סיפורה של שפחה – פמיניזם שאיבד את דרכו

יש פן מבריק של 'סיפורה של שפחה', הסדרה הדיסטופית של הולו, שלא ראיתי שדובר עליו עדיין.
קודם כל, לא יהיו כאן ספויילרים גדולים לסדרה, ועבור מי שלא צפתה בה אזהיר שמדובר בסדרה קשה, טריגרית שמכילה הרבה אלימות ואונס. למרות זאת, מדובר בסדרה מאתגרת וחכמה שיש לנו לא מעט ללמוד ממנה.
ב'סיפורה של שפחה' אנחנו מתוודעות לעולם דיסטופי, מחריד, בו נשים מחולקות לקטגוריות לפי הקשר שלהן אל ראשי הבתים הגברים, או תפקידן בחברה הגברית.
הנשים שסובלות אולי הכי הרבה הן השפחות שתפקידן להרות ולהוליד ילדים עבור ראשי הבתים ונשותיהם.
במהלך הסדרה אנחנו מתוודעות לדרך ה'חניכה' שבה נשים מודרניות, כמוני וכמוך, לומדות להתנהג בצייתנות ולמלא תפקידים מחרידים מסוג זה.
אחד הדברים שבולטים שוב ושוב הוא שבגילעד, החברה הדתית שקמה בארצות הברית והשתיתה את העולם המחריד הזה, ישנם מסרים כביכול פמיניסטיים שעוזרים לתמוך באג'נדה הדכאנית של החברה.
הנשים השונות לבושות כולן באותה צורה, לפי תפקידן ומעמדן, הן לא מתאפרות, אם מישהו תוקף אותן (שלא במסגרת ה'תפקיד' שלהן כשפחות בבתי מפקדים) העונש שלו חמור וקיצוני. אחת הסצנות החזקות בספר ובסדרה כוללת טקס שבו השפחות נוקמות באנס. קשה שלא לראות את הסצנה ולחשוב על הדרך שבה אנסים בחברה שלנו זוכים לצאת לחופשי פעם אחר פעם.
בעולם של גילעד, אונס, לפחות אונס שהחברה הפטריארכלית מגדירה ככזה, הוא אחת העבירות החמורות ביותר והנשים שנגדן היא בוצעה זוכות לנקמה של ממש.


פרד, המפקד שתחתו מוצבת אופרד (משמעות שמה הוא "של פרד" באנגלית – כן, זאת סדרה קשה), מספר לה ברגע של כנות ביניהם על היופי שהוא מוצא בעולם החדש הזה – איך הוא מאפשר לנשים לא לדאוג מדברים כמו מראה חיצוני ושטויות מסוג זה, אלא להתרכז בתפקידנו הטבעי – ללדת ילדים.
בספר שעליו מבוססת הסדרה עלו שוב ושוב המסרים הפמיניסטיים שעזרו להעביר את החוקים ששללו את זכויותיהם של נשים בחברה – הם באו כביכול כדי להגן על נשים מאונס, לקבע את זכויותיהן בחוק, להיפטר מהזנות.
הנקודות האלו נמצאות גם בסדרה החדשה והן משתלבות בעדינות רבה בתוך הנארטיב שלה אבל בעיניי, הן אולי הדבר הכי מרתק שבה.
בפרק האחרון של הסדרה (ספויילר מאוד קל), אחת מהשפחות שמדברת עם אופרד אומרת לה שבעולם הקודם היא הייתה זונת רחוב חסרת זכויות או קורת גג. היא לא מוכנה לתת לאף אחת להרוס עבורה את העולם החדש הזה.
לא מדובר במישהי צינית, או מישהי ששטפו לה את המוח. מדובר במי שבאמת ובתמים סבלה יותר תחת צורת המשטר הפטריארכלית הקודמת.
בסוף הפרק, אופרד מבינה שהנסיון לייצר חברה טובה יותר תמיד כולל את השאלה – עבור מי?
מרגרט אטווד, כותבת הספר המקורי, אמרה פעמים רבות ש'סיפורה של שפחה' הוא לא סיפור פמיניסטי בהכרח. הוא סיפור הומניסטי. יש נשים שלוקחות חלק במערכת הדיכוי של גילעד, ויש חלקים מהאג'נדה הפמיניסטית שעזרו לייצר ולשמר אותה.
אני עדיין חושבת שמדובר בסיפור פמיניסטי, לא רק כי הוא עוסק בעיקר בנשים ובחוזק שלהן, אלא כי הוא סיפור אזהרה שרלוונטי במיוחד עבורנו.
היום, אנחנו נמצאות בעידן שבו הפמיניזם הולך ונהיה 'אין'.
בחיים לא ראיתי כל כך הרבה סדרות פמיניסטיות מעולות, כתבות בנושא. נדמה שאנשים פתאום הבינו שיש כאן עניין והם מנסים לנצל אותו, חלקם מכוונות טהורות וחלקם לא.
זה דבר מה מרגש ומהמם בעיניי ובו זמנית, הוא מצריך מאיתנו לנקוט משנה זהירות.
אידיאולוגיה, כל אידיאולוגיה שהיא, לא חסינה מכך שישתמשו בה לרעה. גם הפמיניזם יכול להוות נימוק למעשים שבסופו של יום מנוגדים למהותו.
חובה עלינו להיות מודעות למקומות הקטנים האלו בהם מנסים להשתמש בתורה שלנו כנגדנו, כי אם יש משהו שהסדרה הזאת מבהירה זה כמה מהר הדברים יכולים לצאת משליטה.

השאירו תגובה

תגובה אחת

  1. סהר בוכמן on

    שלום מאיה,
    רציתי להביע את רגשותיי בנושא הבלוג שכתבת. הסדרה סיפורה של שפחה היא סדרה שהשפיעה עלי רבות ואני אכן מתחברת להיבטים עליהם בחרת להתבסס במאמרך. אשמח לקרוא עוד פוסטים שכתבת.

    תודה רבה
    סהר