אני לא יודעת איך מישהו יכול היה שלא לדעת

מאת: יעל שדות

"It did not matter what happened to you, you are not to cry… you don't show your weakness, you don't show that you're hurt"

במילים האלה מציגה בפתח הסרט אחת המתעמלות לשעבר את מה שהוא כנראה הקוד הלא כתוב הכי משמעותי בחייהן של מתעמלות מקצועיות.

אי אפשר שלא לתהות האם הקוד הזה היה חלק ממה שאפשר ללארי נסאר, רופא הנבחרת של ארצות הברית, ששימש כרופא גם באוניברסיטת מישיגן סטייט ובמכונים נוספים, לבצע את זממו מבלי שיעצרו אותו במשך כל כך הרבה שנים.

הפגיעה של נסאר במתעמלות התרחשה במהלך טיפולים והוצגה על ידו כחלק מהטיפול, וכך שוכנעו המתעמלות וגם שכנעו את עצמן שגם אם משהו מרגיש להן לא תקין, המעשים למעשה נועדו לעזור להן.

נסאר מתואר בסרט כבחור חביב ולא מזיק, ה"איש הטוב", שבניגוד למאמנים הנוקשים והקשוחים לא השפיל את הבנות אלא ביקש להגן עליהן, להיות חבר, להקשיב להן ולהיות בצד שלהן. אלה מניפולציות מוכרות שמבצעים פוגעים בכלל ופוגעים בילדים בפרט. יצירת הקשר הרגשי והתלות בין הפוגע לנפגעת היא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הפגיעה.

נסאר והמערכת שסביבו שידרו תדיר לבנות שלא רק שהן יכולות לסמוך עליו, אלא שהן חייבות לעשות את זה. הרי הן חייבות לקבל טיפול כדי שיוכלו להמשיך להתעמל, כדי שיוכלו להגשים את החלום שלהן, בכל מחיר. בצורה צינית ומחליאה מנצל נסאר את השאיפות ואת החלומות של הבנות הללו ואת העובדה שהן יעשו הכל כדי להגשים אותם.

חווית הצפייה בסרט לא קלה, אישית נאלצתי לעצור כמה וכמה פעמים במהלכה, גם כי נסאר ומעשיו מעוררים בחילה קשה וגם כי כמעט בלתי אפשרי לעמוד מול הנתונים המחרידים שמרכיבים את הסיפור הזה: פרק הזמן שבמהלכו התרחשו הפגיעות, ההיקף העצום שלהן, מספר הנפגעות וכמות החיים שזה השפיע עליהם.

נסאר שימש בתפקידיו השונים במשך למעלה מעשרים שנה, היתה לו גישה לכמות עצומה של מתעמלות ושל רקדניות בנבחרות שונות, ילדות, נערות ונשים שנפגעו על ידו. במרבית המקרים מדובר בפגיעה חוזרת.

אחת הנפגעות מספרת כי בהערכה גסה, יוצא שנסאר פגע בה למעלה מ800 פעמים לאורך השנים. למעלה מ800. קחו דקה לנסות לעכל את המספר המטורף הזה. וזו רק אחת מהנפגעות.

הרבה פעמים, כשמדברות על פגיעה מינית בכלל ועל פגיעה בילדות בפרט, הדמיון הולך מיד לסמטאות חשוכות, לזרים שמציעים סוכריות ברחוב. בפועל, מקרים כמו המקרה של נסאר נפוצים הרבה יותר. כך בדיוק זה נראה: עם חיוכים ומעמד בקהילה וחיבוקים ומערכת שלמה שמאפשרת לפוגע סדרתי לבצע את זממו באין מפריע.

המתעמלות הן חלק ממערכת שיש בה המון אינטרסים. המון כוח וכסף, צריך לרצות את הוועד ואת נותני החסות, יש לדאוג לזמן שידור, לקמפיינים. בתוך המערכת המסועפת הזאת המתעמלות הן כלי משחק, הן עושות מה שאומרים להן, ואם מבהירים להן שנסאר הוא הרופא ואין רופא אחר, הן ימשיכו ללכת אליו, גם אם המשמעות היא שימשיכו להפגע.

