Reading Time: 4 minutes

בואו נדבר תכלס קעקועים

Reading Time: 4 minutes
צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ

היי טיים אאוט, בשבוע שעבר פרסמתם ביקורת/ התרשמות של כתב שלכם (גיא פרחי) מכנס הקעקועים השלישי שהתרחש בארצנו. קוראים רבים, ובכללותם אנוכי, מצאנו את הכתבה מתנשאת ואף פוגענית.

כמי שחוקרת את תת התרבות של קעקועים, כותבת אודות הנושא, פועלת למען הלגיטימציה החברתית של קעקועים וכאישה מקועקעת אשר מתקעקעת מזה 12 שנים- ארשה לעצמי להתבטא בנושא ולהסביר למר פרחי את טעותו.

אתחיל מתמונת השער שמתנוססת בראש הכתבה ולכיתוב המוצמד אליו. בתמונה מצולמות שתי נשים מדהימות. גילוי נאות: שתיים מחברותיי הטובות. האחת היא סוניה טאטו ליידי- בין המקעקעות המוכשרות והמצליחות בתל אביב ובישראל. המצולמת השנייה היא דפנה בר אל- מאפרת, מעצבת הלבשה תחתונה ודוגמנית אשר מקדישה את חייה לסגנון של הפין-אפ. השתיים הקימו דוכן ביחד- האחת קעקעה ואילו השנייה עשה מייקאוברים בסגנון פין-אפ ואף מכרה את עיצוביה. הרעיון לעשות דוכן יחדיו הוא מחווה לתרבות הרוקבילי- החל מסגנון הוואי הפרחוני שעטף את הדוכן, וכלה בגזרות הרטרו של הפריטים וקעקועי האולדסקול שהמקעקעת מציירת. כל הידע הזה, נמנע מהקורא/ת של המגזין. ומדוע? משום שבמקום לתת לנשים פעילות בתחום הקעקועים את ההכרה הראויה להן, הכתב העדיף לכנות אותן כ"מבקרות" אשר עסוקות ב"להסתכל בטינדר". לא שיש פסול בלהיות מבקרת בכנס (או להיות בטינדר) – קהילת הקעקועים המושמצת בכתבה מחבקת מקועקעים ומקעקעים כאחד (וגם כאלו שבטינדר). הבעיה היא הסקסיזם בסאב טקסט של הכיתוב- אם יש נשים אז בוודאי נניח שהן מבקרות (סבילות) ולא מקעקעות (פעילות). בנוסף, אם נפרסם תמונה של אישה, כמובן שמתבקש לקשר את הנוכחות שלה אל מיניותה- במקרה זה- הטינדר.  אז זהו טיים אאוט- שלא.

11537885_10153357734647192_8333081061354623941_o
צילום: ליאור שוורץ

 

הלוואי ובנקודה זו הייתי יכולה להניח לכתבה ולהמשיך בדרכי, אך אני לא מסוגלת שלהבין את בחירת המערכת בכתב שיש לו אפס ידע אודות קהילת הקעקועים והפרקטיקה של קעקוע. אני מתארת לעצמי שהמפגש בין זר מוחלט לגרעין הקשה של סצנה עשוי להיות מבדח ואירוני. במידה ומטרת הכתבה הייתה להצחיק את הקוראים- הרי שהבדיחה הייתה צריכה להיעשות על חשבון הכתב ולא על חשבון הקהילה. תזמון הפרסום של המסה המתנשאת והשמרנית של הכתב לא היה יכול להיות מתאים יותר- בחודש הגאווה. מעניין אותי אם הכתב היה מתפלא על החגיגה של להט"בים את היותם להט"בים כפי שהוא התפלא אודות הנוכחות של מקועקעים באירוע שחוגג קעקועים.

11018917_10153357761512192_5840289778759659905_o
צילום: ליאור שוורץ

 

ובכן- אנחנו מקועקעים אשר חוגגים את היותנו מקועקעים! עבורנו, הכנס הוא קודם כל מרחב שטוען ללגיטימציה שלנו. להבדיל מחוויה יומיומית בה מסתכלים בעין חשדנית כלפי הקעקועים שלנו, בכנס כל מבט הוא אוהד ומתעניין. אבל לא רק שפספסת את הנקודה האקוטית הזו בקיום של הכנס, הרי שעוד היבטים חשובים נבצרו ממך.

