פלייליסט לא מעצים בכלל ליום האישה
לרגל יום האישה הבינלאומי, הכנו לכאן בפוליטיקלי קוראת פלייליסט אלטרנטיבי. לא תמצאו פה שירים "מעצימים" על נשים חזקות ועצמאיות שבוחרות בעצמן עם איזה גבר להתחתן. מה כן תמצאו כאן? אומץ, פגיעות, כוח, וסולידריות נשית. אפילו קצת הומור. ובעיקר הרבה מוזיקה טובה שיצרו נשים.

יש לי וידוי: אני מתעבת את המילה "העצמה". דוגלת במה שנקרא, שימרו אותי מ"העצמת נשים", מהפטריארכיה אשמר בעצמי.

בהתאם לכך, יום האישה מעורר בי רגשות מעורבים. מה גם שאם לומר את האמת, אצלנו ב"פוליטיקלי קוראת", כל יום הוא יום האישה. בכל זאת, הנה פלייליסט #שירת_נשים מכאן, שנראה לי מתאים ליום הזה.

לא תמצאו פה בהכרח שירים "מעצימים" על נשים חזקות ועצמאיות שבוחרות בעצמן עם איזה גבר הן רוצות להתחתן. במקום "העצמה", חיפשתי שירים שבאמת נותנים כוח; שירים שעוסקים בחוויות של נשים, שנותנים קול לנושאים שלא תמיד מדברות עליהן, ובעיקר,  שירים ששווה להקשיב להם – לא רק ביום האישה.

כך למשל, אני לא מכירה הרבה שירים שעוסקים בלידה. בוודאי לא כאלו שמשמיעים ברדיו. אז הנה דניאלה ספקטור שחוזרת עם שיר חדש לקראת אלבום רביעי. שמו "בהתחלה" והוא עוסק בדיוק בזה. החל מהשבוע תוכלו לשמוע אותו אפילו בפלייליסט של גלגל"צ:

"ומאוחר בערב בחדר יולדות / על הרצפה בחושך בין המכונות / אתה אחזת בי ניסיתי להרפות / ולא עזבת גם בתוך הצעקות". "אתה הולך איתי אבל אני לבד", היא פונה לבן הזוג, שאמנם נמצא איתה שם ובכל זאת, היא מרגישה את הבדידות בתוך חוויית הלידה המטלטלת והמכאיבה. "בהתחלה אני ראיתי את הסוף". כי רק מי שחוותה את זה תוכל להבין.

כמה שירים שאתן מכירות עוסקים באוננות נשית? עד שהגיעה קובארי עם השיר "סנטיאגו", מתוך האלבום האחרון (והמעולה) שלה "בת זקונים" (2018), לא הכרתי אף שיר כזה. "לאונן ולהיגעל / לאונן שוב / ואז לשמוח שאני בן אדם חופשי". כך היא שרה באחד השירים היותר ישירים שלה. ולא שחסרים לה כאלו.

בראיון לפוליטיקלי קוראת היא סיפרה על השיר הזה: "הרי יש מספיק שירים שגברים כתבו על נושאים כאלו, גבר יכול לזרוק משפט על אוננות וזה לא יהיה כזה סיפור. אבל כשאישה אומרת את זה..? חשוב לי לנרמל את הנושא הזה. כמו שאני מדברת בחופשיות על נושאים אחרים, אז לא להתפדח לדבר על זה רק בגלל שאני אישה. להיפך, הבושה הזאת נותנת לי דרייב לעשות דווקא, לא לתת לזה לעצור אותי".

איה זהבי פייגלין היא אולי המוזיקאית הכי מגניבה שפועלת פה. קולית, נונשלנטית, ובלי להתאמץ בכלל – כל מה שהיא עושה יוצא פשוט מגניב. בקליפ של השיר "ספורט" היא עומדת במגרש ואוכלת במבה: "אנדורפינים מופרשים / בזמן פעילות ספורט / מעודדים את מצב הרוח / למה אני לא עושה ספורט".

בשיר אחד היא מתארת את הדילמה של כל אישה, בין מה שהיית רוצה לעשות, הדבר ש"צריך" ו"נכון" (לעשות ספורט) לעשות, לבין מה שאת יודעת שלא טוב לך, אבל בכל זאת עושה (פחמימות ריקות). בשיר היא מפסיקה לְרָצוֹת – גם את אבא שאמר לה לכתוב שירים שיגרמו לאנשים לרקוד, וגם את החברה, שמצפה ממנה לעשות ספורט כי זה בריא (ולא פחות חשוב אצלנו בפטריארכיה – מרזה ומחטב).