גם במקרים הבודדים בהם ניסו מתעמלות להתלונן, המערכת בחרה להתעלם, לבטל את התלונה ולהגיד ש"בטח לא הבנת", או לפתור את הדברים "בתוך הבית". כך, למשל, בחרה אחת המאמנות לא לשתף את הוריה של נערה שהתלוננה. אבל כן לשתף את נסאר בתלונה, מה שהוביל לכך שבסופו של דבר שכנעה עצמה המתעמלת שמה שקרה, קרה בעצם לטובתה, או שאולי דמיינה את זה. היא אף התנצלה בפני נסאר.

במקרה אחר, במהלך בירור של תלונה שהוגשה נגדו במישיגן סטייט, הליך שאמור להתנהל ללא משוא פנים, הורשה נסאר לבחור בעצמו את ארבעת ה"מומחים", מומחים מטעמו כמובן, שהעידו שמדובר בהליך רפואי לכל דבר. גם את התלונה הזאת פטרו ב"היא לא הבינה את הניואנסים", הדיקן הטיל אמנם מגבלות על הטיפולים של נסאר, אבל אף אחד לא אכף אותן.

כך הופקרו הנפגעות פעם אחר פעם ונותרו לעמוד לבדן מול נסאר הפוגע שוב ושוב.

"אני לא יודעת איך מישהו יכול היה שלא לדעת", אומרת אחת מהן במהלך הסרט, והמשפט הזה הוא אחד מרבים ששוברים את הלב. כי הבנות האלה נתנו אמון במערכת, באנשים סביבן, במבוגרים בחייהן, והאמון הזה הופר שוב ושוב בצורה הכי חמורה שאפשר לחשוב עליה. כי כביסה מלוכלכת לא מוציאים החוצה, ותראו כמה יפה אתן מצטלמות עם פרחים ומדליות זהב.

כאשר נשבר בסופו של דבר קשר השתיקה, הירידה של נסאר מגדולתו היתה מהירה. הוא נשפט תחילה על אחזקת פורנוגרפית ילדים שנמצאה במחשבו ונידון לשישים שנות מאסר. לאחר מכן החל להתנהל ההליך שנוגע לפגיעות המיניות.

המשפט של נסאר נערך בינואר 2018 וזכה לסיקור תקשורתי נרחב, בין היתר בגלל מה שהתרחש בשלב העדויות או מסירת ההצהרות.

השופטת רוזמרי אקווילינה אפשרה לנפגעות להגיע לבית המשפט ולשאת דברים. במקור היו אמורות לשאת דברים "רק" 88 שורדות, אבל ככל שעברו הימים ביקשו עוד ועוד מהן להגיע ולהשמיע את קולן. בסופו של דבר נמשך השלב הזה במשפט שבוע שלם והכיל 156 עדויות של 156 שורדות אמיצות שהגיעו לבית המשפט לספר את סיפורן.

השופטת אקווילינה לא ניסתה לרגע להסתיר את סלידתה מנסאר, לא קנתה את ההצגות שלו והבהירה לו שהוא לא למד דבר ממעשיו ולא שינה את דרכיו. כשהקריאה את גזר הדין שלו ושלחה אותו לכלא לארבעים עד 175 שנות מאסר היא אמרה לו "הרגע חתמתי על גזר דין המוות שלך".

אני אישית קצת מופתעת שהשופטת אקווילינה לא הפכה גם היא לאייקון כמו RBG, לגמרי מגיע לה.

אך האם לסיפור המחריד הזה יש סוף טוב כי הפוגע נכנס לכלא לכל החיים? התשובה לשאלה הזו מורכבת ולא חד משמעית. בעיני, עדיין מדובר בצדק שהגיע באיחור ניכר מאד. הלב נשבר והדם רותח מול כמות הנפגעות והפגיעות. מול ההבנה, עד כמה רחב היה היקף הנזק שהצליח לגרום איש אחד, באמצעות מערכת של שתיקה וחיפוי. מערכת שידעה ושתקה וטאטאה את חטאיו מתחת לשטיח. שהוסיפה עלבון ופגיעה נוספת בשם הכוח והכסף.

כמה עמוק ורחב התיקון שיש לעשות על מנת שדברים באמת ישתנו.

. He said: Kneel before your judges in reverence

Your penance for the woman you'll become

You knew if you talked there'd be a consequence

Your sentence for the woman you'll become

מתוך השיר climb, טורי איימוס.