ד"ר תמר עילם-גינדין
השלטון האסלאמי באיראן מציב תקרת זכוכית מחוסמת ברורה מאוד לנשים ומאלץ גם חילוניות ותיירות לעטות חג'אב אך למרות זאת, באוניברסיטאות עדיין יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, אחוז גבוה של נשים במקצועות "גבריים" כמו הנדסה וראיית חשבון, מדליית פילדס הבודדת ופרס נובל הבודד של איראן הוענקו לנשים, ויש חברות פרלמנט, שגרירה, וכמובן נשים רבות בצמרת ההתנגדות הפוליטית, שחלקן הפכו לסמלים – כמו פעילת זכויות האדם נסרין סתודה, וזוכת פרס נובל לשלום שירין עבאדי. ההיסטוריה האיראנית הטרום אסלאמית והמיתוס האיראני הקדום יכולים להסביר איך נשים נמצאות בעמדות המרכזיות האלה.
אז בואו נתחיל, ונתחיל בהתחלה, בסיפור בריאת העולם:
אוֹהְרְמַזְד, האל הראשי, הוא זכר, אך שש הישויות הקדושות בנות האלמוות שלצדו, המייצגות תכונות חיוביות מופשטות, מחציתן נקביות ומחציתן חסרות מין (it).
גם האדם הראשון שנברא וגם בן הבקר הראשון, היו חסרי מין: לא זכר ולא נקבה.
אחרי שאהרימן – הרוח הרעה – תקף את הבריאה הראשונה והרג את האדם, האלים טיהרו בשמש את זרעו של האדם הראשון (זרע כמו זרע של צמח), וטמנו אותו באדמה. כעבור ארבעים שנה צמח ממנו צמח רִיבָּס, שמתוכו נולדו האיש הראשון והאישה הראשונה, מַשְׁיֶה ומַשְׁיָאנֶה. הם צמחו מחוברים, והיו זהים לגמרי, בגובה ובצורה. ביניהם היה ההדר האלוהי. אי אפשר היה לדעת איזה מהם זכר ואיזו נקבה: ההדר אשר נתן להם אוהרמזד הוא ההדר של כל בני האדם.
אחר כך הפך גופם מצמח לגוף אנושי. ההדר נכנס לתוכם והפך לנפש.
אמנם לקח למשיה ומשיאנה חמישים שנה, אבל גם גילוי המיניות היה ברצון הדדי: אחרי חמישים שנה, שאת רובן העבירו בהתקוטטות (אלא מה?), אמר משיה למשיאנה: בכל פעם שאני רואה את הרחם שלך, הזהו שלי (כך במקור) מאוד מתרומם. והיא אמרה: בכל פעם שאני רואה את ה-ז' שלך (כך במקור) גדול, הרחם שלי רוטט. כשהם סיפקו את תאוותם מתוך רצון והסכמה הדדית, הם חשבו – וואללה, זה מה שהיינו צריכים לעשות במשך חמישים שנה.
הם הולידו שבעה זוגות של תאום ותאומה, וכל זוג תאומים התחתן (חוץ מהזוג הראשון, שהיו כל כך מתוקים עד שמשיה ומשיאנה אכלו אותם, ואז אוהרמזד הבין שצריך להחדיר בהם אהבה הורית וקצת להפחית מתיקות בילדים), והם פרו ורבו ומילאו את הארץ.
הדבר היחיד שאינו שוויוני לגמרי בסיפור הבריאה, הוא שאמנם שניהם חטאו במחשבות רעות ובמילים רעות, באמרם (ובחשבם) שהשדים בראו את העולם, אבל האישה הייתה זו שעשתה את המעשה הממש ממש רע הראשון: היא שפכה חלב בלילה לכיוון צפון. אל תקלו ראש בכך! צפון הוא הכיוון של השדים, הלילה הוא הזמן של השדים, וחלב הוא משקה מחזק. זו גם הייתה הסיבה שהם התחילו להתקוטט, ועד היום לא ממש הפסקנו.