ברצוני להתייחס אל מימד הצריכה שתיארת ביחס לאפיל החתרני שאפיין את מייסדי הזרם או כדברייך: "הוא ראוי יותר להיקרא "יריד הקעקועים", מאחר שגם הוא (כמו רבים שכמותו) משעבד את האפיל החתרני שאפיין את מייסדי הזרם לטובת חגיגה אקסטטית של הגדרה עצמית באמצעות צריכה. הוא מלא סחורות שחורות, אפלות וכועסות – מפירסינגים, ביגוד ואקססוריז עד לעמדות קעקוע מאולתרות, והרבה מהן." כן- עולם הקעקועים השתנה. אין ספק שהיום קעקועים הם יותר מקובלים חברתית מאשר אי פעם. מעבר לכך- התרבות עצמה נכנסה למיינסטרים ואף איבדה המון מהמשמעויות המקוריות שלה. תת התרבות של אנשים מקועקעים תקשרו מאז ומעולם על ידי הצריכה של קעקועים והארטיפקטים שתרבות זו מצמיחה. אגב- ההגדרה המדויקת בספרות המקצועית רואה את הצריכה המשותפת של התרבות על ידי נשאי התרבות כמה שמגדירה במדויק את החברות בתת התרבות. ואם אתה בוחר שלא להאמין לי, אני מאמינה שציטוט של דיק הבידג', מחבר הספר פורץ הדרך בלימודי התרבות "פאנק- משמעותו של סגנון", עשוי להיות רפרנס מספיק מהימן. "תת התרבות מתעסקת בצריכה. כמו כן היא פועלת באופן אקסלוסיבי בתרבות הפנאי. התרבות מתקשרת דרך מצרכים (commodities במקור)" (בתרגום חופשי). במקרה שלנו, מדובר בצריכה של קעקועים, מגזינים של קעקועים, אמנות של קעקועים וכל חתיכת ידע על קעקועים.

צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ

חשוב לי להדגיש את המטרה של כנסים אלו. כנסי הקעקועים הראשונים בארצות הברית התרחשו בסוף שנות השבעים. המטרה של הכנסים הייתה להוות מקום מפגש עבור מקעקעים ומקועקעים, בו יכלו להתעניין בשיתוף עם אחרים בתחומי העניין המאחדים. במקביל, הכנסים מהווים מקום מפגש למקעקעים בו יוצרים קשרים ומחליפים מידע אודות טכניקות, נחשפים לסגנונות קעקוע חדשים ועוד. כפי שהוזכר לעיל- הכנסים תפקדו מאז ומתמיד כמקום שבו ניתן לחגוג את הגוף המקועקע מאשר להתחבא. אם כן, להבדיל ממה שהכותב היה רוצה שנאמין, או כלשונו- "קהילת המקועקעים, באופן די מפתיע, משתפת פעולה ברצון עם היריד שאורגן לכבודה. בעידן האירוניה העצמית מעודד לראות שכנס קעקועים נתפס כבילוי לגיטימי בעיני האדם המקועקע. אם בשנת 2008 היה מתקיים בתל אביב יריד היפסטרים, ובתוכניתו מיצגי חתולים והופעה של Ratatat – רק הוואנאביז היו מגיעים".- לקהילה המקועקעת הישראלית צריכה להיות כל סיבה שבעולם להיות נוכחים באירוע שכזה. האירוע מקדש את האמנות שהם כה אוהבים ומהווה מרחב חברתי פיזי ממשי לתחזוקת ויצירת קשרים בקהילה שממנה הם באים.

צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ

אולי יפתיע אתכם לשמוע, אך בשנים האחרונות מתרחשת פריחה של ממש בסצנת הקעקועים המקומית. ישנם כמה וכמה מכוני קעקועים בארץ אשר מציעים קעקועים ברמה בינלאומית, קיימים פרויקטים שמטרתם תיעוד מקועקעים ומקועקעות ואף תערוכות אמנות בנושא. מעבר לכך, הרי שלפני שנתיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב הוצגה תערוכה מקיפה של האוצרים יסמין ברגנר ופרופ' חיים מאור בנושא של ייצוגי קעקועים בנוף הישראלי. באירוע אף נכח ונשא דברים אנתרופולוג הקעקועים בעל השם העולמי לארס קרוטאק (Lars Krutak). לאור ההתפתחויות האלו, חשוב לראות את הכנס הנוכחי בהקשר זה ולהבינו מתוך המגמה המתפתחת בארצנו אשר החלה רק לאחרונה לחבק את התרבות הזו.

צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ

וזה לא שלא היו בכנס בעיות- היו. החל מהחום הכבד, הצפיפות ועד הארגון הלא מחושב של תאי המקעקעים אשר גרמו לפספוס ההזדמנות לראות את המקעקעים והמקעקעות עובדים בנוחות. ייתכן ובעיות אלו היו נפתרות אם הכנס היה ממשיך מספר ימים, כמקובל בכנסים בחול. אך לאור החלוציות של הכנס נראה שאינו עדיין בשל לכך. ועל אף הבעיות- הרי שאנו, הקהילה המקועקעת אשר אני מבקשת לדבר בשמה- מברכים אותו. הסטודיו Sioux (סו קעקועים) בראשותו של שי דאודי שארגן את הכנס, הזמין מקעקעים ומקעקעות מחול ומיקם את ישראל כחלק מהעולם של הקעקועים, וחשוב מכך האירוע יצר במה משותפת לאמנים, אמניות ולכשרון הקעקוע שלהם. במדינה בה ההלכה הדתית עדיין שולטת בכל רבדי החיים הציבוריים ובחברה הישראלית השמרנית אשר רואה קעקועים בעין עקומה חשוב ואף הכרחי לקיים כנס שנתי שמצדיע לאמנות הגוף האסורה.

טיים אאוט- יצא לכם מביך.

צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ
צילום: ליאור שוורץ

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »