חוויות מבית ליברלי-שמאלני מתקופת הסכמי אוסלו

מדברים על 30 שנים להסכם אוסלו. בתכניות האקטואליה מראיינים ומראיינות את מי שהיו עדים להתרקמות ההסכם ממקור ראשון כקובעי מדיניות ואישי ציבור ואת אלו שהיו ילדים בהתנחלויות והם ומשפחתם התנגדו למהלך.

בשבוע שעבר הקשבתי בחצי אוזן לאחד הראיונות האלה, הפעם עם יוצר הסדרה "ילדי אוסלו" בכאן 11. הוא מרחיב ומסביר שכמי שגדל בשטחים והיה אז ילד ונער, חשוב לו להביא את הסיפור של הילדים שהושפעו מהמהלך, שנראה היה להם אז, וגם היום, כישלון חרוץ, בגידה בערכי הציונות וכניעה לטרור. הוא אומר שהוא מביא את הסיפורים של האנשים הקטנים, "הסיפורים מלמטה" כמו שאנחנו הפמיניסטיות והיסטוריוניות חברתיות אוהבות לקרוא לזה, ולא את הסיפורים הגדולים שהתקשורת המרכזית כיסתה בשנות התשעים. הוא מסביר את זה תוך שימוש במשפט "האישי הוא הפוליטי".

עצרתי את כל מה שעשיתי (כנראה בישולים) ובהיתי במסך. כן, שמעתי נכון. בן למתנחלים, שגר גם כיום בהתנחלות, עושה שימוש במונח שהפמיניסטיות של הגל השני הביאו לעולם. סמל הגזל, הדיכוי והכיבוש, משתמש במסר של תנועת שחרור, שוויון ושלום.

צילום מסך מתוך "ילדי אוסלו" בכאן 11

הסיפורים מהשטח

שאלתי את עצמי, האם גם אני ילדת אוסלו? האם הסיפור שלי נשמע?
כאשר נחתם הסכם אוסלו א' הייתי בת 9. גדלתי בבית ליברלי, שמאלני של אז, ופוליטי דיו אך לא מאוד אקטיביסטי. הוריי היו בוגרי הפגנת ה-400,000 נגד הטבח בסברה ושתילה, והיו תומכים נלהבים של הסכם השלום עם מצרים, פינוי ימית והסכם השלום עם ירדן. שניהם הצביעו עבודה-מרצ וממשלת רבין הייתה התגשמות כל חלומותיהם. זה הבית שבו גדלתי. כמובן ששניהם תמכו בהסכמי אוסלו. זכורה לי נסיעה לסבא וסבתא בירושלים בתקופת בחירות, ואמא שלי קלטה שלט על מרפסת של אחת ממפלגות השמאל בארץ (כלומר מרכז) ואמרה לאבא שלי שזה מאוד חריג. כששאלתי למה, היא הסבירה שבירושלים ובשטחים אין הרבה תמיכה במפלגות האלה. אז, המונח שטחים היה עמום בעיני.

כשנחתם הסכם אוסלו א' אני זוכרת בבירור את אמא שלי יושבת על הספה מול הטלוויזיה ובוכה. ושוב אני בת התשע שואלת שאלות, כמו "למה את בוכה?". אמא שלי ענתה שהאירוע מרגש אותה, שהיא לא חשבה שתזכה לחיות ברגע הזה ושהסכם השלום הזה הוא ההתחלה של שלום צודק וסיום הסכסוך, שהוא יאפשר מימוש להגדרה עצמית לשני העמים שיושבים כאן ושהטרור ייפסק. שאפשר יהיה לחיות כאן בשקט ובשלווה והנה עוד רגע זה קורה…

להפסיד בגדול

בפיגוע בקו 5 בתל אביב באוקטובר 94, הייתי כבר בת 10. מבינה פחות או יותר את המצב. אני זוכרת את תחושת הפחד כל פעם שאוטובוס עבר לידינו, ובמקביל אמונה שלמה בצדקת אוסלו מצד הוריי, משפחתי, ההורים של חבריי וחברותיי ובערך מכל הסובבים אותי. יכול להיות שלא קלטתי מתנגדים. יכול להיות שבאמת לא היו סביבנו כאלה ויכול להיות שכן.

מבחינתי, חוץ משתי משפחות בשכונה (אחת מהן היא משפחת השר העתידי אברהם הירשזון) עם שלטי ליכוד ענקיים על ביתם, לא ידעתי שיש מישהו שהתנגד לאוסלו או לא תמך בממשלה הנהדרת ביותר שהייתה בישראל. הוריי הצליחו להחזיק את הדיסוננס בין הפיגועים לבין תמיכה בהסכמי אוסלו, מתוך הבנה שעד שלא יהיה הסכם מעגל הדמים יימשך, משני הצדדים, והחיים של כולם חשובים וצריכים להיות שווים.

הפגנות תמיכה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב בהסכמי אוסלו בעצרת "כן לשלום, לא לאלימות", 1995 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בינואר 95 בוצע הפיגוע בצומת בית ליד. אני זוכרת את זה במעורפל אבל מאז, כשהמונח צומת בית ליד נאמר בבית שלי, הוא נאמר עם כיווץ אדיר בבטן וחנק בגרון. גם כשדיברו פשוט על נקודת מפגש. בשנים מאז חתימת הסכם אוסלו א' ועד לעלייתו של ביבי לשלטון ב-96, בוצעו מאות פיגועים נגד ישראלים ועשרות פיגועי התאבדות, בעיקר באוטובוסים ובמכוניות תופת. ועדיין ההורים שלי, וכנראה שגם אני, האמנו בהסכמי אוסלו בכל מאודנו.

