכרת כמה קשה היה להבחין בשעות היממה המתחלפות בזמן ההנקות וההתעוררויות. אביב דביר מקריאה את שילוח הקן בטעמי מקרא ובלשון נקבה וכך גם את נוסח טקס ההשבעה מהצבא "ואף להקריב את חיי" היא מצטטת ומצהירה. בתוך הסיפור התנכי שזורים שברי הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין שאביב דביר מתוודה שלא הכירה כילדה "כי לא היה הספר אצל סבתא עליזה… ובכלל לא היתה ספריה… ובבית לא סיפרו". תוך פילוח פרות קדושות כמו תנ"ך, ספרי ילדות "בבתים של אשכנזים", ובתמות מהותיות של הבחירה ללדת, להניק, לגדל, לחלוק, לחנך.
בתחילת המופע היא מדגימה בגופה עד כמה קשה לה להינתק מהדגירה למרות שהיא כמהה לעוף ותוך כדי משחקי מילים על קינון ודגירה. היא משחקת עם הקהל ב"קן – לא – שחור- לבן" ושואלת שאלות ישירות כמו "את מניקה?" "אתה מניק?" ומעלה אל הבמה אמהות עתידיות ועכשוויות ומאתגרת אותן בשאלות ופעולות מכמירות לב ומדמיעות. את דמעותיה שלה היא סוחטת באמצעות חצאי תפוז המוצמדים אל העיניים. תוהה בקול על מה עדיף בן שיעבור ברית וילך לצבא או בת שצריך לשמור עליה כל החיים. מוחה על חלוקת הדגירה בין נשים לגברים ומפרטת תוך הדגמה בימתית את מנהג העופות השונים בהטלת הביצים והשמירה עליהן. הביצים מגולמות בפירות הדר – קלמטינות ותפוזים ואביב מפלחת את השפה ואת הלב כשהיא מבקשת מאנשים מהקהל לקער כפותיהם כדי להזכר איך היו ידיו של אביה כשקילפו למענה תפוז (בלילה, אחרי שצחצחה שיניים) מיד אחרי השורה סוחטת הדמעות מ"ויהי ערב" – "את יודעת שאבא כועס"?
ויש הרבה מה לכעוס לכאורה על הילדה-אשה מורן ש"העזה" להיוולד אחרת עם גומות (שהן דפקט היא מסבירה כשמנסה לומר את התודות מבלי שיופיעו לה גומות) ותלתלים שחורים ("אני לא רוצה ילדה מכוערת היא נבהלת כמציצה אל הקן הפרטי שלה", וגם: "בואי, אני אקלע לך צמות בשיער רטוב, שלא תהיי פרועה"). ילדה סקרנית, תובענית, חטטנית, כמו אותה ילדה מ"ויהי ערב". ולרצות לחבק אותה כשהיא פונה אל הקהל בבקשה לאמא "אני צריכה אמא" "את חושבת שתוכלי להיות טובה?"…
יוצרת ומבצעת: מורן אביב דביר. ליווי אמנותי: עפרי עומר. הפקה: קולקטיב פנדורה. תאורה:ריינהרד סטו (סוואבה) עיצוב תלבושת: גילי עזרן. תמונה: דן בן ארי.
מורן אביב דביר בפייסבוק
