Reading Time: 3 minutes

אנחנו תומכות במחאה של העדה האתיופית, אבל מה הקשר לפמיניזם?

Reading Time: 3 minutes

מאת: לירון כהן

אנחנו תומכות במחאה של העדה האתיופית, אבל מה הקשר לפמיניזם?

בשבועות האחרונים עלתה השאלה הזו לא מעט במרחבים פמיניסטיים וקיבלה שם שלל מענים. ביניהם, הזדהות עם קשייהם של בני העדה האתיופית, הבנה של כאבם, רצון להביע סולידריות עם מאבק בגזענות ועוד. בכל זאת, הרגשתי שחשוב להבהיר דבר נוסף.

השתתפות במחאה נגד דיכוי ממסדי של אוכלוסיות שלמות, משמעו מאבק בעוד מבנים פטריארכליים. נשים פלסטיניות, נשים אתיופיות, נשים מזרחיות, נשים עניות, נשים עם מוגבלות ועוד. כולן נמצאות במרכז ההצטלבות – והדיכוי פוגע בהן פעמיים.

נתקלתי בפוסט שמסתובב ברשת, שנכתב על מנת להבהיר את האמת לגבי עברו הפלילי של טקה ועל מנת לנפץ את השקרים שהופצו לגביו בתקשורת. הפוסט פירט את העבירות המיוחסות לו, ביניהן שני תיקים פליליים על זריקת בקבוק ועל שימוש באלימות מילולית כלפי אחותו. בפוסט נכתב כי סלומון טקה הוא לא נער אלים. גם אני חושבת שטקה ז"ל הוא לא נער אלים. מהיכרותי עם נערים כמו סלומון טקה, כלומר, נערים החיים באיזושהי מצוקה: כלכלית או מעמדית, תקריות כאלה במשפחה הן סיטואציות חוזרות ונשנות ולרוב, התערבותה החיצונית של המשטרה רק מחמירה את הסיטואציה.

לפני כמה חודשים נכחתי בדיון שנסב סביב אלימות במשפחה כלפי נשים. הדיון שם נע בין הסיפורים והחוויות האישיות לבין השיח ברמה החברתית. אחת המשתתפות בדיון סיפרה כי אחוז האלימות של גברים אתיופים כלפי נשותיהן קטן משמעותית באתיופיה מאשר בארץ. היא אמרה שהיא רואה קשר ישיר בין התסכול שחווים הגברים האתיופים שלא מצליחים להשתלב בארץ לבין הוצאת התסכול על הנשים שחיות עימם בבית, ההתערערות של מעמד הגבר, הפערים שנוצרים בין הילדים להוריהם, הבדלי השפה וכו' מגבירים את התוקפנות והאלימות בקרב הגברים בני העדה האתיופית.

זה לא חדש לנו שדיכוי ממסדי מגביר משמעותית דיכוי מגדרי. ככה זה עובד בחברה הפלסטינית, ככה זה עובד גם בחלקים מקרב העדה האתיופית וכך גם בקרב מזרחים שעדיין סובלים מדיכוי ממסדי. דיכוי ואלימות מגדרית קיימים אף בקרב אשכנזים, בקרב מזרחים מהמעמד הבינוני-הגבוה וגם בקרב אוכלוסיות אחרות אך לרוב, הן הרבה יותר קשות לזיהוי, היא סמויות יותר ומתבטאות באלימות כלכלית, דיכוי נפשי ואופנים סמויים נוספים, מה שמקשה על האפיון שלה והשיוך שלה למגזר מסוים.

כשאלימות במשפחה כלפי נשים קורית בגלל תסכול שהממסד מייצר, הייתי מעדיפה שהאלימות תופנה חזרה כלפי הממסד: כלפי המשטרה, כלפי רכוש, כלפי כל מי שאינן בני ובנות אדם חלשים פיזית יותר מהאדם המתוסכל: בנות ובני אדם שהאלימות כלפיהן מתרחשת רק כי הן נוכחות שם ואין להן את היכולת להתגונן. לרוב התסכול ייצא בתוך הבית, במקום שבו אני מרגיש.ה הכי בטוח כיוון שקיים קושי לפרק את התסכול ולהגדיר מה קשה לי וממה אני סובל.ת, כיוון שישנה נטייה למי שסובלים מדיכוי ממסדי להרגיש תחושת ערך עצמי ירודה, תחושת כישלון ולהאשים את עצמם או את הסובבים אותם בתחושות האלו. בסיטואציה כזו נשים הסובלות מאלימות נקרעות. אותן נשים החוות דיכוי ממסדי בעצמן וחוות בנוסף אלימות מהבעל, האח או הבן המתוסכל, נמצאות בין שני כוחות מתנגדים: משפחתן והממסד.

לא מעט פעמים תישלח בחסות הממסד עזרה. עזרה בדמות האדם הלבן. ואיך זה נראה?