הוריי היו גם בין אלה שהלכו לעצרת התמיכה בתהליך השלום בנובמבר 95 שבה יגאל עמיר רצח את רבין. הם כבר היו בדרכם הביתה תוך כדי שהרצח אירע. הם יצאו לפני סוף ההפגנה וצעדו ברגל מכיכר רבין לרמת אביב ג'. אני, שלא הרגשתי טוב וצפיתי בעצרת בטלוויזיה, הייתי זו שבישרה להם שירו ברבין. הייתי בת 11 אבל בכיתי בכי תמרורים. כבר אז הבנתי שהפסדנו. שהם ניצחו. וכמו חזיתי את העתיד לדעת שהמחנה שלי הולך להפסיד בעתיד, ובגדול.

לנסוע באוטובוס

במרץ 96 היה הפיגוע בדיזנגוף סנטר. זה היה במהלך חג הפורים. אנחנו שיחקנו למטה ברחוב, אחרי פסטיבל פורים בבית הספר. הייתי אז בת 11 וקצת, בכתה ו' ובשנה אחרונה ביסודי. אמא שלי קראה לנו מהחלון וסיפרה מה קרה. פורים הפך להיות החג שמפחדים בו מפיגועים. שצריכות להיות ערניות לסביבה שלנו. היא אסרה עלינו שוב להתקרב לאוטובוסים ובכלל לא רצתה שנתרחק מהבית או מהשכונה. ואני מבינה אותה. ועדיין, היא המשיכה להחזיק באמונה שלמה שהמהלך הזה נכון. שמעגל הדמים ייגמר אך ורק אם נדבר. גם אבא שלי אגב. ציוני אדוק, משרת במילואים במשך שנים רבות (תחילה כקרבי, אבל אחרי הפלישה ללבנון ב-82 ופלישה לבתי מגורים בביירות הוא אמר "לא עוד" ועבר ליחידת ההסרטה של גלי צה"ל), האמין בכל ליבו שהדבר נכון. גם מבחינת מוסר וצדק אבל גם ובעיקר, מבחינת ביטחון.

לבית הספר העל-יסודי שלי, גימנסיה הרצליה, כבר הייתי צריכה להגיע בתחבורה ציבורית או בהסעות. היו לנו כללים: לשבת רק מאחורה, לרדת אם יש מישהו חשוד, להודיע לנהג אם יש תיק לא מזוהה. בפועל, מעולם לא עשיתי שימוש בכללים הללו פרט לישיבה מאחורה. אני כן זוכרת בבירור, בן שכבה שלי שירד פעם בתחנת אוטובוס לא קשורה, לאחר שהרגיש לא בטוח אל מול גבר לבוש במעיל ביום חם. אותו בן שכבה שלי הוא אחיו הצעיר של מי שיהפוך להיות השר אופיר אקוניס. מעניין איך בית גידול משפיע על תפיסת האיום במרחב הישראלי.

צדקת הדרך

צילום מסך מתוך "ילדי אוסלו" בכאן 11

נחזור לסדרת הרשת "ילדי אוסלו". הסדרה מספרת את סיפורם של הילדים שגדלו בהתנחלויות שבהן בוצעו פיגועים, זריקות אבנים, ובאופן כללי, במקומות שהיה מסוכן יותר לגור בהם. היא מספרת על הטראומות, על האמונה בצדקת הדרך, על ההבנה שרוב העם אז לא הסכים עם ההתיישבות שלהם שם. ואני חושבת לעצמי, כמה האישי הוא באמת פוליטי: כשמשפחות הופכות לכלי עבור מימוש חזון ארץ ישראל השלמה. כך גם ההסתכלות הנוסטלגית על ההתבגרות בהתנחלויות: על חבורות הילדים, הטבע, הקהילתיות והתפילות מרוממות הנפש – בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שעל מנת שיוכלו לבלות כך בנעימים, מיליוני אנשים חיים תחת עוצר, סגר, היעדר חופש תנועה, היעדר הזכות לחיים בביטחון או היכולת לשחק בחברת ילדים ברחוב.

אני לא מתכוונת לנתח כאן את הסכם אוסלו, לשאול האם הוא נכשל או אם היה רע או טוב. אני רק רוצה לומר שגם אנחנו, הילדים שגדלו בתוך תחומי מדינת ישראל הרשמית ולא המתנחלת, היינו שם. היינו שם והורינו תמכו במהלך הזה – כי אנחנו יודעים שעם שכובש עם אחר, לעולם לא יהיה חופשי, כי אין דמוקרטיה עם כיבוש.

 

בתמונה הראשית: עצרת השלום ב-1995 בכיכר מלכי ישראל, צילום: מיכאל קרמר

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

האלימות המינית המוצגת ב'אייל קטן', הופכת קרביים דווקא משום שאינה מציגה אונס שנעשה תוך תקיפה פיסית והפעלת כוח. זו כוחה של הסדרה. היא שמה זרקוק על סיפור פגיעה רחב מימדים ומאפשר לנו לחשוב מחדש על דינמיקה של פגיעה מינית
הממשלה הפלסטינית היוצאת | צילום: רויטרס
לפני כחודש התפטר ראש הממשלה הפלסטיני מתפקידו במהלך שהחל שרשרת של מהלכים ורופורמות ברשות הפלסטינית. מה מסמנים המהלכים האלה, ואיך זה ישפיע עלינו? גלי אלון בסדרת כתבות על הפוליטיקה הפלסטינית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.