אנחנו רואים שכבר במיתוס בריאת העולם – זכר ונקבה הם שווים, וספרי הקודש גם טורחים להדגיש זאת. אפילו הנביא זרתושטרה עצמו, כשדיבר על השליט האידיאלי, ציין "בין אם הוא גבר ובין אם אישה". ואכן, מתועדות לפחות שתי קיסריות היסטוריות ששלטו באימפריה הסאסאנית, שתיהן במאה השביעית לספירה, והרודוטוס מספר לנו על שׂרת צבא של אחשוורוש (אותו אחד ממגילת אסתר). במיתולוגיה יש גם מלכות שאינן מתועדות בספרי היסטוריה אחרים, כמו הֹמָא, אמו של המלך דָארָאבּ (כך קוראים לדריווש במיתולוגיה, אבל אין קשר בין הסיפורים לבין המלכים ההיסטוריים). היא ישבה על כס המלכות אחר פטירת אביה, שהיה גם בעלה (נישואי קרובים מדרגה ראשונה היא אחת המצוות הנעלות ביותר בדת הזורואסטרית לפני השפעת האסלאם), עד שתלד לו יורש זכר. כשנולד היורש המיוחל, הומא כבר התאהבה בתפקיד המלכה, ובחרה לשים את דאראב בתיבה עם כסף, זהב ואבנים טובות, ולשלוח אותה על הנהר. אל תדאגו, כּוֹבֵס אחד מצא אותו וגידל אותו, ובסוף הוא התאחד עם אמו וחזר להיות מלך.
רומיאו ויוליה בנוסח פרסי – ופמיניסטי
הסיפור על הומא ודאראב מסופר בשָׁאהּ נָאמֶה, ספר המלכים הפרסי, שנכתב במאה העשירית לספירה. בשאה נאמה יש גם דרקונים, נסיכות, סיפורי אהבה – אבל הדבר המפליא הוא שהמלך, או הגיבור, הורג את הדרקון כדי להציל את איראן, וסיפורי האהבה בכלל לא קשורים. הנסיכה אינה בסכנה והוא אינו "זוכה" בה. גם הדמויות הנשיות אינן "זוכות" להתחתן עם המלך. רוב סיפורי האהבה הם מז'אנר רומיאו ויוליה, אבל עם סוף טוב: מלך או גיבור איראני שמתאהב בנסיכה מבית אויב, ושני הצדדים באופן שווה מתאמצים כדי להיפגש וכדי לשכנע את הוריהם לאפשר להם להינשא.
למשל הגיבור זאל והנסיכה רודאבה. זאל היה גיבור חיל איראני עטור תהילה, ורודאבה הייתה בתו של מלך כָּאבּוּל, מצאצאי זַהָאכּ הרשע. השניים התאהבו, ורודאבה אקטיבית הרבה יותר: היא שולחת אל זאל את המינקת שלה ואשת סודה כדי לתאם תיאומים, היא עולה על גג הטירה ומשליכה אליו את מחלפותיה כדי שיעלה בהן (מזכיר לכן משהו?). אמא שלה מגלה, ואחרי שהיא מסיימת להתעלף, היא עוזרת לה לבשר לאב שהיא מאוהבת בגיבור ממדינת האויב. זאל צריך לבקש מהמלך רשות מיוחדת להינשא לרודאבה, ולעבור מבחנים וחידונים כדי לקבל את הרשות הזאת.
גם רוסתם, בנו של זאל, מגיע לעיר שהוא רוצה לכבוש, ובתו של מלך העיר מתאהבת בו, מגיעה לחדר השינה שלו ומתחילה איתו באסרטיביות, והם מביאים כהן דת שישיא אותם באמצע הלילה (הוא לא צריך רשות, אבל להתחתן – ברור שחייבים). אחרי הלילה האחד הזה, שבו נוצר בנם סֹהְרָאבּ, הם לא ייפגשו יותר.