כמו שאומרות אצלנו בפמיניזם: האישי הוא הפוליטי, והוידוי הישיר והכנה של זהבי-פייגלין ככל הנראה ידבר גם ללא מעט נשים בקהל. כן, כולנו רוצות לחיות נכון ולעשות ספורט, אבל לפעמים אנחנו יותר רוצות לישון. בוודאי כשחלקנו גם צריכות גם לג'נגל בין קריירה, משפחה, והחיים עצמם. אז למי בכלל נשאר כוח לעשות ספורט? זה אנושי. אנחנו לא צריכות להיות סופרוומן. תודה איה.

אורי זוהר, דן מרגלית, אלכס גלעדי, חיים יבין, מיקי גורביץ – אלו רק כמה מהשמות שעלו השנה האחרונה בהקשרים די מטרידים, לכאורה. לאלה רונן, מוזיקאית צעירה שהוציאה בשנה שעברה את האלבום "טוסקה" יש מה לומר, לא בלי אירוניה, לגברים האלו, על דרכם הנלוזה: "מה אי אפשר כבר להחמיא? חלוק רפוי דיבור כבד, שולח יד מבלי לחשוב, זה רק בופה בוא התכבד".

עד לסוף השיר היא נפרדת מאותם אשמאים זקנים במילים "שלום ולא להתראות, שלום לסדר הישן". עם לחן שדווקא בא להקליל, ועם קליפ הורס. סוף סוף יש פה שיר על הטרדות מיניות. ועוד אחד כזה שלמרות התסכול והכעס לא יגרום לכן לרצות לבכות, אלא דווקא לחייך. מי אמר שלפמיניסטיות אין חוש הומור?

לא חסרים שירים שעושים רומנטיזציה לאלימות נגד נשים, או "סתם" מחפיצים נשים או מתארים אותן בצורה סטריאוטיפית ושטחית. תזרקו אבן על תחנת רדיו רנדומלית, ותיפלו על שיר כזה. ובוודאי שאין להם מקום בפלייליסט לרגל יום האישה, אפילו אם הצהרנו עליו כפלייליסט לא מעצים בכלל. אבל בשיר הזה יש טוויסט: הוא נכתב על ידי אישה. נעמי ייבין מספרת על השיר החדש שלה, "טרף קל", שהוא נכתב מתוך השאלה – "אם יכולתי להיוולד מחדש כגבר – האם הייתי מוותרת על להיות אישה?" לדבריה אין לה באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני בטוחה שהיא לא היחידה ששאלה את עצמה.

בשיר היא כותבת על אישה כביכול מנקודת מבטו של גבר אלים: "אל תגרמי לי להרביץ לך ואל תבכי על השטיח", "את לא מבינה, את לא השארת לי אף ברירה" – כל אותם דברים שגברים אלימים אומרים לעצמם ולקורבן שלהם, מילים שלפעמים מחלחלות פנימה, עד שהיא עצמה כבר מאמינה שלא היתה לו ברירה, שהיא ביקשה את זה. שלזה קוראים אהבה.

הגבר האלים בשיר לא משכנע; מהלחן של השיר עולה הכעס והאירוניה שבמילים האלו, כשהן מושרות מגרונה של אישה. "למה את לא מפנימה שאת סחורה פגומה?" ואפילו מבלי שיצטרך להפעיל אלימות פיזית, מי מאיתנו לא הרגישה ככה פעם, בגלל גבר כזה או אחר?

עדי שחם הוציאה השנה אל אלבום הבכורה שלה, "צבא של מכשפות", והיא ממש לא מתכוונת לעשות לכן נעים: "צבא של מכשפות אורב לגברים שלכן בלילות / צבא של מכשפות אורב לגברים שלכן בלילות / שמעתן אותנו לוחשות לתוך הבתים / תיקשרו אותם לרהיטים".

שחם לוקחת את מיתוס ה"נשים נשים שק של נחשים", ומשתמשת בו כדי להעביר את המסר שלה; היא שמה את נושא הקנאה בין נשים על השולחן, אך לשם שינוי, נקודת המבט היא נשית ויש בה ביקורת סמויה על האופן שבו הפטריארכיה עושה לנשים "הפרד ומשול", גורמת להן לצאת אחת נגד השנייה, לקנא האחת בשניה ולהילחם זו בזו – במקום לעמוד בסולידריות אחת לצד השניה.

כי הרי ה"מכשפות" שאורבות לגברים "שלכן" בלילות הן בעצם אותן המכשפות שגברים העלו על המוקד בימי הביניים: נשים עצמאיות מידי, חזקות מידי, מאייימות מידי. שחם עושה ריקליימינג לא רק לרגש הקנאה, אלא גם לטייטל "מכשפה".

אם טרם הקשבתן לאלבום השני של שני פלג, "ניתוקים", אז קודם כל תתביישו לכן. מיד אחרי כן, רוצו להאזין לו. אולי היה מתבקש לשים כאן את השיר דווקא את "אפ'אחד לא יודע", שמספר על סטוקר אלים של ידוענית, או דווקא את "חתולעכבר", שעוסק באונס,  אבל את זה כבר נשמור לפלייליסט לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים (איזה כיף שיש לנו כל כך הרבה ימים בשנה, אה? כיף כמעט כמו עולם שבו אין אלימות נגד נשים, יש בו שוויון הזדמנויות ושכר שווה או לכל הפחות מבצעים על לקים בסופרפארם לא רק ב-8 במרץ).

האמת היא, שכמעט כל שיר באלבום של שני פלג יכול היה להתאים ליום הזה. כך למשל, בשיר "רפונזל" היא חוזרת לאגדות הילדים שגדלנו עליהן, ומפרקת להן את הצורה: "נפלה טיפה של דם על השלג הלבן / ראי ראי שעל הקיר מי הכי חזק בעיר". אין פה נסיכה יפה ואין כאן קסם. יש כאן יחסי כוחות, אלימות ומלחמה יומיומית אכזרית. כך גם כשהיא שרה על רפונזל, הנסיכה שכלואה במגדל ומשלשלת מהחלון את שיערה הארוך כדי שהנסיך יוכל לטפס עליו ולהציל אותה: "תלתל ועוד תלתל על הרצפה, רפונזל מייללת במגדל / לילות שלמים, תפילות דופקות על כל השערים / ובימים קשה להיות אדם".

אין בשיר הזה נסיך. אין שום הצלה. יש בו רק רוק בועט, גיטרות מייללות, סדקים בחומה והתפכחות כואבת מכל מה שסיפרו לנו באגדות: "אוי אחותי היקרה נראה שהשקו אותנו סם / זה זורם לנו בדם והשביל כבר נעלם / אין איך לחזור הביתה".

יש מקרים מאוד נדירים, שבהם מספיק לשמוע רק שיר אחד, רק פעם אחת כדי להשתכנע ולהגיד "וואו. כן". זה בדיוק מה שקרה לי עם השיר "תתארי לי הכל" של שוהם טפיארו, בוגרת המחזור השני של תוכנית ה"סינתיסייזר" למוזיקאים. שיר שצריך לבוא עם אזהרת טריגר.

בשיר טפיארו פונה לנמענת כלשהי, אישה אחרת: "תתארי לי הכל / לפרטי פרטים / על אותו לילה שחור". היא מבקשת ממנה לדבר, לספר לה את מה שקרה לה: "איך בדקות קצרצרות / הוא הצליח למוטט / בניינים שעומדים כבר שנים".

השיר הזה מרגש ומערער, לא רק בגלל הטראומה המתוארת בו, אלא דווקא בגלל המילים בהן טפיארו פונה אל האישה, הנמענת של השיר. בעולם בו נשים מפחדות לדבר ולשתף, כי לא יאמינו להן, כי לדבר על זה זה כואב מדי, או כי אין מי שיקשיב, טפיארו מספקת לנפגעת מקום בטוח. היא פונה אליה באהבה ובחמלה אינסופית: "תתפרקי אל מולי / אני אהיה לך מקלט / תברחי אלי במקום אל הרחוב / כי כאן בין קירות / הכל בטוח".

הסולידריות הנשית הזאת – זה פמיניסטי בעיניי. והשיר עצמו מפרק וממוטט. "כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח", כמו שכתבה רחל שפירא בשיר אחר. וכמה כוח יש בשיר הזה, ובסולידריות בין נשים בכלל.

*בתמונה המצורפת לכתבה: אלה רונן, צילום מסך מתוך הקליפ "הסדר הישן".

לפלייליסט המלא בספוטיפיי. תודה לאורלי בינה מלכה קורן שריכזה.

לפלייליסט המלא ביוטיוב. תודה למריאלי יאבו שריכזה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.