זה מתחיל מ"רותי המורה החיילת האשכנזייה שנשלחת להראות לעמי החושך את האור ללמדם דרך ארץ, תרבות ושפה" (מתוך סרטון הסברה של הציונות בשנות החמישים). בימינו זה נראה בדמות של עובדת סוציאלית, לרוב אשכנזייה שבטוחה שהיא יודעת מה נכון לאותה אישה ולילדיה. עובדת סוציאלית שמסבירה לאותה אישה איך היא צריכה להתנהל כדי להיחלץ ממעגל האלימות בו היא נמצאת, לעיתים בלי תהליך בירור עם אותה אישה מה היא רוצה בשביל עצמה ומה היא מרגישה שנכון לה. ה"פתרון" בדרך כלל יכלול בידוד של האישה מהסביבה המוכרת והתומכת, מהמשאבים שלה: מקום העבודה, בתי ספר, גני ילדים, קופת חולים, וכמו כן ניתוק האישה ממשפחתה המורחבת ולעיתים הקרובה והתנכרות לחייה כפי שהיא מכירה אותם. הדרך לשם עוברת דרך האשמת הגבר האלים בכל מעגלי הדיכוי בחייה. הפתרון שיינתן יהיה מתוך פחד ותחושת בהילות "להציל" את האישה ממצבה ומחייה, לרוב מבלי להרחיק את הגבר האלים מהסיטואציה. כך פותר הממסד, לרוב באמצעות נשים לבנות, את צרותיהן של הנשים הסובלות הללו. אם אותה אישה מסרבת לקבל את העזרה המוצעת לה, זה יראה תמוה. זה יתרום לפקפוק באמינותה או בחומרת מצבה. הרי לא ניתפס שאישה הסובלת מאלימות תרצה להישאר בבית עם בעלה האלים. וכאן קורית הצטלבות נוספת של דיכוי בה הממסד "מתהפך" עלייך: אם לא תתמסרי מיידית לתפקיד הקורבן, תעריכי ותוקירי כל עזרה שמוצעת לך, החשד יופנה כלפייך וביטויים כמו "תרבות העוני", "סינדרום האישה המוכה" וכמובן, "כפוית טובה" או "נצלנית" יחליפו את החמלה.

סולידריות במחאה נגד אלימות משטרתית | צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

כשאת אישה ואת אתיופית, גם אם את חווה קשיים בבית, את כנראה תעמדי לצידם של אחייך ואחיותייך בני ובנות העדה האתיופית למאבק ולא לצידן של פמיניסטיות לבנות שלא מכירות בדיכוי שלך. שלפעמים, כפמיניסטיות, הן יכולות להיות שותפות מלאות אליו. כשאת אישה ואת מזרחית ונאבקת בפמיניסטיות אחרות, בין היתר, על שימוש במילים מדכאות כמו "ערסית" או "פרחה", את מתקשה לעמוד כתף אל כתף עם נשים שמתכחשות למצוקותייך ומעדיפות את הפמיניזם שלהן נקי מהקונפליקטים המעמדיים.

הבנת מורכבותן של נשים המגיעות מאוכלוסיות מדוכאות, עוזרת להבין שסולידריות עם מאבקים של אקטיביסטיות ואקטיביסטים: מזרחיות, אתיופיות, עולות ברה"מ ופלסטיניות הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפמיניסטי.

סולידריות, אין משמעה להיאבק את המאבק שלהן, אלא להכיר בו, לתת לו מקום, לאפשר לו את המרחב להתקיים עם המורכבות המגדרית שהשיח הפמיניסטי מאפשר ומחדד, ובמידת הצורך, גם לקחת צעד אחורה ולתת להן להוביל, או לקחת את המאבק שלהן למקום ההשפעה הפרטי שלך. נשים רבות נמצאות היום בעמדות משפיעות ויכולות לייצר שינוי גם בדיכוי המגדרי – אך גם בדיכוי הממסדי כלפי נשים וגברים שאינם אשכנזים.

התמונה בכותרת:

Photo by Nicole Baster on Unsplash

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

המושבעים האמינו לנשים

Reading Time: 3 minutes מתוך שש עדויות שנשמעו במהלך משפטו, רק שתיים נלקחו בסופו של דבר בחשבון – למרות זאת ובצל מהפכת MeToo, הורשע לבסוף הארווי ווינשטיין בתקיפה ובאונס.

מי היא אמילי ומדוע יש לה רשימה?

Reading Time: 3 minutes "רשימת אמילי" הוקמה כדי לתמוך בנשים התומכות בזכות נשים להפלה ולשליטה על גופן ומתמודדות למוקדי קבלת ההחלטות. אז מיהי אמילי? ארנה רז מסקרת קידום נשים בעולם

צומת גורל – ביקורת ספר

Reading Time: 3 minutes הספר "צומת גורל" נוגע במורסה כואבת, ממנה נוטים להתעלם בתרבות הישראלית הלהט"בית, כשהוא מתגולל דרך נקודת מבטה של צעירה ממשפחה מרוקאית, קצינה במג"ב, החוקרת את מיניותה במהלך שירותה הצבאי. ביקורת ספר – וביקורת על המבקרים

"עיניים שמחות לצִלה בינדר" – הצצה לתערוכה

Reading Time: 2 minutes גיבורותיה של בינדר הן תמיד ילדות: האיורים יפהפיים – אך תפקידן של הילדות הוא לא להיות יפות. תמר יחיא על תערוכה חדשה מאיוריה של צלה בינדר: תמיד ילדות, כמה פשוט, ככה יפה, ככה חשוב

סגירת תפריט

A feminist world, needs feminist news
Support the readeress and join the revolution

עולם פמיניסטי זקוק לתקשורת פמיניסטית
תמכו בפוליטיקלי קוראת והצטרפו למהפכה