סהראב מתאהב בנסיכה היפה גֹרְדָאפַרִיד, שאת עירהּ תקף. היא יוצאת לקראתו להילחם בו, ורק אחרי שהוא מפיל אותה מהסוס ומוריד לה את הקסדה, הוא מגלה שהיא אישה ומתאהב בה. היא, מצדה, עושה כאילו היא נענית לו, אומרת לו שיגיע אחריה לעיר, אבל אחרי שהיא נכנסת – היא סוגרת מהר את כל השערים ומזהירה את תושבי העיר, והם בורחים.
גם בסיפורי אהבה אחרים, המסופרים על מלכים היסטוריים מתועדים, האישה בת האויב היא אקטיבית – למשל, כך וכך שנים אחרי שהמלך הצעיר אַרְדַשִׁיר חיסל את המורד הגנב מֶהְרַכּ ואת כל בני ביתו מלבד ילדה אחת שהתחבאה, שַׁבּוּהְר בן ארדשיר מתאהב בבתו של מהרכ – והוא מתאהב בה, בין השאר, כי היא מצליחה לשאוב מים בקלות מבאר שגברים רבים לא מצליחים להעלות ממנה את הדלי.
למעשה יש דמויות נשיות חזקות גם בסיפורים שאינם סיפורי אהבה, כמו בסיפורי עלייתם לשלטון של מספר מלכים: סיפורו של דריווש (אביו של אחשוורוש) דומה מאוד למגילת אסתר מלבד העובדה שאין שם אף יהודי – אבל יש בת שנשואה למלך (בסיפור דריווש זה מלך מתחזה), וקרוב משפחה בוגר שמפעיל אותה דרך סריס, ובסוף הנערה מסתכנת כדי להציל את עמה. ארדשיר, שהוזכר קודם, היה נער אורוות; היועצת הקרובה של המלך ארדואן, שאותו הוא עתיד להביס ולרשת, מתאהבת בו, מגיעה אליו לבקתתו אשר ליד האורווה, ומעבירה לו מידע פנימי ובהמשך גם סיוע לוגיסטי.
גם הסיפורים המספרים על מלכים היסטוריים הם מיתולוגיים ברובם, אבל הם בכל זאת משקפים תמונה של נשים אסרטיביות ופעילות ולא נסיכות פסיביות שמחכות לגואל.
ולסיום, הסבר לשוני קטן שישמח לבב פמיניסטית: בפרסית, החל מהמאה השלישית לספירה ואילך, אין הבדל בין זכר ונקבה בכלל, כולל בכינוי הגוף "הוא/היא". איך זה קרה?
האם הזכר השתלט על כל הנטייה, כפי שבעברית המין הבלתי מסומן (מורפולוגית וסמנטית) הוא צורת הזכר? אז זהו שלא. בפרסית, הסיבה היא היחלשות פונטית של הסיומות, שגרמה לשלוש הצורות (זכר, נקבה וסתמי) להתאחד. הפרסית החדשה פיתחה הבדל דקדוקי בין שני מינים, אבל הם אינם זכר ונקבה.
כך שגם בבריאת העולם האיש הראשון והאישה הראשונה צמחו מתוך שיח אחד ולהם הדר אלוהי אחד, וגם בשפה – איבוד ההבדל בין המינים הדקדוקיים הוא לכיוון האיחוד ולא לכיוון ההיטמעות של מין אחד במין אחר. המינים הדקדוקיים שהתפתחו בפרסית חדשה הם בעל נשמה וחסר נשמה.
רוב הסיפורים המוזכרים כאן יופיעו בשפה יפה יותר וביתר פירוט בספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל, שייצא באביב הקרוב, בעזרתכן. כרגע הוא בשלב מימון ההמונים בהדסטארט.
תמר עילם גינדין היא בלשנית וחוקרת איראן, חברת סגל ליבה במחלקה ללימודי המזרח התיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים ועמיתת מחקר במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי בירושלים. בתה, המאיירת ענת עילם, בת 14, היא זו שיזמה את ספר המיתולוגיה האיראנית.